ראשי » תרבות » קולנוע

הסרט האנושי של קאופמן הוא עינוי לא אנושי

שבחים רבים הורעפו על "אנומליסה" של צ'ארלי קאופמן בשל האנושיות הרבה המוצגת בסרט אנימציה. אך בעלי רדאר בולשיט רגיש יעדיפו לוותר על צפייה ממושכת ברצף של אינטראקציות מונוטוניות וחסרות משמעות, בכיכובה של דמות יהירה ואגוצנטרית

 
בסוף השבוע האחרון הצטרף למבחר הסרטים המשובחים שיצאו לאחרונה, בהם כל המועמדים לאוסקר שהומטרו על ישראל כמעט בבת אחת, גם סרט מדובר נוסף – סרט האנימציה "אנומליסה", השני של צ'ארלי קאופמן ("סינקדוכה, ניו יורק") כבמאי.

עוד כותרות ב-nrg:
• המופע של רמי לוי: "אני לא מצפה לרווחים"
• 'הזמן המקביל' בשוויץ: "הצגה על שבוי פלסטיני"
• 50 שנה לכיבוש: המיזם החדש של שוברים שתיקה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אל תתנו למילה "אנימציה" להרתיע אתכם – רבים ממבקרי הסרט כבר הספיקו להכריז עליו כאחד הסרטים המוצלחים של הזמן האחרון, כולל ההצהרה "הסרט הכי אנושי שתראו, למרות שלא מככבים בו בני אדם". מה שכן צריך להרתיע קצת הוא חוסר האמון של קאופמן, התסריטאי זוכה האוסקר עבור "שמש נצחית בראש צלול", באנושות, או שמא תפיסתו הכנה עד כאב של האנושיות, הנוכחת יותר מאי פעם ב"אנומליסה".
"אנומליסה" מגולל את סיפורו של מייקל סטון, כותב ספרי עזרה עצמית, שמגיע לאוהיו על מנת להציג את ספרו האחרון בכנס מקצועי. מייקל מרגיש מרוחק מהעולם כולו, וחושב שהוא יותר טוב מכל אחד אחר, מה שבא לידי ביטוי בעובדה שכל הדמויות בסרט פרט למייקל חולקות את אותם תווי הפנים ואותו הקול. כל אינטראקציה נשמעת מונוטונית וחסרת משמעות, וסבלו של מייקל ניכר בכל אחת מהן. אך כל הסבל הזה לא מספיק לו – הוא גם סובל, מהורהר ומעורער כאשר הוא לבד. כי מייקל, כמובן, שונא גם את עצמו.

• סשה ברון כהן הלך רחוק מדי

כך מתנהל לו מייקל מבדידות לדיכאון, עד אשר הוא נתקל באחת מהמשתתפות בכנס, ליסה, עם פנים וקול ייחודיים, שמחיים את נפשו ורוחו של הגיבור המסכן שלנו. מכאן גם שם הסרט – ליסה, האנומליה, ומכאן – "אנומליסה".
אם במקרה זה נשמע לכם כמו סיפור אהבה מתוק ואופטימי ששובר את הניכור המקפיא של המאה ה-21, צפויה לכם הפתעה. לקאופמן, כאמור וכידוע, הנטייה להציג את הצדדים הפחות נעימים של הטבע האנושי. אפשר להסכים שבסרטים הקודמים שהוא כתב, למשל ב"להיות ג'ון מלקוביץ'" וב"שמש נצחית" האלמותיים, לאהוב או אפילו להתחבר לחלק מהדמויות זה אתגר. במובן זה, "אנומליסה" היא יצירה ייחודית אך נאמנה לסגנונו של היוצר. אז מה הופך את "אנומליסה" ליצירה הרבה פחות מזמינה מקודמותיה?

ובכן, אולי זו העובדה שדמותו של מייקל מצליחה ליצור אנטגוניזם כפול. ראשית, מייקל לא רואה אף אחד פרט לעצמו, ובאופן הכי הפגנתי שאפשר. לאף אחד אחר אין רגשות, אין אישיות, אין רצונות – כולם, תרתי משמע, שבלונות. שנית, עם כל האיבה והתסכול שמייקל מרגיש כלפי האנושות, לא ניכרים בו ניסיונות או אפילו שאיפות לשנות את המצב. שני הפגמים הללו מקבילים את מייקל למעין עולל שבאמת תופס את עצמו כדבר היחידי שקיים בעולם וכחסר אונים לחלוטין, מצפה שהאנשים סביבו יהיו אחראים על הרווחה ואושר שלו, ובשילוב הזה יש משהו מרתיע במיוחד. וכן, הבנו את האירוניה בעובדה שהוא כותב ספרי עזרה עצמית, זה לא מה שהופך את כל הסצנה הזאת לנסבלת.

• לקראת האוסקר: איזה סרט הכי ראוי לפרס?
• סקס, הומור ואקשן: גיבור-על לא שגרתי בכלל

אמנם, גם הדמויות בסרטיו הקודמים של קאופמן לא נגישות, אבל לפחות הן מנסות להתקדם לאן שהוא, איכשהו. לצפות במייקל זה כמו להקשיב למישהו שמקטר על סבלו ללא הפסקה בלי שיעשה משהו מינימלי בנידון. כמה זמן אפשר לסבול את זה? ושאלה יותר חשובה - למה?
כמובן שזוהי בבירור הדמות שקאופמן רצה ליצור, והוא עושה זאת מעולה. כולנו פגשנו אנשים כאלה, קרוב לוודאי שכולנו, בשלב מסוים, היינו בעצמנו האנשים האלה (בתקווה שהשארנו את החלק הזה בנו מאחור עם הפרידה המפוכחת מגיל ההתבגרות). זוהי אותה האנושיות שכולם משבחים, שרבים בטח ייהנו ממנה, שלא מאפשרת להכריז על "אנומליסה" ככישלון מוחלט. מצד שני, בעלי רדאר בולשיט רגיש יתקשו כנראה לא לגלגל את עיניהם לאורך הצפייה ולתהות - לא מספיק שאנחנו נתקלים באנשים בלתי נסבלים כמו מייקל סטון במציאות? במקום לבלות שעה וחצי במחיצתו של אדם כזה, יותר נחמד יהיה לוותר על החוויה, אולי אפילו לעבוד על הכישורים החברתיים שלנו עצמנו. מי יודע, אולי בעקבות זה, האנושות עוד תפתיע.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg