אין סוף לאתגר: כל הפנים של אתגר מויאל
מוקסם מהרומנטיקה שברעיון האלוהי אך לא מסוגל להאמין, חושב ששירה צריכה להיות כנה אך מסרב לצקת לתוכה את החוויות הקשות שעבר, מחפש את האושר אך מניח מראש שלא ימצא. המשורר אתגר מויאל, מסקרן ומלא ניגודים - כשיריו. ויש גם קליפ חדש בבכורה
"הכתיבה זאת הקללה הכי קשה, במידה ואתה כן עם עצמך. אין שום דבר טוב בחקירה העצמית הזאת - זאת הרי האמת, מוטחת לפנים, בלי מסננים, והאמת תמיד קשה", אומר אתגר מויאל, אחד מכותבי השירה המסקרנים שצמחו כאן בשנים האחרונות. בשעה שיוצרים רבים מייחסים לכתיבה יכולות של ריפוי ומירוק הנפש, את מויאל הכתיבה דווקא מייסרת, מעמתת אותו עם המציאות ומזכירה לו את כל הסיבות שבשלן, לדבריו, עדיין אינו מאושר.עוד כותרות ב-nrg:
• צוקרברג, תן לי כסף: קניה ווסט ירד מהפסים
• עומרי חיון מאיים לתבוע את 'קשת' במיליון שקל
• 50 שנה לכיבוש: המיזם החדש של שוברים שתיקה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רוב הראיונות נפתחים בשיחת חולין מנומסת, מעין גישוש ראשוני של היכרות, ריקוד טקסי שהן המראיין והן המרואיין מודעים היטב לכוריאוגרפיה שלו. אך לא אצל מויאל. "מה שלומך?" אני זורקת שאלה סתמית, כביכול, אל חלל האוויר, וברגע בו הוא מתחיל להשיב, אנו צוללים היישר אל מעמקי נפשו, בלי שום הקדמות.
האזינו ל"כל הפחד" של אתגר מויאל, בהשמעת בכורה:
"במילה אחת, בסדר. בשתיים – לא בסדר", הוא עונה בחיוך, אחד מיני רבים המלווים את שיחתנו, גם ברגעיה הפחות קלילים, אלו ששולחים יד ונוגעים בכאב. "האמת היא שתמיד יש טרדות, ואני מנסה לשרוד – זו הגדרה טובה. החיים האלה לא נדיבים במיוחד, אלא אם כן מדובר בהתקלות לא ברוכות, שאז, הם נדיבים מאוד", הוא מוסיף בחלוף רגע. "בחיפוש התמידי הזה אחרי האושר, באיזשהו שלב אתה מבין שמקסימום האושר שתמצא זה החיפוש עצמו. זה עצוב במיוחד, כל הפשרות האלו על מקורות האושר, לא?".
אתה באמת חושב שאושר אמתי אינו בר השגה?
"אולי נקודות קטנות – פעם ראשונה על אופניים בלי גלגלי עזר, או כשאתה על הבמה בהופעה טובה, חיבוק שנמשך יותר מהפעם הראשונה שלו, לשים יד על בטן הריונית. נקודות. אבל קשה להתעלם ממשקל ההיפך העצום. העצב הוא קווים, והאושר – נקודות".
והכתיבה – אין לה גם צד אחר, זה שמרפא את העצב?
"במידה ואתה לא יודע לכתוב, אז כן. אם אתה בא להתרפא, אתה לא בא באמת – כתיבה אינה מעיינות חמים, היא חקירה של האמת".
אז למה אתה כותב, בעצם?
"למה אני כותב? שאלה טובה. בגיל שנה וחצי הייתי נותן נאומים שאמא שלי כתבה, ומאז שלמדתי לכתוב, המשכתי לכתוב אותם לבד. אני כותב כי זה מה שאני, אני מניח".
שיריו של מויאל, המאוגדים בשני ספריו, 'מין גנעדנום' ו'חתן פרס ישראל', נוקבים וישירים, על חלקם יש שיאמרו – בוטים, והם מציגים את המציאות כפי שהיא משתקפת מבעד לעיניו של מויאל, שאינו חש צורך לייפות אותה ולהלביש אותה בכסות לא לה, רק על מנת שתוכל להתכנס תחת כנפיה של השירה. שיריו אמנם מעטרים כבר דרך קבע את עמודי העיתונים היומיים ומוספי הספרות, אך לצד אלה המשבחים את כתיבתו של המשורר הישיר שאומר הכל בפנים, יש גם כאלה המותחים עליה – ועליו, ביקורת חריפה.
"אני מניח שאם אין לך מתנגדים, אתה עושה משהו שגוי", מגיב מויאל כאשר אני מציינת זאת בפניו. "יש לי הרבה אהבה מהקהל ומהחברים שלי, שזה נהדר, וגם בעיתונים המרכזיים אני מקבל הרבה אהבה. לרוב, ביקורת שלילית שאני נתקל בה היא מצד אנשים פרטיים, שמאוד קשה להם לעתים עם הבוטות שלי, או עם זה שאני מצליח במידה מסוימת".
קל יותר לעכל שירה כשהיא עטופה במלים מעודנות?
"האמת היא שלי לא קל לקבל שירה אם היא לא כתובה בכנות. אני לא משתמש במילים בוטות במיוחד, בדרך כלל – אולי השירה בוטה, אך לא המלים".
גם מי שטרם נחשף לשירתו של מויאל, ייתכן ונתקל בשמו, שנקשר בפרשה עסיסית למדי – מויאל כתב ופרסם חלק מספרו השני תחת הפסבדונים 'אנה שרר'. בשמה של 'אנה', דמות שיצר בדמיונו, ניהל תכתובת אינטרנטית עם כמה וכמה גולשים. השחקן תומר שרון, שניהל מערכת יחסים וירטואלית ממושכת עם 'אנה', טען כי נפגע לגלות שאינה קיימת במציאות הממשית וכי התנהלותו של מויאל מבעד לדמותה הפיקטיבית היא מעשה שלא ייעשה. מויאל, מצדו, טען כי מדובר באמנות וכי הוא רשאי להתנהל במרחב הווירטואלי כ'אנה'.
מה גרם לך, יום אחד, לקום ולהחליט לתקשר עם אנשים מבעד לדמותה של 'אנה'?
"אנה נוצרה מעצמה", מספר מויאל. "זה היה סיפור קשה. היא כאילו האשה שלי – לא האשה שאני. היא נוצרה מתוך חוסר, אני מניח, ושיגעה אותי - שני אנשים שקרובים אליי וידעו על המקרה חשבו שאיבדתי את זה. באיזשהו שלב היא הפסיקה, למרות שלפעמים היא עוד צצה.
"תומר שרון ידע שיש לי חבר ושלא ניפגש לעולם וגם לא נדבר בטלפון", הוא מגיב לטענה שעלתה כלפיו. "בעיקר דיברנו בצחוקיה, ועל פילוסופיה, ופעם אחת אולי סיפר משהו – אבל זה לא משהו שהוא לא סיפר בעיתונות. הוא לקח את זה די קשה. את יודעת, אנה דיברה עם עוד גברים, וכולם ידעו שיש לה חבר, וכשנודע שזה אני, חלקם – נגיד, חלקם המגניב יותר, נעשה חבר שלי. לדעתי, להיפגע מהעניין הזה זו בחירה שלו".
מויאל ידע כמה תקופות קשות בחייו, במהלכן נדד ברחבי הארץ, התמודד עם התמכרות לסמים ולאלכוהול ובעקבותיה - עם גמילה, ובילה את לילותיו כאשר הוא ישן בתחנה המרכזית.
"תמיד היו הנדודים, תמיד הייתה הכתיבה. גרתי בכל חור בארץ הזאת", הוא אומר, "וזה בעיקר עשה לי חורים – במובן שהכתיבה מחוררת אותך, לא משלימה אותך. אבל לא צריך לכתוב על הסבל, לא זה העניין – מספיק שתכתוב, ושאלות קיומיות הן הכי גרועות".
'שירה היא לא תחרות סבל' – במשפט זה אתה פותח את ספרך השני.
"היא בהחלט לא, למרות שאם תלכי לערב שירה, זה נדמה שכן. כולם עושים תחרות למי יותר קשה. די, תתקדמו!".
אבל כותבים על החיים, וכפי שאמרת בעצמך – בחיים יש מידה לא מבוטלת של עצב. למה לא להביע את זה בשירה? מה פסול בכתיבה על קושי?
"אם אנשים נמצאים עם הפנים אחורה, אז הם נמצאים עם התחת קדימה. אם זה מעניין וכתוב בצורה שנוגעת בזה ממקום אחר - בסדר, אבל אחרת זה סתם סיפור, תיאור מקרה, בשונה משירה, שאמורה לעשות משהו גבוה יותר".
אתה חושב שלפעמים עדיף לא לכתוב, כדי לא לפתוח צלקות ישנות? הדיבור והכתיבה הופכים הכל לממשי יותר?
"הדיבור כן. כשאני כותב, אני כותב על כל מיני, לא תמצאי שיר שלי על דברים שקרו לי פעם. ההתעמתות שלי בכתיבה היא עם הטריקים של הקיום עלינו".
ובכל זאת, גם אם לא במתכוון או במודע, אל מילות שיריו מחלחלות התחושות שאחזו בו ברגעים של פרשת דרכים או בלבול. 'הרבה שנים וקצת / את כל הבא ליד / בזבזת על כלום או שום דבר כמעט / הרבה שנים וקצת / ותכף עוד מעט / מגיע סוף אבל אין לך אומץ להתחיל', אומרות כמה ממילות השיר שכתב בזמן שהיה בישיבה, בתקופת החזרה התשובה שעברה עליו.
"זה שיר עליי, על האהבה עצמה, על הנשמה ועל יותר מדי נשים שאני מכיר – לצערי", הוא מספר. "הוא מבטא את מה שאני מרגיש כמעט תמיד, אולי כי הסביבה כל הזמן מצפה ממך לדברים מסוימים – משכורת מסוימת, מעמד מסוים, מכונית, משפחה, ילדים, אולי כי כל העולם תמיד מצפה ממך להסתדר, כאילו שיש דבר כזה בסדר".
לישיבה הגיע בעקבות סיפור אהבה עם צעירה חרדית. "הרעיון האלוהי - גם בתור אתאיסט, תמיד נראה לי נורא רומנטי – יש תכלית, יש סיבה", משיב מויאל ופורט משפטיו מילים-מילים. "מאוד רציתי להתקרב ושכנעתי את עצמי, התכחשתי לדברים שתמיד ידעתי בפנים. ההורים שלה לא רצו שנתראה, אבל אני אמרתי – אולי אם אני ממש אשקיע, הם יקבלו אותי. אז התחלתי ללמוד, הרבה, וזה משך אותי – החכמה של הגמרא, המיתוסים הקדומים של תקופת המקרא, דברים שכל הילדות הייתי מחובר אליהם – גדלתי בבית חצי מסורתי ורוב משפחתי המורכבת כמעט דתי. ואז שאלתי את סבא שלי מה לעשות, והוא אמר לי – אתה רוצה ללמוד? לך לישיבה.
"זה היה נהדר. היא ואני נפרדנו ממש בהתחלה, אבל המשכתי ללמוד שם עוד כמה חודשים. זו הייתה אחת התקופות המאושרות, אבל בסופו של דבר, לא הניח לי עניין חוסר האמונה הפנימית בקיום אלוהים. יום אחד, נסעתי הביתה ולא חזרתי לשם יותר. אחרי שכבר ממש התנערתי מכל הסיפור, היא חזרה, החרדית, וניסיתי לאהוב אותה שוב, אבל לא הצלחתי – אלוהים כבר לא היה שם להחזיק לנו את הנר", מוסיף מויאל.
לקראת סיום שיחתנו, אני שואלת אותו מהו היעד הבא מבחינתו. "איך אמרנו בהתחלה?", הוא משיב בחיוך, "אושר. כל היעדים האחרים, הם תוך כדי החיפוש אחר אושר, לא? משפחה, אולי, ואני גם רוצה להופיע עם שירים שלי – מופע מוסיקלי, להוציא עוד שירים, אולי לכתוב לאחרים, ולהיות מאושר תוך כדי, אם אפשר".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם