ראשי » תרבות » מוזיקה

חברים לנשק: תחנות תרבות עם אבישי כהן

החצוצרן הישראלי-בינלאומי המוערך אבישי כהן, גרף אות כבוד נוסף, כשהוחתם בלייבל הנחשב ECM. לציון האירוע המרגש, ביקשנו ממנו לספר על חמש תחנות התרבות שהובילו את יצירתו בדרך להצלחה

אבישי כהן (37), מנגן ברחבי העולם כבר כמעט 20 שנה. הקהל בישראל מכיר אותו עוד מימי Third World Love, הרכב הג'אז הכי מצליח בישראל, מהגיחות שלו להופעות בישראל במהלך השנים, משיתוף הפעולה המוצלח שלו עם קרן-אן ושלומי שבן, מהופעת האורח המפתיעה שלו בהופעה של רד הוט צ'ילי פפרז בישראל, מהפעילות שלו בהרכב המשפחתי 'שלושת הכוהנים' בו הוא מנגן עם אחיו יובל ואחותו ענת וכמובן מהעבודה העקבית והבלתי מתפשרת שלו כיוצר ומוסיקאי רב גוני.

עוד כותרות ב-nrg:
• צוקרברג, תן לי כסף: קניה ווסט ירד מהפסים
• עומרי חיון מאיים לתבוע את 'קשת' במיליון שקל
• 50 שנה לכיבוש: המיזם החדש של שוברים שתיקה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

במהלך הקריירה, הספיק כהן לגרוף אין ספור מחמאות ממגזינים נחשבים, להיבחר מספר פעמים כ"חצוצרן השנה", ואלבומו האחרון והמשובח Dark Nights אף זיכה אותו במקום גבוה במספר מצעדי סוף שנה מוערכים.

• הג'אזיסטים הגדולים של ישראל
• אבישי כהן מספיד את אורנט קולמן

לאחרונה כהן זכה לכבוד גדול נוסף, כשהוחתם בליילב הג'אז הנחשב ECM, בו יצא אלבומו האחרון Into the Silence. האלבום יושק בשלוש הופעות בלבד בישראל, בתאריכים 23.2 בזאפה הרצליה, 24.2 בזאפה תל אביב וב-25.2 בצוללת הצהובה בירושלים.

לרגל האירוע המרגש, ביקשנו מכהן לשתף אותנו בתחנות התרבות המשמעותיות ביותר שהשפיעו על יצירתו ועל הקריירה שלו. כהן התחיל מהסוף וסיים בהתחלה, פתח במופע האחרון שהיה בו וסגר עבורו מעגל מילדות, וקינח באנשים שליוו אותו מינקות, כל הדרך להצלחה הגדולה.

בחרתי לפתוח בסוף, לפני פחות משנה. 2015, ניו ג'רסי. אחותי ואני הלכנו להופעה שחתמה את הטור החד פעמי הזה, בו סטיבי ביצע את כל התקליט מתחילתו ועד סופו ולפי הסדר המקורי באלבום.

אני מת על האלבום הזה. בשבילי (ולא רק בשבילי) הוא אחד האלבומים המופלאים שיצאו אי פעם, וזו הייתה אחת החוויות הכי חזקות שחוויתי בחיים. זה היה יותר ממופע, בכל אספקט: שירים חזקים, עוצמתיים ופוליטיים שעדיין תקפים. פרפורמנס ברמה הכי אדירה שיש. מקצוענות ברמה הכי גבוהה, זמרי הליווי והנגנים הכי טובים. המוסיקה שעומדת בפני עצמה בצורה נפלאה. לא ידעתי את נפשי, בכיתי, צחקתי רקדתי וצרחתי. סטיבי מצידו נראה הכי קול ונונשלנט, שיחק עם הקהל ועשה בו כאוות נפשו.
 

היצירות שלו, הקול שהוא הטיב לבטא, אלו דברים שהתחברתי אלהםו מגיל מאוד צעיר (מ"מה אכפת לציפור" ועד "מלאכת החיים"). חנוך לוין, למעשה, מלווה אותי עד היום, לאורך השנים.

אני חושב שאולי בשבילי זו הייתה כניסה ראשונה ל"דארק סייד" של נפש האדם, תמונות שלמות שמתבססות על התלבטויות והתחבטויות, על הכאב האנושי שמתואר אצלו לפעמים בצורה הכי דלוחה שיש. הוא מדבר על דברים הכי עמוקים בצורה הכי צינית ואירונית אך גם נכונה, או יותר - נכון נאמנה לאמת. הוא לא מייפה שום דבר. אצלו הייאוש והמסר שאין עתיד, הם השולטים, לא יהיה יותר טוב, אנחנו נמשיך לחזור על אותן טעויות, ונתנחם באנושיות עצמה.

לוין אצר את עליבות החיים במיטבה. רק לאחרונה ראיתי את את ההצגה "הו אליאס אליאס", פתח נהדר לעולם של לוין, למי שלא מכיר, למרות שזו רק פיסה קטנה מהעולם שלו.

אגב, המשפחה של חנוך קיבצה את כל יצירתו באתר אחד מדהים ואפשר למצוא שם פשוט הכל. לפעמים אני נובר שם ומוצא מציאות.

מועדון ג'אז אגדי, והכי טוב לדעתי, בניו יורק. עדיין מנוהל ביד ברזל בידי לורן גורדון, אישה בת 90 היום, אשתו לשעבר של אלפרד ליון מייסד לייבל התקליטים Blue Note, שלאחר מכן נישאה למקס גורדון שהקים את המועדון הזה.

המקום קיים מ-1935 ועדיין פועל במלוא הקצב. רק לפני שנתיים החליפו שם את הקופה הישנה והמצלצלת.

בתחילתו הוא הציג גם ערבי שירה לצד הופעות מוסיקה, מאוחר יותר הוא הפך למקדש של מוסיקאי הג'אז. המקום הזה הציג במשך שנים את גדולי וענקי הג'אז - מיילס דיויס, צ'ארלס מינגוס, ג'ון קולטריין, תלניוס מונק, ביל אוונס ועוד רבים וטובים. הרבה הקלטות מיתולוגיות שגדלנו עליהם הוקלטו שם בלייב.

מה שמיוחד שם במיוחד, כאמור, זה שהוא לא השתנה יותר מדי מאז. הוא לא עבר שיפוץ, הקירות הם אותם קירות ששמעו וספגו את הגדולים ביותר.

לנגן שם, היה עבורי להכנס לחלק מהמסורת הענקית הזו. בשבילי זה היה יותר מרגש מאשר לנגן בקרנגי הול בפעם הראשונה. זה מקום שאתה לא יכול לנגן שם בלי להביא את הכי טוב שלך וזה לא בשביל הקהל אלא בשביל הקירות שכבר שמעו את הטובים ביותר.
 

סקסופוניסט אמריקאי מדור הענקים שניגן עם דיזי גילספי, צ'ארלס מינגוס וקלארק טרי. הוא ייסד את ה"ניו סקול" - אחד מבתי הספר המפורסמים ונחשבים לג'אז בניו יורק, ממנו יצאו בין היתר גם בראד מלדאו ורוי הרגרוב.

כשהייתי בן 14 ארני עבר לישראל והתחלתי לנגן איתו באופן קבוע ברחבי הארץ. הוא היה החוליה הראשונה שקישרה ביני לבין המסורת של הג'אז בצורה ישירה ולא דרך תקליט. ג'אז חייב לעבור מתישהוא באופן ישיר, אתה לומד על המוסיקה לא רק דרך הצלילים אלא גם דרך הוויה של בן אדם, והוא היה איש חופשי במלוא מובן המילה. אדם שיכול להזמין ארבעה בסיסטים להופעה אחת, או שלושה מתופפים, פשוט כי ככה הוא ראה את המוסיקה באותו יום. הבלוז פרץ ממנו בצורה בלתי אמצעית.

למדתי ממנו על סווינג, על חופש, על Hanging. היינו מתראים גם בניו יורק, מג'מג'מים עד השעות הקטנות וב-6 בבוקר יוצאים לאכול בדיינר. הוא היה אדם יקר וטוב ואחד מהמורים הראשונים שלי בעולם הזה.

האחים שלי הם תחנת תרבות ענפה עבורי. יובל הבכור הוא סקסופוניסט (סופרן), ענת היא אחותי האמצעית, סקסופוניסטית ונגנית קלרינט מהמפורסמות בעולם.

עצם העובדה שאני מנגן היום מאוד קשור לזה שהאחים שלי מנגנים. הרצף הזה של המוסיקה מילדות ועד היום והעובדה שבתור ילד לא הפסקתי לנגן קשורים לעובדה שאחי הגדול יובל התמיד ומעולם לא הפסיק. המסלול המוזיקלי כבר נפרס בפניי, כי האחים שלי עשו אותו לפניי: מבית הספר היסודי לקונסרבטוריום למוסיקה ביפו, לביג בנד של רימון, לבית הספר לאמנויות תלמה ילין, ומאוחר יותר לברקלי בבוסטון וניו יורק.

ללמוד לנגן בסקציה (ביחד עם נגנים אחרים) התחיל משם (מהבית) והשפיע על כל הנגינה: על סאונד, טונציה, קצב - את הבסיס הזה קיבלתי כבר מהבית. ללמוד מה זו תחרות חיובית, לדרבן אחד את השני, לעקוץ אחד את השני אבל עם הרבה אהבה. הזכות הזו לדעת שאתה עובר עם האחים שלך חיים שלמים עם הבנה מאוד עמוקה של מה שהם עושים ולא רק אהבת אחים. ומעבר להבנה - גם עבודה משותפת, לעשות טורים מסביב לעולם ביחד. 

אני לא יודע כמה אנשים בעולם זוכים לחוות את מה שאנחנו זוכים לחוות כאחים ו"חברים לנשק", ומעריך את זה מאוד.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg