"גרימסבי": סשה ברון כהן הלך רחוק מדי

מי שידוע בזכות זלזול בוטה ושנון בפוליטיקלי קורקט, מגביר את עוצמת הגועל ב"גרימסבי" לרמת "בלתי אפשרי", ואף לא מגבה זאת במסר, כפי שהתרגלנו מ"עלי ג'י" ו"בוראט". וולגריות רק לשם הוולגריות? לא תודה

תגיות: סשה ברון כהן,גרימסבי,בוראט,ברונו,עלי ג'י,מרק סטרונג

''גרימסבי'', במאי: לואיס לטריר

קטעים נוספים

השם 'סשה ברון כהן' מעורר בקרב רבים זיכרונות מתוקים מדמויות קומיות אייקוניות מתחילת שנות ה-2000 כמו עלי ג'י, ברונו, בוראט, והדיקטטור. לא כולם אהבו אותן, אבל אי אפשר היה להתעלם מהן. נשאלת השאלה - איך ניתן להתעלות על עוצמת הדמויות הללו, שידועות בשימוש חכם בוולגריות קיצונית, ולא רק לשם הקומדיה? פשוט מאוד, מתברר - לעשות בדיוק את אותו הדבר, רק להגביר את קיצוניות הוולגריות אף יותר, והפעם תוך וויתור על כל העניין המיותר הזה של הערך המוסף, כי זה רק יסיח את הדעת מכמה וולגרי סרט יכול להיות.

עוד כותרות ב-nrg:
• המופע של רמי לוי: "אני לא מצפה לרווחים"
• 'הזמן המקביל' בשוויץ: "הצגה על שבוי פלסטיני"
• 50 שנה לכיבוש: המיזם החדש של שוברים שתיקה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כן, הוולגריות עצמה הפכה להיות הדרך וגם המטרה בסרטו החדש של ברון כהן, "גרימסבי", והגישה הזאת מסכמת, פחות או יותר, את כל הסרט. הקומדיה מגוללת את סיפורם של שני אחים – נובי וסבסטיאן. נובי (ברון כהן) חי בעיר שכוחת אל באנגליה בה נולדו שני האחים, המלאה באנשים שאינטליגנציה והתנהגות מתורבתת אינם הצדדים החזקים שלהם, בלשון המעטה ובאופן גורף, וחולם שיום אחד ישוב אחיו הביתה, לאחר שלא התראו 28 שנים. סבסטיאן (מרק סטרונג), לעומת זאת, הסתדר קצת יותר בחיים והפך לסוכן חשאי של סוכנות הביון הבריטית, MI6. איחוד מקרי למדי ומלא מאורעות בין השניים מאלץ את האחים לשתף פעולה ולצאת ביחד למשימה מסוכנת במטרה "להציל את העולם".

''גרימסבי'' פוסטר הסרט

העלילה נשמעת די סטנדרטית, חמודה אפילו. אבל זה בערך הדבר היחידי הטוב שניתן להגיד על הסרט הזה. יתרה מכך, קשה בכלל לשים לב לעלילה (שאגב, אלמנטים ממנה מופיעים ביצירות קולנועיות וטלויזיוניות אחרות – ובצורה טובה יותר) כאשר 99% מה"הומור" בסרט מתבסס על אקטים מיניים מוטלים בספק, הפרשות גופניות של בני אדם וחיות, ופאלוסים שמגיעים למקומות שבהם הם לא אמורים להימצא. שוב ושוב. ושוב.

כל מי שמכיר את ברון כהן יודע שהוא רחוק מלהיות טיפש, וכאמור – רוב הזמן להומור הקיצוני שלו יש גם מטרה. לא כך במקרה של "גרימסבי", ממנו משתמע שקהל הצופים שלו כל כך נחות וטיפש, שאין כל צורך להשקיע בו מילימטר אחד של עומק (אלא אם כן מדובר בעומקים למקומות בגוף שהס מלהזכיר). גם אם יהיה מי שיטען שאסור לצפות ליותר מדי מדמות חדשה של מי שאחראי ל"בוראט" האידיוט ו"ברונו" הרדוד, במקרה של נובי נדמה שלא רק שאין כל ערך מוסף לוולגריות, גם הצפייה בו הופכת את הצופה לטיפש יותר.

פעם גאון, היום סתם מגעיל. סשה ברון כהן ב''גרימסבי'' צילום: באדיבות פורום פילם

סשה ברון כהן מגעיל עם ורבל ווילסון צילום: באדיבות פורום פילם

שלא תבינו לא נכון, ברון כהן יודע לכתוב בדיחות מוצלחות, ואפילו יש איזה שתיים-שלוש כאלה בסרט – אבל משהו קרה לשחקן והתסריטאי השנון, שמשום מה הסיק לאחרונה ששנינות לא מוכרת מספיק, ואילו אקטים מיניים זולים, בדיחות רדודות, חשיפת איברים מוצנעים, בעיות היגיינה וחדירת עצמים זרים למקומות זרים מאוד - דווקא כן.

רבים יטענו כי הפוליטיקלי קורקט השתלט על חיינו עד כדי כך שכבר אי אפשר להגיד שום דבר על אף אחד מבלי שמישהו יעלב, וטוב שיש קומיקאים כמו ברון כהן כדי לעצור את זה. טענות אלה מופנות כלפי יוצרים הנתפסים כמעצבי דעת קהל, למרות שברוב המקרים האנשים האלה בדיוק לא מספיק מתוחכמים בשביל לייצר תכנים חכמים יותר. כאמור, ברון כהן כבר הוכיח את עצמו כשחקן מוכשר וקומיקאי שנון עם אמירה על העולם, עקיפה ככל שתהיה, אך במקרה של "גרימסבי" נדמה שמדובר בניסיון מטופש ללכת עד הסוף, ולא משנה כמה הסוף הזה מסריח מנוזלי גוף והתבטאויות מגעילות. אם ימשיך כך, זה אולי ירפד את חשבון הבנק שלו, אבל מי שבנה אימפריה של דמויות בלתי נשכחות ייזכר דווקא בזכות התייחסותו לצופיו כאל מטומטמים גמורים, ובהתאמה גם ינושל ממנו אותו כתר של שנינות מבריקה שהחזיק במשך שנים.