ראשי » תרבות » קולנוע

"אמת": יש שאלות שעדיף לנשים לא לשאול

בזמן שהילרי קלינטון מבקשת לשבור את ההגמוניה הגברית בבית הלבן ודונלד טראמפ מאיים להנמיך עוד יותר את תקרת הזכוכית, הסרט "אמת", שעוקב אחר חשיפה מעוררת מחלוקת בנוגע לנשיא בוש, רומז שאם את אישה, המשחק ממילא מכור מראש // ביקורת

 
השבוע, בתזמון מצער למדי של פחות מחודש לאחר יציאתו לאקרנים של זוכה האוסקר הטרי "ספוטלייט", מגיעה אלינו דרמה עיתונאית נוספת המבוססת על סיפור אמיתי – "אמת", בכיכובם של קייט בלאנשט, רוברט רדפורד ודניס קוויד.

עוד כותרות ב-nrg:
• מה האנגרי בירדס עשו בבניין האו"ם?
• אמנות הסלבס: לא תאמינו מי צייר את זה
• לנערה שלא הצטלמתי איתה: מסר מאהוד בנאי
• הריאיון שכולם חיכו לו: שי חי סוגר חשבון עם כולם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

רלוונטי יותר מאי פעם לתקופתנו, שבה דונלד טראמפ הצבעוני (או הגזען, הצעקן, המיזוגן, ושאר תיאורים מדויקים אחרים) הוא מועמד לגיטימי וחזק לנשיאות ארצות-הברית, "אמת" מגולל את סיפורו של צוות תוכנית החדשות המצליחה "60 דקות", אשר בשנת 2004, בשיא קמפיין הנשיאות השני של ג'ורג' בוש, פרסם סיפור מעורר מחלוקת אודות עברו הצבאי המפוקפק של הנשיא. הסרט מבוסס על ספרה של מפיקת התוכנית מרי מייפס (בלאנשט), שהייתה אחראית לשידור הסיפור שהוביל לתפנית חדה בקריירה שלה.
בעוד שחברנו טראמפ הצמא לתהילה ותשומת לב לא חוסך במילים, הפרשייה העומדת מאחורי "אמת" הציעה כי נשיא ארצות-הברית לשעבר היה קצת דיסקרטי יותר מהמקובל. בעזרת מסמכים שפורסמו בתוכנית האלמותית, טענו יוצרי התוכנית כי בוש קיבל יחס מועדף כאשר שירת בצבא ארצות-הברית, שהוביל להתחמקותו משירות צבאי במלחמת ויאטנם. בהתחשב בערכים שבהם דוגל בוש, ניתן להבין כיצד האשמות אלה חוללו סערה בארה"ב, רק שמה שהיה צפוי להשפיע על הבחירות ב-2004 הפך לציד מכשפות נגד מייפס ושותפיה לעבודה. כולנו יודעים כיצד הבחירות הללו הסתיימו.

• קונג פו פנדה 3: אותו דבר, אבל אחרת
• זולנדר 2: חבל שסטילר לא מקשיב לעצות של עצמו

בניגוד ל"ספוטלייט" המאופק והלוקה בחסר, כשמדובר בהאנשת דמויותיו הראשיות, ב"אמת" ישנה נטיה ניכרת לכיוון המלודרמטי. הסיפור על בוש הוא לא יותר מכלי המקדם את העלילה. גם הכשלים בהכנת הסיפור החדשותי אינם חשובים במיוחד – מקור המסמכים, אמיתותם, העדים המעורבים – כל אלה שוליים יחסית. מה שעומד במרכז הסרט הוא הרעיון של אמינות והגינות עיתונאית ומחירם הכבד. קשה להאמין שמישהו ייצא מהסרט עם רצון עז (או אפילו רצון מינימלי) להיות עיתונאי חוקר.
הסרט כיצירה, כאמור, דרמתי למדי, והפסקול הכבד מעצים את הדרמה לרף הזוי. אם הסרט היה מתמקד נטו בסנסציה הלאומית ולא בחייהם האישיים של הכתבים – ניחא, אבל זה לא המצב. הליהוק והמשחק נעים בין מעולים (בלאנשט), מביכים (טופר גרייס) ועצלנים (ליהקתם שחקנית כמו אליזבת מוס ולא השתמשתם בה בכלל?!) והאיזון הזה, במקום להעלות את הסרט רמה, מותיר אותו איפהשהו ברמת ה"ממוצע ותו לא". אבל איכשהו, ממילא זה מה שאפשר לצפות ברוב המקרים ממסרטים על אנשים שלובשים רק חליפות.

• הסרט שהרס את הרזומה של קייט בלאנשט

אגב חליפות אקטואליות, סיפורה של מרי מייפס מזכיר סיפור נוסף על אישה בתפקיד בכיר שנרדפה, בין היתר, בשל היותה אישה. כיום משודרת בארצות-הברית הסדרה החדשה של ראיין מרפי, "אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון", העוקב אחר פרשת שחקן הפוטבול המפורסם, שהועמד לדין בשנות ה-90 לאחר שהואשם ברצח אשתו, ניקול בראון. גם שם, הדמות המרכזית בעלילה היא אישה – מרשה קלארק, התובעת המרכזית בתיק, אשר ספגה ביקורת על המראה החיצוני שלה, על אופיה ה"קשה", ועל תפקודה כאם לילדיה - מאפיינים שלא קשורים בעליל לתפקודה כתובעת.
מדוע קלארק ומייפס חשובות מעבר לאיכות היצירות שמספרות את סיפוריהן? הרי שגם גברים בתפקידים בכירים היו מעורבים בסיטואציות דומות, ללא ספק. ובכן, מה שבעייתי בשני המקרים האלה הוא שבשניהם העולם בחר להיטפל למאפיינים של השתיים, שהיו קשורים להיותן נשים ולא לתפקודן המקצועי. אבחנה זו רלוונטית היום יותר מאי פעם, לאור התמודדותה של הילרי קלינטון לנשיאות.
עבור נשים, מציעה נקודת המבט של "אמת", המשחק לעיתים קרובות מכור מראש. על פי מוסכמה עצובה זאת, אולי מרי מייפס צודקת ובכלל עדיף לא לשאול את השאלות החשובות אם את אישה. אם כך, בואו נפסיק לשאול את השאלות החשובות. למה שבמקום זאת לא נכין את עצמנו לארבע שנים עם דונלד טראמפ.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg