על הדבש ועל האומץ: איך החדש של הדג נחש?
אחרי שישה אלבומים מצליחים, אין ספור להיטים שהוטמעו עמוק בתודעה הציבורית ולצד דבקות מופלאה באג'נדה חברתית, החליטו שאנן סטריט וחבריו להעביר את המיקרופון באלבום החדש "שותפים בעם". נא להדק חגורות, הדג נחש ממריאים בשביעית // ביקורת
''שותפים בעם'', הדג נחש
עוד כותרות ב-nrg:
• מה האנגרי בירדס עשו בבניין האו"ם?
• אמנות הסלבס: לא תאמינו מי צייר את זה
• לנערה שלא הצטלמתי איתה: מסר מאהוד בנאי
• הריאיון שכולם חיכו לו: שי חי סוגר חשבון עם כולם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשמדברים על הדג נחש, אי אפשר לנתק את המוזיקה מהמסר, שמסתכם, בלי להיכנס לעומק הפוליטי, ב"נחמד פה, אבל טעון שיפור". לפני שמגיעים לדבר על המוזיקה של הלהקה, לעולם לא מיותר להצדיע שוב לחבריה על האומץ לומר, על הנאמנות לתרבות ועל הדבקות במטרה.
עכשיו, אחרי שהם הספיקו להוציא שישה אלבומי אולפן ועוד מספר אלבומים בהופעה, להטמיע פזמונים במוחם של אלפי מאזינים, ועל הדרך לעבור מירושלים לתל אביב, הם מגיעים לכס המלכות המוסיקלי - הכס של "מגלי הכישרונות". בדומה למה שאתניקס עשו עם אייל גולן או למה שטיפקס עשו עם הדג נחש בתחילת דרכם - בני טיפוחים שצומחים בחסות אמן גדול ומוערך. מזל שלא צריך להצביע.
באלבום "שותפים בעם" (משחק מילים שנון) הדג נחש מארחים מוזיקאים מישראל, ותיקים לצד צעירים, מוכרים יותר או פחות: מ'אקו' ,'פלד', ו'ארקדי יעקובסון' שמות יחסית חדשים שמוכרים בעיקר בנישה שלהם, ועד יהודית רביץ שהייתה על הבמות עוד כשחברי הדג נחש למדו ללכת. מה זאת אומרת מארחים? הם כתבו והלחינו את רוב השירים או שהיו מעורבים יחד עם הזמר ביצירה בצורה כזו או אחרת. בכל אופן, המיקרופון נשאר אצל הזמרים האורחים (למעט ליגל אייז בו שאנן סטריט שר) וכמו כן גם החופש האומנותי.לאחרונה אנו עדים להמון שיתופי פעולה שהבסיס להם, לפחות כך נדמה מהתוצאה, הוא האינטרס הכלכלי (ע"ע פלס וקליינשטיין), שלרוב נשמעים מאולצים ובלי הרבה הצדקה אמנותית. הפעם נראה שזה לא המקרה. הלחנים לא ניתנו כלאחר יד לאמנים האורחים. היה ניסיון לתפור כל שיר ושיר בהתאמה אישית לזמר או לזמרת שמבצעים אותו. לרוב זה הצליח, במקרים מסוימים התוצאה נשמעת פרווה. בכל אופן, מגוון האמנים, כל אחד ועולמו כל אחת וסגנונה, מעניקים נופך צבעוני למוצר המוגמר - 12 עשר שירים תאומים אך שונים. רובם על טהרת ההיפ-הופ-פאנק, אך כל שיר ושיר עם אופי ייחודי משלו.
אהוד בנאי מרעיד את האדמה עם קולו הנמוך והמשכנע. לוקח את המאזין למסע פיוטי וקצת אפלולי בין בניינים זרים לפלדה קשוחה. כל הכובד הזה של הבתים, משתחרר בפזמון בלקני זורם ומקפיץ, כמובן עם "הוק" כלי נשיפה קליט אותו תזמזמו גם בסוף השיר.
• לנערה שלא הצטלמתי איתה: מסר מרגש מאהוד בנאי
לעומתו, יהודית רביץ, בקולה הנעים והרגוע, מבצעת את "עד הסוף", שיר פאנקי מנצנץ ברוח שנות ה-70, שמזכיר תקופות בלתי נשכחות תחת ניצוחו של יוני רכטר. יש בו את כל מה שצריך בשביל גרוב טוב: חצוצורות חוצפניות, גיטרות מתגנבות ובס-תופים שמתבלטים מעל הכל, אבל שלא כמו גרוב טוב, משהו בשיר הזה לא תופס אותך.
גם מארינה מקסימליאן קפצה לבקר את החבר'ה באולפן, אך למרבה הצער קיבלה שיר בינוני למידותיה. אולי זו הציפייה הטבעית ממקסימליאן שתפתיע עם שיר בועט, מרגש ומרענן, אך הפעם זה הסתכם ב"רסיסים על החוף", שיר נעים שמילותיו לא תופסות את הלב וצליליו בקושי תופסים את האוזן.
• מארינה מקסימיליאן עושה את זה בעברית
אינפקטד מאשרום, הצמד המופלא שידוע ביכולתיו האלקטרוניות למנף שירים לכדי חוויה טראנסית מרעננת, עשה, כרגיל, עבודה מצויינת עם הלהיט (הדי ישן כבר) "ליגל אייז". אפרופו להיטים ישנים, נראה שעל "תן לי מנגינה" של אברהם טל שנכנס גם לאלבום המשעמם שלו "עכשיו החיים", כבר מיותר לדבר.
• הדג נחש ואינפקטד מאשרום: תנו לעשן בשקט!
שי צברי עם הלהיט "שמש" חורש את הפלייליסט ברגעים אלה ממש, ובצדק, הבחור יודע להפוך למאזינים את הבטן. ואחרון חביב (באמת חביב), גבע אלון, עם קולו המהפנט כאילו קורץ מחומר מלאכי, שר את "אזרח של העולם", בהגשה האוורירית שאופיינית לו ולרוק הנוסטלגי ממנו הוא מושפע. (ובהזדמנות זו - גבע, תעשה טובה, תמשיך לשיר בעברית, קסם כמו שאתה מייצר חסר לנו בפלייליסטים).
טוב, אז אם באמת היה מטוס כזה - זו המחלקה שאתם רוצים להיות בה, מבסוטים עם כל העמכה. חלק מהאורחים פה מוכרים על הבמות, בשם קצת פחות: את אלרן דקל, האיש והאפרו והגרון האימתני, רובנו מכירים מלהקת פאנקנשטיין ואת יוסי מזרחי רובנו מכירים כגיטריסט של הקולקטיב (טוב, זה שקר מוחלט, רובנו מכירים אותו כבעל של הנינט).
דקל מתחיל את השיר "עף איתך" בשלווה שאנטית: "נטרוף את כל הלילה, בלי לדבר הרבה, כל מה שצריך זה רגע כזה"... ואז בום! הפתעה! מעבר מפתיע לתוך שיר פאנקי-דיסקו שנקלט תוך שניות בראש ומעלה חיוך מיידי.
מזרחי עובר לקדמת הבמה, ובצעד נדיר - משמיע את קולו. הוא שר יפה, מדויק, עדין אך סמכותי. התוצאה סבירה: שיר די אנמי עם מסר מעורפל מדי בכדי להתחבר אליו.
נותרו פלד, ארקדי יעקבסון ("לוס כפרוס") ואקו, מהזמרים הפחות מוכרים באלבום. פלד כתב יחד עם שאנן סטריט את "לא מה שיפיל אותי", שיר היפ הופ קלאסי וקשוח, סיפורו של קורבן חברה שעשה את הדרך לבד להצלחה. יעקובסון מגלה את הצד הרך שבו עם "מרבדים", היפ הופ עדין ורומנטי שמזכיר בעיבוד את להקת התפוחים, עם כל הקישוטים, האפקטים והסקראצ'ים.
אקו, ראפרית צעירה ובוטה מבצעת את "הכל חוזר". בתחילת השיר אפשר לחוש באכזבה קלה, נו, עוד שיר ראפ כועס עם ביט קבוע ודימויים משעשעים כגון "מפרפר מרחף נעשיתי לדבורה", אבל אז מגיע פזמון יפייפה מעולמות הטריפהופ, שחוזר על עצמו ומתעצם בכל סיבוב. בחזרה לבית מבינים שהפזמון ה"לא קשור" לכאורה, מתאים לשיר כמו כפפה ליד - ונותן לו בדיוק את מה שצריך כדי שזה לא יהיה סתם 'עוד שיר'.
כל 12 השירים מייצרים בסופו של דבר אלבום טוב מאוד אך לא מושלם. מצד אחד, האלבום מהודק, מושקע, ושומעים היטב את הכימיה הכובשת של הדג נחש בכל השירים, על אף הקשת הרחבה והעשירה של האמנים ששיתפו פעולה עם הלהקה. מצד שני, שירים מסויימים נותנים תחושה של פספוס: אם זה בגלל המילים, הלחן, או המבצע עצמו שלא קיבל את "כוס התה שלו".
אך בשורה התחתונה צריך לומר תודה. זה לא שיש לנו מבחר מטורף של שירי מחאה שאומרים את הדבר הנכון בפלייליסטים ומציבים בכיכר העיר מראה גדולה שמביכה, או לפחות נועדה להביך, את מי שצריך. לצד שירי פופ מפלסטיק והצורך הדחוף של מירי רגב להפציץ את הפלייליסטים במאיה בוסקילה - השירים האלו הכרחיים. מעבר להיותם אמנות איכותית ומשעשעת, יש להם תפקיד חברתי חשוב ומשפיע.
אקו"ם