מירי מסיקה: מה שמביא אותי הכי קרוב לאלוהים
הפיוט עבור יסמין לוי הוא חלק בלתי נפרד מחייה, מירי מסיקה טוענת שהדרגה הכי גבוהה של תפילה היא שירה, שי צברי מספר על הזמרת הכי טובה שהכיר ועבור דיקלה הניגון העירקי של אביה הוא סמל לניסים. משתתפי פסטיבל 'זמן פיוט' נכנעים לכוח שבין אדם לאלוהיו
פסטיבל 'זמן פיוט' הועלה לראשונה בשנת 2010 ומאז הפך למסורת רוחנית-מוזיקלית במרכז תל אביב. מהות הפסטיבל - הפחת חיים חדשים בטקסטים יהודיים עתיקים באמצעות שילובים בלתי שגרתיים, עיבודים חדשים וביצועים של מיטב אמני ישראל, תגיע בשנה השישית לקיומו לשיא חדש, בעוד המופע המרכזי בפסטיבל יארח שורה של זמרות שיתנו ביטוי מטאפורי ומילולי לדמות האישה בעולם הפיוט והתפילה.
עוד כותרות ב-nrg:
• לא רק שחקן: הג'וב החדש של עוז זהבי
• לאורך כל הלילה: תיאטרון בהלבשה תחתונה
• 50 שנה לכיבוש: המיזם החדש של שוברים שתיקה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
במופע "קולך השמיעיני", בניהולו האמנותי של שי צברי, ישתתפו מירי מסיקה, יסמין לוי, דיקלה, מאיה בלזיצמן, הדס קליינמן ואנסמבל פעימה, והוא יתקיים בתאריך 1.3.16 במוזיאון תל אביב לאמנות וכן ב-7.3 בספרייה הלאומית בירושלים.
לקראת האירוע המיוחד, שאלנו את משתתפיו מה מייצג עבורם הפיוט, וגילינו שעבור רובם ככולם, התפילה המושרת מייצגת קשר חזק ומפותל בין המשפחה הקרובה לרוח היהודית ולאמונה.
בסדרה "מעורב ירושלמי" שיחקתי ושרתי את שיר הנושא "אהובי", פיוט עתיק שכתב רבי אהרון פרץ מג'רבה והלחין אותו יונתן בר גיורא. השיר הולחן במיוחד עבורי. אני זוכרת שבהקלטת השיר כבר מהטייק הראשון זה היה קסום. אלמנט התפילה היה חזק ומרגש במיוחד.
כאשר השתתפתי בפסטיגל שרתי את הפיוט "אם ננעלו", שמדבר על הקשר והכוח בין אדם לאלוהיו, ושוב נוכחתי לדעת שהדרגה הגבוהה ביותר של תפילה זו השירה ולכן היא מצליחה לחדור עמוק ללבם של אנשים.
כל פעם שאני שרה פיוט אני מרגישה הכי קרוב לאלוהים. עוצמת הפיוטים כל כך חזקה ומעניקה לשיר רבדים עמוקים שהופכים אותו לגדול יותר מהטקסט, מהלחן או מהזמר שמבצע אותו.
כבתו של יצחק לוי ז"ל, חוקר, מתעד, זמר ופייטן, בעל האנתולוגיה לחזנות ספרדית, גדלתי בבית הכנסת, בהאזנה לחזנות יהודית ספרדית ולפיוטים מפי באי בית הכנסת אך מעל כולם - לפיוטים מפי אבי המנוח והן מפי אימי כוכבה לוי שתחיה, שעד ליום זה מלמדת אותי בכל הזדמנות יצירות ממאגרי יהודי ספרד.
בעודני שרה פיוט, רומנסה או תפילה כלשהי, היום כזמרת ששירה היא דרך חיים בשבילי, עולה לנגד עיני אותה הילדה, יסמין הקטנה, היושבת על הספסל בבית הכנסת, אך קולו של אבי ומורשתו הם אשר מנחים אותי בשירתי לעד.
מאז ילדותי ועד היום, טורחים אנשים לספר לי כיצד היו צובאים על חלונות בית הכנסת בשכונת אוהל משה שבירושלים, ומטים אוזניהם על מנת שיוכלו להאזין לאבי מפייט בשבת והיו מתענגים מקולו. כבתו, הפיוט הוא חלק בלתי נפרד מחיי.
• שיא הרגש: תחנות התרבות של יסמין לוי
• הצצה לאלבום המשפחתי של כוכבה ויסמין לוי
אני חושב על סבתא שלי ז"ל לא מעט מאז שהיא נפטרה. היא הייתה הזמרת הכי טובה ששמעתי, לא וירטואוזית, לא מחויבת לקצב או למילים בדיוק מושלם, אבל תמיד מרגשת. כשהיא שרה היא הייתה השיר - כל מהותה התכנסה לרגע הזה בטבעיות ובפשטות טוטאלית.
אבל היה שם עוד משהו שריגש אותי, היא תמיד שרה עבור מישהו - היא שרה לכלות וליולדות כדי לשמח אותן ולהבדיל קוננה על מתים, והיא שרה לי שירים שהיא כתבה כדי לשמח אותי בתקופות קשות. לקח לי הרבה שנים להבין שלמעשה היא הייתה סוג של שליחת ציבור - בלי תיבה וארון קודש, ובלי סידור תפילה, אבל עם הרבה אמונה תמימה ובכוונה גדולה.
בשבועות האחרונים, תוך כדי העבודה על "קולך השמיעיני" שמוקדש לפיוטים ותפילות שיושרו בפי כמה מהזמרות הבולטות שלנו, אני חושב עליה הרבה. על הדברים שלמדתי ממנה במודע או שלא במודע ויהיו בערב הזה, ועל המרחק הגדול בין השירה העממית-ערבית שהיא שרה לבין שירת הפיוט של יהודי תימן שלפעמים מנוגדות באופיין אבל תמיד יש בהן כוונה עמוקה.
הלוואי ובערב הזה שתכף פה, המרחק הזה יצטמצם.
• שי צברי: מהפכה ברגשות מעורבים
בחרתי בפיוט "ממקומך", מתוך תפילת שחרית ומנחה. בחרתי בתפילה הזו כי היא משמשת סוג של תזכורת, כמו בוררת את הקודש מהחול. התפילה הזו מנכיחה את המקום של האדם מול עצמו, מול המקום שממנו הוא מגיע באמונה ובהודיה.
• הפשטות עובדת: ראיון עם הדס קליינמן ואביב בכר
אני ירושלמית ובתור ילדה ביליתי זמן רב בבית סבתי, באזור שזור בתי כנסת ומדרכות מלאות בתפילה. אני זוכרת את עצמי שומעת את הפיוטים ומקשיבה למנגינות בפליאה - ללא קשר לאלמנט הדתי או לאמירה מסוימת .
הפיוט הוא כמנגינה מבורכת ומקודשת בעיני. זו גם הגדולה של קרליבך - היכולת להלחין מלים כאלה בצורה כל כך רגישה, פשוטה, עדינה ונגישה.
פיוט עבורי זה יום שישי בערב, "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" של אבי עם הניגון העירקי שלו. הפיוט נשפך מגרונו כמו מעיין שלא ניגמר, כמו ההיסטוריה היהודית, כמו הניגון הבסיסי ביותר של האדם היהודי. פיוט עבורי זו ההיסטוריה, זו האש, הגעגוע שלעולם לא ייגמר. זו המסתוריות הנצחית והבלתי מתפשרת. זה ההתחלה והסוף של הכל.
כשרוצים לבכות פונים לאבי ש'יחזן' קצת. ואז כולם משאירים אותו לבד ובורחים לצדדים בשל דמעות המבוכה.
• זה לא קאמבק, זה רנסנס: דיקלה בהופעה
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם