הקשר בין הנכבה לשואה: במאי 'חמש מצלמות שבורות' ממשיך למתוח את הגבולות
רגב מועלת בתפקידה, החברה הישראלית אוהבת ומכבדת שחיתות ומורה לתיאטרון שקורא לתלמידיו לא להתגייס: במאי הסרט הקונטרוברסלי זוכה פרס האמי "חמש מצלמות שבורות", חוזר עם "רגשות מעורבים", גם הוא רווי אמירות נגד צה"ל והשלטון, וכקודמו אף הוא זוכה להצלחה רבה טרם יציאתו להקרנה מסחרית
מאז יצא לאקרנים סרטו הקודם "חמש מצלמות שבורות" לפני ארבע שנים, הבמאי גיא דוידי זכה לתווית ה'קולנוען האנרכיסט', בד בבד עם מעומדות לפרס האוסקר והזכייה בפרס האמי היוקרתי לסרט תיעודי.עוד כותרות ב-nrg:
• דנה ברגר: הכל טוב, חוץ מהקול
• תאיר ראדה: צלילה לענן הקונספירציה
• "באטמן נגד סופרמן": בקרב הזה, הקהל ניצח
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כזכור, דוידי עורר שערורייה כשצוטט כמי שמסרב לייצג את מדינת ישראל. מאז, הסרט הוקרן ושודר ברחבי העולם באין ספור מדינות לקהלים של מיליונים - מסין דרך מדינות אירופה, דרום אמריקה ועד קנדה וארה"ב.
• גיא דוידי לא מאמין בדוקומנטרי אובייקטיבי
סרטו החדש, "רגשות מעורבים" הוקרן לאחרונה בבכורה במסגרת פסטיבל אפוס במוזיאון תל אביב וזכה בפרס הראשון בתחרות הקולנוע הישראלי במסגרת הפסטיבל. הסרט יצא לאקרנים בסוף החודש וצפוי לעורר גם הוא שערורייה, לפחות בביצה הפוליטית המקומית, שוב בשל סגנונו הרדיקלי של דוידי.
ב"רגשות מעורבים" עוקב דוידי אחר תיאטרון "החדר" החתרני של יוצר התיאטרון והמורה, זוכה פרס מפעל חיים בפרינג' אמיר אוריין, מאז מבצע עופרת יצוקה ב-2008, דרך עמוד ענן ועד מבצע צוק איתן, בניסיון להבין מה עובר על החברה הישראלית דרך התיאטרון הקטן בתל אביב, הפועל בדירתו הפרטית של אמיר אוריין. גם כאן דוידי מותח את הגבולות כשהוא משלב בסרט אמירות קונטרוברסליות של אוריין כנגד השלטון וצה"ל. למרות הישגיו הבינלאומיים המרשימים, שוב כיתת רגליו בין הגופים המשדרים והקרנות הישראליות לגיוס המימון, ללא הצלחה, בגלל אותה תווית אנרכיסטית, שבאופן לא מפתיע, הוא חוזר ומחזק אותה גם בסרטו החדש.
• הקונסוליה התעלמה מהמשלחת הישראלית
• "חמש מצלמות שבורות" בשבוע האפרטהייד
• פנייה להעמיד לדין את יוצרי "חמש מצלמות שבורות"
"תיאטרון הוא תחום מאוד לא אהוב על קולנוענים, שלא לדבר על אנשי טלוויזיה, ואכן, הרבה מאוד חששות שהיו לי בתחילת הצילומים לא באמת התבדו", מסביר דוידי מדוע בחר לחקור דווקא את נושא הפרינג' בישראל. "הריחוק של השחקנים בהצגות, בעיקר על במה גדולה, מוביל להקצנת ההתנהגות שלהם והבמאים הולכים עם זה, ואילו המצלמה אוהבת התנהגויות מאוד מינימליות, בקולנוע אנחנו מחפשים את הדקויות, את הניואנסים.
"אבל אצל אמיר זה שונה, אתה יושב בחדר מאוד קטן, אתה מאוד קרוב ואינטימי עם השחקנים אז יש לך קלוז אפ. מצד אחד אתה מרוויח את ההתרחשות הישירה שהיא כן דבר חזק בתיאטרון ומצד שני אתה קרוב ואינטימי ויכול להבחין בדקויות שהתיאטרון הממסדי מפספס אותן.
"התחלתי לתעד את אמיר אוריין ב-2008, למדתי אצלו כמה שנים לפני כן כבמאי, אהבתי את אמיר עצמי כבנאדם, את שיטת המשחק שלו, וההצגות שלו בעיני חזקות דווקא בגלל שהן הועלו בחדר מאוד קטן וצפוף וגם בגלל הפרובוקטיביות שלהן.
"הסרט לא באמת על תיאטרון", מדגיש הבמאי, "הוא קודם כל על אמיר כאדם וכמורה, כמחנך ממש. הוא אדם מאוד פרובוקטיבי בהצגות וגם בהוראה שלו. איכשהו תמיד כשהגעתי לצלם היה איזה פיצוץ בינו לתלמידים שלו, הם לא יכלו להכיל יותר את העמדות שלו. אפילו בשבילי, שעשיתי את 'חמש מצלמות שבורות', זה היה בשבילי יותר מדי לפעמים, הסגנון הישיר והבוטה".
מה למשל?
"לדוגמה, יש סצנה בה הוא קורה לתלמידים לא להתגייס. הוא אומר - 'בן אדם הגון לא יכול להרשות לעצמו להיות בצה"ל'. זה משפט קשה שהייתי מפחד לומר אותו בעצמי."באחת הסצנות החזקות אמיר מספר סיפור מהילדות שלו, איך כילד הוא ראה את הגירוש של ערביי יפו. הוא שאל את אבא שלו מה זה ואביו ענה לו שאלו הם ערבים שמגורשים מיפו, הוא שאל את עצמו מה זה ערבים בכלל ולמה הם מגורשים, הסתכל על ילד אחד שנעץ בו מבט והחזיק בקרשים של המשאית, והתמונה הזו לא הרפתה ממנו. אחרי שנים, בשיעור על השואה בבית הספר, הוא נתקל בתמונה בה הוא רואה ילד שמחזיק בגדר בדיוק באותה הצורה של הדימוי שהוא זכר מהנכבה. וזה היה רגע מכונן עבורו שחיבר בין הנכבה והשואה. ידעתי מראש שאם אני אכניס את הסצנה הזאת, תהיה לי בעיה ובכל זאת לא ויתרתי עליה. אגב, היום הסצנה הזאת כבר עשויה לעמוד בפני בעיה חוקית".
תיקוני רגב עדיין לא עברו.
"אבל יכול להיות שאם הם אכן יעברו - הסרט יהיה בבעיה, בגלל הסצנה האחת הזאת".
ל"חמש מצלמות שבורות" דוידי התקשה למצוא מימון ישראלי ולבסוף השיג את תמיכת קרן הקולנוע החדשה וערוץ 8. הדרך להשגת מימון ל"רגשות מעורבים", כאמור, הייתה מפותלת אף יותר.
"אחרי שש שנות תיעוד, כשהסרט היה כמעט גמור, מצאתי את עצמי במצב שאף אחד לא תמך בסרט בארץ, יצאתי בקמפיין אגרסיבי בטענה שאני לא זוכה לתמיכה מסיבות פוליטיות. זה הכעיס אותי שהסרט לא זכה לתמיכה בארץ והייתי צריך לגייס לו מימון בחו"ל, כי כבר הייתי אחרי ההצלחה של "חמש מצלמות שבורות", וגם כי מדובר בסרט מאוד איכותי, במיוחד בהתייחס לנורמות ה'רדי מייד' בז'אנר התיעודי. אז הצלחתי לגייס כספים בחו"ל, ואז מאוחר יותר נכנסה קרן 'גשר'.
אולי תצטרך לסמן את הסרט – 'מומן על ידי קרן מחו''ל'.
"כן, הא... רק שפה, להבדיל, מדובר בקרנות קולנוע. עד לרגע יציאת הסרט אף ערוץ טלוויזיה לא רוצה לשדר את הסרט ואני מבין את זה. באקלים של היום אנשים מפחדים, ואפילו אם פעם עוד הייתה להם איזו מידה של אומץ, היום נזהרים פי ארבע. אם 'חמש מצלמות' היה יוצא היום, הוא לא היה יכול להיות משודר".
"המומנטום של 'חמש מצלמות' ו'שומרי הסף' שהיו מועמדים לאוסקר היה מאוד מלחיץ עבור המדינה. עד לאותו הרגע הייתה הנחה שהקולנוע העלילתי משתף פעולה עם הממסד, כי יש לו פנים כפולות - מצד אחד הוא מתעסק בתכנים של כיבוש ופלסטינים ומצד שני, כשהבמאים מתראיינים הם מנסים לדחות כל הקשר פוליטי לסרט.
"אפשר לקחת לדוגמא את ההתבטאויות של במאי 'בית לחם' יובל אדלר, או את המסרים המאוד פשרניים בסרט כמו 'עג'מי' – במקרה זה התבטאויות הבמאים (סכנדר קובטי וירון שני) היו חריפות והסרט - הרבה יותר מאוזן. ישנם גם במאים כמו סוהא עארף ('וילה תומא') מהקיצוניות השנייה, שהחליטה להסיר את שמה של ישראל מהמדינות המממנות את הסרט בפסטיבל ונציה, שזו החלטה שאני לא מקבל".
מה אתה חושב על מדיניות שרת התרבות והספורט מירי רגב?
"השרה רגב במרוץ לצבור קרדיט אצל הציבור הישראלי והיא הבינה ממזמן שזו הדרך כאן - צריך למצוא אויב שקל לשנוא אותו ואנחנו האמנים זה האויב הנוח. אם היא הייתה במשרד הבריאות היא לא הייתה יכולה לצאת כנגד הרופאים ולתקוף אותם, זה בהחלט משול לזה. אסור למדינה להחליט שהיא לא תומכת ביצירות ביקורתיות כיוון שמשם הדרך קצרה לכך שהמדינה תממן בידור, כמו שקורה בתיאטרון הרפרטוארי ואני מתנגד למימון של בידור, זה לא התפקיד של המדינה, את זה עושה השוק הפרטי טוב מאוד בלי סבסוד".
דוידי לא מסתפק בזה, ממשיך ותוקף את שרת התרבות: "היא מועלת בתפקידה וזה הדבר המקובל כאן, החברה הישראלית אוהבת שחיתות ומכבדת שחיתות. דבר נוסף, היא יוצאת כנגד האליטות הישנות והאשכנזיות הקשורות למפא"י ומתחברת לרגש שאני מאוד מכבד אותו ומייצגת קול שהוא מאוד נכון - אבל זו מניפולציה. לא היא זו שראויה לשאת את הדגל הזה.
"היא לא מושחתת או פושעת, ככל שאני יודע, אבל היא מועלת בתפקידה, דמות הרסנית שמנצלת את תפקידה כדי לזרוע פחד והרס על מנת לצבור פופולריות. היא מייצגת בעיני את הניוון של החברה הישראלית שהגיעה למצב כזה שהיא בוחרת אנשים הרסניים כמנהיגים, הפכנו לחברה שמעריצה הרס ומושתת על ערכי ההרס. יש עוד חברות כאלו, גרמניה הנאצית, למשל, אולי גם האמריקאים הולכים לשם, אנחנו עוד לא יודעים, מאובמה שהוביל קו קונסטרוקטיבי עוד נגיע לטראמפ".
אז איפה אתה ממוקם במפת הקולנוע הישראלי המחאתי?
"'חמש מצלמות' נמצא משמאל ל'עג'מי' ומימין לסוהא עארף, אבל אני חושב שכולנו מייחלים שנזכה להיות מצונזרים כמו 'ג'נין, ג'נין'. הרעש מסביב כבר לא קשור לאיכותו של הסרט וגם לא למידת הביקורתיות של המסרים בו, ראה מקרה 'עג'מי'. לכן אני טוען שהקולנוע הדוקומנטרי הוא הרבה פחות פשרן מהעלילתי, וזה אולי נובע מכך שיש בו הרבה פחות מימון והכסף הישראלי שמעורב בו הוא מאוד מינימלי. לכן זה גם לא כל כך מטריד אותי אם לא יהיה לסרט מימון ישראלי, מראש החלק היחסי של התמיכה הישראלית בדרך כלל הוא מאוד קטן, אבל יחד עם זאת אני לא מוכן לוותר על כך, המדינה חייבת לממן את הסרטים האלה, כי זה מה שעשוי להציל אותנו כמקום, כחברה.
"אני לא נאבק על זה מהמקום של ההישרדות שלי כיוצר", מבהיר דוידי. "הנטייה היום של יוצרים היום לחפש מימון בחו"ל מכיוון שהמימון הישראלי הוא כל כך קטן גם כך ומגיע עם כל כך הרבה כאבי ראש וצרות... כולם רוצים אחר כך גם החזר על ההשקעה וזה כסף גרוע. זה לא כסף טוב ולא כסף קל ועובדים קשה בשבילו, אז עדיף לעשות סרטים שלא פונים לארץ. אבל אם המדינה לא תתמוך בסרטים ביקורתיים, הקול הביקורתי יעבור ליוצרים זרים ובעיני זה יהיה אסון, אני חושב שיש משהו נכון מאוד בכך שאנחנו עוסקים בתחלואות שלנו ולא משאירים את זה לאחרים".
והסרט החדש, למי הוא פונה?
"'רגשות מעורבים' פונה לקהל המקומי. זהו סרט שהמטרה שלו היא הקהל הישראלי בראש ובראשונה. חוץ מערוץ טלוויזיה נורווגי ועוד כמה ארצות, אני מתקשה למכור אותו לחו"ל, זה לא מעניין את הקהל הבינלאומי לשמוע על איש תיאטרון מקומי, אין להם גם את הכלים להבין מה קורה פה, אלו הפצעים והקשיים שלנו, קשה להם להתחבר. המקסימום שניתן לעניין את הקהל העולמי בהקשר שלנו זה נושאים כמו שואה, אולי זהות יהודית".
ופלסטינים.
"כן, כמובן, הכיבוש והיחסים עם הפלסטינים, אלא אם כן הסיפור הוא מאוד גלובלי וכל אחד יכול להתחבר אליו, וזה שהוא מתרחש בישראל זה מוסיף לכך איזו מיוחדות. 'רגשות מעורבים' מדבר בעיקר לקהל ישראלי ונוגע גם בנושאים הפוליטיים, אבל בניגוד למה שחושבים, כאילו העולם צמא לסרטים ביקורתיים שמציגים את ישראל באור הפחות יפה שלה, זה שיש בסרט סוגיות פוליטיות וביקורת על השלטון זה לא מה שהקהל העולמי מחפש".
"רגשות מעורבים" של גיא דוידי יוקרן בפסטיבל סולידריות/ مهرجان تضامن / Solidarity Festival ב-16.4 סינמטק תל אביב, כולל מפגש עם אמיר אוריין וגיא דוידי. עוד הקרנות במהלך אפריל בסינמטקים תל אביב וירושלים ובמקומות נוספים בארץ.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם