"חייו של פבלו": מאניה דפרסיה גאונית ודוחה
קשה להתייחס למוזיקה של קניה ווסט ולהתעלם מהשערוריות שמלוות אותה, ובאלבום המגלומני החדש של הראפר, הבלגן אפילו מובנה, בתוך השירים. לא היינו מתנגדים לעוד יצירת מופת מבית הגאון המשוגע, אבל The Life of Pablo לא מצדיק את הרעש
The Life of Pablo, קניה ווסט
השוואה מתבקשת נוספת לאחר האזנה צפופה לאלבום החדש מקשרת בין מצבו של האיש למצבו של האלבום החדש, שמכיל שירים מרוחים לצד קטעי מעבר שטותיים, הרמוניות אוונגרדיות מול שירי פופ נוצצים, הרבה רגעים של מאניה מפוצצת באגו בלתי מרוסן וגם רגע אחד קטן של כנות וחשבון נפש.
עוד כותרות ב-nrg:
• לא רק שחקן: הג'וב החדש של עוז זהבי
• לאורך כל הלילה: תיאטרון בהלבשה תחתונה
• 50 שנה לכיבוש: המיזם החדש של שוברים שתיקה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
למען הסר ספק – באלבום החדש ווסט נוטש את הנושאים הרציניים שעסק בהם בעבר, כמו ביקורת על האקדמיה, על הגזענות בארה"ב ועל המצב באפריקה – לטובת נושא אחד, עיקרי וחשוב. סליחה. הנושא הכי חשוב, בעולם. הלא הוא – קניה ווסט.
השיר הראשון באלבום, Ultralight Beam, מציב רף גבוה ליתר השירים באלבום. החללים הריקים בשיר, מומחיות מוכרת של ווסט, מזכירים את האימרה המפורסמת של המלחין הצרפתי קלוד דביסי: "המוסיקה היא המרווח שבין הצלילים". כל השקט הזה מופר על-ידי בס-ליין שמן וגאוני שמלטף את ההרמוניה הבוקעת מהקלידים וממקהלת ה'מאמות' והילדים שברקע. יש מי שירימו גבה ויחשבו "מה כבר יש להתעמק בצלילים - כולה ראפ". אבל במקרה של ווסט, אחרי הכל, וכפי שכבר הוכיח לא פעם בעבר, יש לזכור שמאחורי השערוריות, הכסף, האופנה, המלוכנות והקרדשיאנס, עומד מפיק מוזיקאלי מוכשר ומוערך, ליתר דיוק - אחד הגדולים בעולם, ו"אולטרה בים" הפותח את יצירתו החדשה בהחלט מאשרר זאת.
אך עם כל זאת, אי אפשר להתעלם ואסור לשכוח את החיים עצמם – ובמיוחד לא את חייו הנוצצים של ווסט שהספיק, בואו נראה... לחטוף לטיילור סוויפט את המיקרופון בטקס הגראמי, לקרוא לה כלבה בשיר Famous (שתכף נדבר גם עליו), להכריז על עצמו כ"אלוהים" בשר ודם, לרמוז שהיהודים שולטים בתקשורת האמריקאית, להרביץ לצלמי פפרצ'י, לבקש מנכה לעמוד על רגליו (אלוהים בשר ודם, כבר אמרנו?), להכריז על ריצה לנשיאות ארה"ב ועוד שערוריות מטונפות ועלובות, כיד המלך, תרתי משמע.
• "אני אלוהים": השערוריות הגדולות של קניה ווסט
השערורייה העדכנית ביותר, נכון לכתיבת שורות אלה: ווסט מצהיר על בעיות כלכליות ומבקש כסף ממארק צוקרברג (מיליארד דולר, ליתר דיוק) בסדרת ציוצים שבזמנים אחרים די היה בה כדי להצדיק אשפוז במוסד סגור. גם אם נשחק במשחק של ווסט ונאמין לו לרגע שהוא אכן בחובות, מהאזנה לאלבום החדש עושה הרושם שכל מה שהוא צריך לעשות הוא לשבת בבית ולחכות שלהיט או שניים מהאלבום החדש יתורגמו לשטרות ירוקים. או שמא כבר ישנה שערורייה חדשה בחסות הראפר שפספסנו? אלוהים יודע.
ווסט נגד סוויפט, סיבוב שלישי:
ואם כבר בשטרות ירוקים עסקינן, הגענו ל-Famous, שכנראה הולך להצדיק את שמו. איך אומרים, להיט בכל רמ"ח אבריו. אם נתעלם לרגע מהמגלומניות ("אני מגה מפורסם") ומהחוצפה ("אני מרגיש כאילו אני וטיילור עדיין יכולים לעשות סקס, אני הפכתי את הכלבה הזו למפורסמת"), גם כאן נמצא דוגמאות לניצוצות גאונותו של ווסט: הרמוניה עצובה ודרמטית שמעניקה למילות השיר נופך רציני, לצד סימפול מושלם לפזמון שלקוח משירה של זמרת הרגאיי סיסטר ננסי "באם באם".
באופן כללי סימפולים זה סימן ההיכר של ווסט, ואולי ההשפעה הכי משמעותית שלו בעולם ההיפ הופ. אפשר לומר שבזכותו אנחנו שומעים יותר ויותר להיטים שמורכבים משירת ראפ בבית + סמפול להיט ישן בפיץ' גבוה (כן, הוא עשה את זה לפני סאבלימינל).
אגב, מגלומניות, אגו, ילדותיות וחוצפה, או איך שתרצו לקרוא לזה (כל התשובות נכונות), מלווים את האלבום גם בהמשכו, אם תהיתם. לשיר Low Lights למשל, אפשר היה להתייחס כסתם פילר, מאותם שירים שנוטים להתעלם מהם, אלמלא הטקסט ההזוי שלו בו קרדישיאן מודה לאהובה על הכל, בהזגמה, בכניעה, בצורה שמעוררת את חשד השכנים, במילים "הוא אלוהים שלי, אתה האושר של חיי". כן, מתברר שלא רק ווסט חושב שהוא אלמותי. על שיר מספר 9 "I love kanye", אין מה להוסיף.
דוגמה לכישרונו המופלג של ווסט בסימפול, רוצו לדקה 6:
השיר המעניין באלבום הוא FML. השיר מתחיל בגוון מנימליסטי (נגיעות של קלידים אלקטרוניים וסנייר תופים) ולאט לאט, בצורה מאופקת וכמעט מורטת עצבים הוא הולך ומתעצם עד להתפרצות הר געש קטן בדקה האחרונה. גם מבחינת המילים נראה שזה השיר הכי כן שאפשר למצוא באלבום - רגע של נחת מהפרובוקציות, זמן לחשבון נפש: "הרהרתי אודות החזון שלי שיוצק את הרגשות וחושף עוד שכבה אל הנשמה שלי... אל תפסיקי לאהוב אותי... אני אמות למען אהוביי, אלוהים, אני מוכן להפוך את זה למשימת חיי".
גם השיר שסוגר את האלבום, "Fade", תופס את האוזניים. ההתחלה נשמעת כמו ילד שמתלהב מאפקט הפייד במיקרופון החדש שהוריו קנו לו. כמה שניות אחר כך מתפרץ לו גרוב בס-תופים שמרעיד את הבטן ומלווה את השיר עד לסופו של האלבום.
לסיכום, ווסט הפעם לא הבריק באלבום מופת וכנראה שעל מנת לזכות בכבוד שהוא בטוח שהוא ראוי לו, הוא יצטרך לבחור איזה טקס להתפרץ בו, לגנוב את המיקרופון מיד הזוכה ולהכריז על החיים של פבלו כאלבום השנה. למעט השירים הבולטים שהוכרו כאן ושקשה להתעלם מהם, שאר האלבום מורכב משירים שכבר שמענו וכל מיני קטעי מעבר סתומים, ספק אומנותיים, ספק אלתורים של החבר'ה באולפן. או כמו שה'טלגרף' הבריטי היטיב להגדיר זאת: "שירים לדור עם קשב מוגבל".
על דבר אחד אי אפשר להתווכח, והוא נוגע לכישרון הבלתי מעורער של האמן. אם ווסט היה רוצה, הוא היה מוציא אלבום שכולו מורכב מלהיטים, או לפחות רובו. אך האלבום הזה אפילו לא מתיימר להיות כזה, והדבר מעיד על הדרך החופשית בה בוחר ווסט לבטא את האומנות שלו. וגם על חוסר הפשרות הזה, מה לעשות, מגיע לו ח"ח. אפילו אם הוא מוגש בחוסר חשק מוחלט.
אקו"ם