לקראת האוסקר: איזה סרט הכי ראוי לפרס?
לא פחות משמונה סרטים יתחרו על פרס הסרט הטוב של השנה בטקס האוסקר הקרוב. אם תשאלו אותנו, לכל אחד מהם מגיע לזכות, מסיבות שונות לגמרי. פרט לאחד, שהשתרבב לרשימה בטעות
שמונה סרטים הגיעו אל קו הגמר של טקס האוסקר וזכו למועמדות בפרס היוקרתי מכולם: הסרט הטוב ביותר. כתבי מוצש צפו, אהבו ובחרו, כל אחד את הסרט המיוחד שלו.
עוד כותרות ב-nrg:
• סשה ברון כהן הלך רחוק מדי
• המופע של רמי לוי: "אני לא מצפה לרווחים"
• 'הזמן המקביל' בשוויץ: "הצגה על שבוי פלסטיני"
• 50 שנה לכיבוש: המיזם החדש של שוברים שתיקה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ברני סנדרס, המתמודד היהודי המפתיע במירוץ לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית, קבע בשבוע שעבר כי "המודל העסקי של וול סטריט אינו אלא הונאה". בדבריו, שזכו לפופולריות רבה, הוא מבטא את רחשי הלב של אמריקנים רבים בימינו.
אם בשנות השמונים חגגה הוליווד את וול סטריט ומיצבה אותו כתמצית החלום האמריקני, עם סרטים מיתולוגיים כמו "סוד ההצלחה שלי" ו"נערה עובדת", הרי שבעשור הנוכחי היא מציגה בפני הרחוב המפורסם ביותר במנהטן כתב אישום מתמשך.
• מכונת הכסף: להמר דווקא נגד השוק
מה שהחל עם "הזאב מוול סטריט" שתיאר את עולמם המושחת וההדוניסטי של הברוקרים, ממשיך ביתר שאת עם אחד הסרטים המדוברים של השנה. "מכונת הכסף" ממחיש בצורה משעשעת ופוקחת עין את התהליכים שהביאו למשבר הכלכלי של 2008. תמצאו בו שלל כוכבי איי ליסט (בתנאי שתצליחו לזהות אותם), כולם מגויסים למשימתו של האוראקל אדם מקיי, שכתב וביים את היצירה: לספר לעולם את האמת מאחורי הכלכלה האמריקנית.
אבל לא בגלל אבק הכוכבים, התסריט הנפלא או האופן הנהיר שבו הסרט מצליח להמחיש מושגים כלכליים סבוכים מגיע ל"מכונת הכסף" לזכות בפסלון הנכסף, אלא בגלל שהוא פרי עץ הדעת מודרני. בגלל שהוא חושף את הקפיטליזם, קודש־הקודשים האמריקני, במערומיו. כן, כולנו ידענו איפשהו שמשהו רקוב בממלכת וול סטריט, אבל לא יכולנו לשער עד כמה עמוק נטועים תאוות הבצע, הרמאות והבורות במערכת הפיננסית הגדולה בעולם.
מכונת הכסף גרמה להמוני עמך אמריקה להתעורר סוף־סוף מהמטריקס. ומחומרים כאלו, עשויים סרטי אוסקר. אביטל אינדיג
תביעת נזיקין המונית על התעללות מינית, כמרים סוטים שנטפלים במשך שנים לילדים אומללים בכנסיות אפלות וצוות עיתונאים אמיץ שמחליט לפוצץ את הפרשה בכל מחיר. לכאורה, עוד סרט הוליוודי נדוש מהז'אנר הכי לעוס. אבל רק לכאורה. הגדולה של ספוטלייט היא במינימליסטיות שלו. בלי אפקטים משוגעים, בלי פלייליסט סוחף ובלי להאכיל את הצופים בכפית.
מה שיפה בו זה שהסיפור כשלעצמו כל כך חזק, שאין שום צורך להשתמש במניירות קולנועיות כדי להעצים את רגעי השיא שלו. כשמוסיפים לכך קאסט שחקנים משובח (מייקל קיטון באחת מהופעותיו המוצלחות), מקבלים סרט עוצמתי שקשה להשתחרר ממנו גם ימים ארוכים לאחר הצפייה. מה עוד צריך כדי להוכיח שמדובר בסרט זוכה האוסקר של השנה הקרובה? אולי רק שהוא מבוסס על סיפור אמיתי לחלוטין.
• ספוטלייט: זרקור על מועמד לא שגרתי לאוסקר
אחת מפרשיות הטיוח הגדולות בהיסטוריה של הוותיקן נחשפה בשנת 2002 על ידי ספוטלייט, צוות עיתונאים חוקר מעיתון הבוסטון גלוב. אי אפשר להמעיט מחשיבות ההכרעה הערכית של ולטר רובינסון ראש הצוות, שלא היה מוכן להשאיר את התחקיר ברמת החפ"ש.
"אומרים שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד", אומר עורך הדין מיטשל גרבדיאן באחד מהרגעים המכוננים בסרט, "ובכן אני אומר לך שצריך כפר שלם גם כדי להתעלל בילד". רובינסון התעקש לתפוס את ראש הכפר.
בעידן שבו הפרינט גוסס ועיתונים נסגרים על ימין ועל שמאל, ספוטלייט מהווה זריקת עידוד עצומה לעיתונות החוקרת באשר היא. כל מי שהטיל ספק בנחיצות התקשורת בעידן הרשתות החברתיות, שהפך כל אושיית פייסבוק לפסאודו עיתונאי, קיבל המחשה ברורה וכואבת איך לפעמים לכולם - כולל המשטרה, התביעה והמשפחה הקרובה - נוח יותר להסתכל הצדה; ואיך דווקא עבודת הצוות והגב המערכתי, הסבלנות, הנבירה האינסופית בפרטים ויכולת האיפוק היא שמובילה לתוצאות. ליאת נטוביץ–קושיצקי
יו גלאס נפצע קשה, קשה מאוד. בסצנה מצמררת, בשוט אחד ארוך וקשה לצפייה, הוא נאבק בדובת גריזלי שעטה עליו בחושבה שהוא מאיים על גוריה. מאוחר יותר, לאחר שננטש מאחור על ידי משלחת סוחרי הפרוות שהוביל, אנו רואים את גלאס זוחל על האדמה ההררית המכוסה בשלג ובקרח, גורר את עצמו במאמצים עילאיים במעלה הדרך. המצלמה מלווה אותו, עוברת יחד איתו את הקשיים, כשאנחנו הצופים איננו יודעים לאן מועדות פניו. לאחר דקות המצלמה מסתובבת, ולעינינו נשקף נוף מדהים של נהרות והרי הרוקי. המצלמה עוברת בין פניו המיוסרות של גלאס המתנשף ליפי הטבע שמולו בסבלנות, בפיוטיות, במיומנות מפעימה.
• האיש שנולד מחדש: קולנוע במיטבו
• דיקפריו מודה: הסרט הכי קשה שעשיתי בחיים
מעטות הפעמים שבהן בוחרים ללכת לסרט בגלל הבמאי. מעטות עוד יותר הפעמים שבהן בוחרים לעשות זאת בגלל הצלם. "האיש שנולד מחדש", שיתוף הפעולה השני בין הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו והצלם עמנואל "צ'יבו" לובצקי, מוכיח שאת הסרטים של שני אלו פשוט אסור לפספס.
הסרט, שעוקב אחר מסעו של גלאס (בגילומו של ליאונרדו דיקפריו שכנראה יקבל עליו פסלון ראשון), הנאבק לבדו מול איתני הטבע והאדם ונע בין הרצון להישרדות לבין הרצון לנקמה, הוא חוויה מעוררת השתאות לחובבי הקולנוע. הטבע נראה בו בכל עוצמתו ופראיותו וגם בכל הפיוטיות שבו, ותנועות המצלמה בשוטים הארוכים של סצנות הקרב מול האינדיאנים בני שבט אריקרה, וירטואוזיות ממש. איניאריטו מציג כאן אירוע קולנועי שהוא הישג אמנותי וחוויה חושית מפעימה, והוא ראוי לזכות בפרס הבמאי ובפרס הסרט הטוב ביותר. לובצקי, בפעם השלישית ברציפות, חייב לזכות בפרס הצילום. כי את הסרט הזה אין מצב שתראו במסך הביתי שלכם. את החוויה הוויזואלית הגדולה הזו, רק אולם קולנוע ראוי יכול להעביר. רחלי ריף
אין דרך עדינה לומר את זה, אז הנה זה במילים הכי פשוטות: אני אוהב סרטי מדע בדיוני. והנה זה במילים אחרות: אני חנון. טוב, לא מאלה שהולכים עם חולצות מכופתרות ועט, או איזה גיק שכל גאדג'ט חדש הוא סיבה טובה עבורו להכריז על יום חג, אבל כן אחד שצילומי התקריב של פלוטו בתחילת השנה גרמו לו התלהבות מוזרה (נו, כי הוא רחוק נורא, ואף פעם לא באמת ראינו איך נראים פני הכוכב. זה מרגש, לא?).
• להציל את מארק וואטני: מדע אפשרי בהחלט
• לבד על הסט: מאט דיימון רוצה לגרו במאדים
חובבי החלל נהנים במיוחד מקולנוע בשנים האחרונות, ואני לא מדבר על "מלחמת הכוכבים" שהפתיע לטובה. לפני שנתיים היה כאן "כוח משיכה" של אלפונסו קוארון, שבאמצעות חידושים טכנולוגיים בקולנוע הציג חלל ריאליסטי במיוחד, והשנה היה זה "להציל את מארק וואטני" של רידלי סקוט, שנתן הצצה מרתקת למאדים. בשני הסרטים יש אסטרונאוט (או אסטרונאוטית) שנשארים לבד בחלל וצריכים לשרוד, אבל יותר חשוב מזה: שניהם שומרים על קו עלילה סביר ולא גולשים לאזורים מופרכים כמו שוברי קופות טיפוסיים. אמרתם "ארמגדון"?! מה, איך נזכרתם בזה? זה ישן! אבל דוגמה מצוינת, תודה.
ב"להציל את מארק וואטני", לעומת זאת, יש כל מה שצריך בשביל לזכות באוסקר. הוא עשוי מצוין מבחינה קולנועית ועלילתית, יש בו מתח, תחכום וגם לא מעט הומור. אי לכך, לא נותר לי אלא לפנות לחברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע, ולומר: אם "הפצוע האנגלי" זכה באוסקר למרות שהצופים באולמות הממוזגים והנעימים לא הצליחו לשרוד את הצפייה, אז למארק וואטני שנפצע על מאדים ושרד לבדו בקור לא מגיע פסלון?! יואב פרידמן
ביום שראיתי את "מקס הזועם – כביש הזעם" הרגשתי לא טוב. הראש כאב, הבטן התהפכה, ובקיצור - כל התנאים האופטימליים להקאה בקולנוע. ידעתי שאני עושה טעות כשאני נכנס לסרט שבמרכזו מרדף מכוניות אפוקליפטי בלב מדבר במצב כזה. אבל הבטחה היא הבטחה, זוגיות היא זוגיות, ואי אפשר לבטל כרטיס שעה לפני ההקרנה.
להפתעתי הרגשתי יותר טוב לאחר הסרט. הראש היה נקי, המחשבות צלולות וירושלים מעולם לא נראתה שפויה יותר. לא הצלחתי להבין איך הסרט המוטורי־מנסר המוח־המשוגע והפסיכוטי הזה הצליח לגרום למיגרנה חזקה במיוחד להתאדות.
• מקס הזועם: הסרט המשמעותי ביותר בשנת 2015
• מקס הזועם - כביש הזעם: בשביל זה הומצא הקולנוע
התשובה לשאלה הזו, אני חושב, היא זו שצריכה לתת למקס הזועם את האוסקר של השנה (וגם זה שזאת שנה דלה מאוד בסרטים טובים, בסדרות טובות ובמשחקים טובים של מכבי). בקצרה: מקס הזועם מגשים את אחת המטרות הנעלות של התרבות – הסובלימציה. לקיחתם של רגשות אלימים ומודחקים והוצאתם לאור המרפא של יצירות האמנות, במקום שנממש אותם בחיים שלנו.
"מקס" לוקח את הצופה למסע שבסופו הוא ירגיש כאילו הדברים שבסרט התרחשו כבר במציאות. כמו חלום או סיוט ממשיים במיוחד. אם תרצו, הוא השעיר לעזאזל שנהגנו פעם לרסק על ההר ביום כיפור, שמאפשר לנו אחרי זה לחזור לחיים מלאי עשיית טוב וצפייה בשליסל.
את כל זה הוא עושה בכל הזעם המדהים שקולנוע יכול להעניק ליצירה נטולת עלילה, תוכן, רציונל, מסר או הקשר. בגלל יצירות נדירות כאלו, הקולנוע הוא האמנות הנעלה ביותר בעולם כיום. תנו לו אוסקר, ותפטרו את עצמכם מכאב הראש של החיים עצמם. אמרי סדן
את הסרט "גשר המרגלים" ראיתי באולם מיושן, בבית קולנוע כפר־סבאי ותיק. "עוד חודשיים סוגרים כאן", אמר לי השומר בכניסה. קירות עם שפכטל שפריץ, רמקולים גדולים בתיבות עץ וכיסאות חורקים בגוון חום. הייתה זו תפאורה מושלמת לסרט התקופתי שמתרחש בשנות השישים על רקע המלחמה הקרה בין ארצות הברית של אמריקה לברית המועצות.
• חמישה כוכבים ל"גשר המרגלים"
היוצרים ובראשם הבמאי סטיבן שפילברג הצליחו לייצר סט אמין כולל המכוניות, פרטי הלבוש והצילומים בארה"ב ובגרמניה, שמשחזרים את הווי התקופה ומכניסים אותך באחת לימים שבהם נבנתה חומת ברלין המפורסמת. את הסרט מוביל השחקן המצוין טום הנקס, המגלם את עורך הדין ג'יימס ב. דונובן שמייצג דילמה שאינה זרה למי שחי במדינה כמו שלנו. דונובן, הנחשב לפרקליט מבריק, מתבקש על ידי המדינה לייצג את רודולף אבל (מארק ריילנס בתפקיד משכנע), מרגל סובייטי שנלכד על מנת שיזכה למשפט הוגן. מדובר במשימה לא קלה אך המקצועיות גוברת והוא מצליח לרכוש את אמונו של אבל ולהמתיק את עונשו מגזר דין מוות למאסר עולם, בטענה שהוא יוכל לשמש בעתיד כקלף מיקוח.
העתיד הזה מגיע ארבע שנים לאחר מכן, כשדונובן מתבקש להפוך למתווך בעסקת שחרור שבויים בין אבל לבין טייס אמריקני שמטוסו הופל וסטודנט שנעצר במזרח ברלין והואשם בריגול. למרות שלכאורה מדובר בעלילה קטנה יחסית, יש בה לא מעט רגעים מתעתעים ומורטי עצבים בדרך לחילוף השבויים בגשר גלינקה. רגעים שמשאירים את הצופה מרותק עד לשקופיות הסיום המתארות מה קרה במציאות לגיבורי הסרט, ושולחות אותך היישר לגוגל או לוויקיפדיה. "גשר המרגלים" מועמד לששה פרסי אוסקר. על רקע המתחרים הבינוניים הטוענים לכתר, ובייחוד כאשר מדובר בשילוב של הנקס את שפילברג, גם לסרט קטן אך משכנע ומוצלח, יש סיכוי מצוין להשיג את הפסלון המוזהב. ישי הולנדר
יומיים אחרי שראיתי את הסרט "חדר", עוד נותרה בי תחושה של חור בבטן. המחשבה שגם עכשיו יש נשים ברחבי העולם שמוחזקות בכוח ועוברות התעללות על בסיסי יומיומי מעוררת חלחלה. דווקא בגלל התחושה הקשה שהסרט הזה עורר בי, אני חושבת שהוא צריך לזכות באוסקר.
הבמאי המוכשר לני אברהמסון יכול היה לזעזע אותנו עם סצנות אלימות ומיניות, אבל הוא לא היה צריך. התסריט והשחקנים המעולים סיפקו דרמה מצוינת גם בלי להשתמש בכל האמצעים הגרפיים הקיימים על מנת לזעזע.
• חדר: קלסטרופוביה וחוסר אונים כל הדרך לאוסקר
הסרט אמנם נגמר עם סוף פתוח, אבל הסיפור נשלם. בסרטים רבים אחרים הצופים נותרים חסרי אונים כשבתום שלוש שעות של סרט הם מרגישים שהדמויות יותר זרות להם מאשר בתחילתו. אם הסרט "חדר" היה נופל לבימוי כזה, הוא היה מסתיים בשחרור המרגש והשמח של האם ובנה "שחיו באושר ועושר". אבל הסרט הזה הצליח במקום שאחרים נכשלו – אחרי השחרור הגדול מתחיל שעבוד אחר. שעבוד לזיכרון, שעבוד לחיים שהיו יכולים להיות אם לא הייתה נחטפת, ושעבוד למחשבות על מה היה קורה אם הם לא היו מצליחים להשתחרר. כמובן שאחרי "חדר" תהיתי בסקרנות מה יהיה עם הגיבורים אחרי שיסתיימו הקרדיטים, אבל היוצרים כיבדו אותי כצופה ואפשרו לי לשחרר את הנושא בלי מועקות.
ואם כבר מזכירים גיבורים, הגיבור בסרט הזה הוא הילד ג'ק שמציל את אמו פעם אחר פעם – ממוות, מעבדות ומתשישות נפשית. דבר אחד הוא לא יכול היה להציל – את הילדות שהיא איבדה כשילדה אותו. בהתחשב ביחסים המופלאים בין השניים, אני מאמינה שהם יצליחו להתגבר ושלסיפור הזה, גם במציאות, היה יכול להיות סוף טוב. שרון אשכנזי
ל"ברוקלין" לא מגיע לזכות באוסקר. רגע, תיקון: ל"ברוקלין" מגיע לזכות באוסקר - על המשחק הטוב ביותר: הבמאי, התסריטאי והמפיקים הצליחו לרמות את האקדמיה לקולנוע, להתחזות ולהיכנס לרשימה הקצרה של המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. אבל "ברוקלין" הוא לא באמת סרט טוב ביותר.
הסיפור, בקצרה: ב־1952 איליש לייסי עוזבת את אמה ואחותה באירלנד ומהגרת לאמריקה, כדי למצוא לעצמה עתיד. ברוקלין מלאה במהגרים אירים, אבל איליש מתאהבת דווקא בטוני פיורלו האיטלקי. בלי לחשוף ספוילרים, היא נקרעת בין האהבה החדשה באמריקה ובין המשפחה שנותרה מאחור.
• הסיבה היחידה לצפות ב"ברוקלין"
אפשר להבין מה מצאו חברי האקדמיה לקולנוע ב"ברוקלין" הנוסטלגי. סרשה רונן מגלמת את איליש בחן ובקסם, אמורי כהן (טוני) הוא עלם חמודות, דמויות המשנה קולעות, המשחק קולח, השחזור ההיסטורי מתוקתק ומתוק, והסרט כולו סנטימנטלי אך לא גולש לקיטש ולמלודרמה.
אבל מאחורי כל זה מסתתר זיוף אחד גדול. למרות שמו של הסרט, העלילה נכשלת בייצוג החוויה הרגשית של חיי המהגר: פעימות הלב, החשש מהעיר הגדולה, הציפיות העצומות לעתיד והאכזבה מההווה האפור. הרקע הזה חסר, ולכן לב החוויה של איליש – הגעגוע הביתה, לאירלנד – כמעט לא נוגע בצופה. רק בזכות תמימות וטוּב אין קץ של שתי הדמויות הראשיות, ובשל פיתול עלילתי בעל עוצמה רגשית דורסנית, קשה להימנע מלהזיל דמעה. מי שנלכד בזה עלול, למרבה הצער, גם למחוא כפיים ולבחור ב"ברוקלין" למועמד לסרט הטוב ביותר של השנה.
"ברוקלין" הוא לא סרט רע כמו שהוא זיוף טוב של סרטי "ארטהאוס" קטנים, נקיים, אלגנטיים: אמנות שהיא חומר לאוסקר. זיוף מושלם ראוי לפעמים לפרס ממש כמו המקור, השאלה היא אם "ברוקלין" הוא זיוף מוצלח כל כך. ישי פלג
אקו"ם