מהגרוע לטוב: כל האלבומים של גאנז אנד רוזס
החזרה לבמות של גאנז אנד רוזס, אחת מלהקות הרוק הגדולות בכל הזמנים, היא הזדמנות מצוינת לחזור לאלבומים שעשו אותה לכזו גדולה, מהמיותר שבהם ועד לזה ששבר את השוק
אחרי כל השמועות, ההכרזות והציפיות, זה קרה באמת – ההרכב המקורי של גאנז אנד רוזס עלה על הבמה וימשיך לסיבוב הופעות יוקרתי בפסטיבלים נחשבים.עוד כותרות ב-nrg:
• אריאל זילבר רץ לשמוליק וחוזר לעצמו
• אוי, ברצלונה: מעריצי ביונסה, היכונו לאכזבה
• שלמה ארצי המלך: המגלומניות גברה על השיר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מן הצד האחד, הופעות האיחוד של GNR יכולה להתברר כסגירת מעגל ספוגה באמוציות, שירת הברבור האפית והמחווה האחרונה ל''להקה המסוכנת בעולם''. מן הצד השני האיחוד יכול להתברר כאמצעי זול להפניית אור זרקורים לרוקרים נשכחים וגריאטריים, ניסיון פתטי להישאר רלוונטיים, להיצמד לתהילה שחלפה לפני 25 שנה, וחשוב לא פחות, להרוויח דולר אחד, או שניים.
בכל מקרה, החותמת של גאנז אנד רוזס בהיסטוריה של הרוק, של המיינסטרים האמריקאי ושל מצעדי המכירות והלהיטים לא תמחק לעולם. חזרנו לחמשת האלבומים שהספיקה הלהקה להוציא בימים בהם תפקדה כישות אחת ששברה מוסכמות ומצעדים, וגם לאותו אלבום שנוי במחלוקת שהוציא אקסל רוז תחת שם הלהקה, שחלק מהמעריצים רואים בו מתנה וחלק מתביישים בקיומו.סביר להניח שלא כולם יסכימו עם הבחירות שלנו לדירוג אלבומי הלהקה, אבל לקחנו את הסיכון. בין אם אתם רואים ב-November Rain את פסגת הקריירה של גאנז, ובין אם אתם חושבים ש-Chinese Democracy לא ראוי להמצא בכלל ברשימה המכובדת הזאת, דבר אחד בטוח – אחרי ההצהרה על איחוד של סלאש ורוז ואחרי שזה קרה באמת, כולנו תקווה שההצהרה הבאה מהלהקה תהיה עבודה על אלבום חדש, אותו נשמח להכניס ברשימה הזאת ולהתווכח גם על המקום הראוי לו. רק שיהיה, אנשאללה.
היללה האחרונה והפתטית של ההרכב המקורי היא זו שפותחת את מצעד האלבומים של הלהקה, מלמטה.
ללא ספק מדובר בדרך האומללה ביותר לשים קץ לאחת הלהקות המצליחות ביותר אי פעם. האלבום כולו מרגיש כמו הערת שוליים לא נחוצה ומיותרת בקריירה מוצלחת.
מדובר באלבום קאברים של שירי פאנק ישנים, אך במפתיע, האלבום מצליח להחמיץ לא רק את כל מה שפאנק מייצג - את הזעם, את האגרסיביות, את הלכלוך ואת המרדנות - אלא גם את כל מה שהלהקה מייצגת - הראוותנות, הכוחניות והבומבסטיות שעשתה את GNR למותג שהוא.
ב"The Spaghetti Incident" לא נשאר דבר מהרוק הכבד והברברי של אלבום הבכורה של הלהקה. אין זכר להרמוניות הנפיצות שהובילה להצלחת הלהקה. ואם האלבום הקודם נשמע כמו אלטון ג'ון וקווין על סטרואידים, הרי שהאלבום הזה נשמע כמו אקסל רוז על כדורי הרגעה.
יש כאלה שטוענים ש-Lies הוא לא יותר מניסיון אומלל לחלוב את ההצלחה של אלבום הבכורה. ובזמן שקל להבין את הטענה הזאת, האלבום הזה גם מסמן נקודת מפנה.
Lies הוא לכל דבר ועניין אלבום מעבר. לאורך כל האלבום עושה רושם שהלהקה מנסה נואשות להתנתק מהפרסונה ש-Appetite for Destruction הקנה לה ומבחינה זאת, האלבום הוא הצלחה. האלבום מגדיר מחדש את GNR כלהקה אפלה יותר, עמוקה יותר וארסית יותר.
האלבום מורכב משני חצאים, החצי הראשון - מיני אלבום שהוקלט ויצא כשנה לפני אלבום הבכורה של הלהקה והחצי השני – ארבעה שירים אקוסטיים חדשים.
החצי הראשון מהווה מבט מסקרן לעברה של הלהקה. השירים בוסריים, צורבים ולא מלוטשים, אך מתאפיינים בקסם מחתרתי מסוים. ברור שהלהקה עדיין לא סיימה לפתח את הכוחניות ואת האמוציות שאפיינו את Appetite, אך הפוטנציאל בהחלט שם. חלק זה הוקלט באולפן, אך נוספו לו רעשי קהל והוא הוצג כאלבום לייב (ומכאן השם ''GNR Lies").
החצי השני של האלבום חושף תכונת אופי נוספת של הלהקה, אך היא לא קיבלה ביטוי של ממש באלבום הבכורה, ולפיכך מהווה עדות מצוינת לכך ש-GNR מסוגלים להעמיד סאונד אקוסטי יוצא מן הכלל ויותר מכך, עדות לכך שהלהקה היא יותר מרק גלאם מטאל. חלק זה מתאפיין בליריקה אפלה על רקע מלודיות פולק-רוק מקסימות. אקסל רוז נשמע צרוד וצורמני אך עדיין מסוגל להעביר נרטיב פרנואידי ומחוספס, על רקע סאונד אקוסטי, חמים, ואינטימי.
עוד עניין חשוב שאי אפשר להתעלם ממנו כשמדברים על Lies - האלבום הזה, ובייחוד השיר One in a Million, מלווה בהצהרות גזעניות, הומופוביות, שוביניסטיות ורדודות, שגם בשנות התשעים לא נשמעו טוב. אקסל רוז לא מתיימר לתרץ את מילותיו כ''פרשנות חברתית או היסטורית'' או כ''כלי לביטוי אמונתי'', מדובר בהצהרות כנות וישירות איתם הזדהו לא מעט אמריקאים (בדומה לדונאלד טראמפ בימינו). הצהרות אלה מכתימות ומשחיתות אלבום אקוסטי לא רע בכלל, וחבל שאלבום ייחודי כמו GN'R Lies צריך לשאת אות קלון מכוער שכזה.
"Use Your Illusion" הוא אחד האלבומים השאפתנים ביותר אי פעם. חמושים בתקציב של מיליוני דולרים, חופש יצירתי גדול וכל הזמן שבעולם, חברי הלהקה לא רק רצו להתעלות על הצלחתו הפנומנלית של אלבום הבכורה שלהם, הם רצו ליצור את האלבום הטוב ביותר אי פעם.
לייצר שעתיים וחצי של מוזיקה היא התחייבות שאפתנית ביותר, אך לייצר שעתיים וחצי של מוזיקה ראויה להאזנה זה התחייבות כמעט בלתי אפשרית, ואכן במחלקה הזו GNR נכשלה כישלון חרוץ. במקומות מסויימים עושה רושם שהלהקה ניסתה למתוח שירים בכוח על מנת לעמוד במבחן. וכך, כמה מן השירים רפטטיביים, וחלקים לא מבוטלים באלבום מעייפים, מטושטשים, ורחוקים מלהרשים.
לצד שירים שטוב היה לו היו נקברים באולפן, הרחק מאוזן שומעת, ישנם שירים שהם ההפך הגמור. שירים שמציגים להקה מיומנת, עם סאונד מלוטש, שנע בין גראנג' מלוכלך לרוק איצטדיונים חגיגי וגרנדיוזי.
אין ספק שבשיאה, המוזיקה מבריקה ואיכותית. ישנם רגעים באלבום שהלהקה נשמעת כישות אחת וכל האלמנטים המרכיבים אותה מתאחדים לסאונד גדול המחיים, עדות לכך שכשגאנז במיטבם, יש רק אחדים בודדים שמשתווים להם.
האזנה ל-Chinese Democracy גורמת לא פעם לתחושה שמדובר באלבום ''הלהיטים הגדולים''. סביר להניח שהדבר נובע מכך שהאלבום מורכב משירים שהוקלטו בהפרשים של עשור. בהתאמה, האלבום אינו מלוכד, ארבעה-עשר שירים שהודבקו בשרירותיות זה לזה. זהו אלבום שמתאר משבר זהות וקוטביות, להקה הקרועה בין בלדות מצוינות על אהבה נכזבת והארד רוק תעשייתי. הצליל המוכר של GNR לצד אלמנטים מודרניים שעומדים מולו בניגוד מוחלט.
האלבום, שאקסל רוז הוא חבר הלהקה המקורית היחיד החתום עליו למעט הקלידן דיזי ריד שליווה את הלהקה לכל אורך הדרך, מבטא בעקיפין את ההתבגרות של רוז. בשיאו, Chinese Democracy מבטא הסתייגות מהיצמדות נטולת סיכונים לצליל המקורי של הלהקה, ,"This I Love" השיר שכונה ע''י רוז כ''השיר הכבד ביותר שכתבתי'', הוא בלדת רוק מצוויינת - סנטימנטלית ומלודרמטית, מעין אלטון ג'ון מחוזק באגרסיביות של גאנז. Sorry הוא מלודיה קודרת, איטית וכבדה שלא אופיינית ל-GNR ומזכירה יותר את בלאק סבאת'.
האלבום מהווה אנטיתזה לראוותניות והגרנדיוזיות שאפיינה את הלהקה בתקופתה הגדולה ביותר, אלבום מודרני שלא מהסס להשתמש בטקסטורות אלקטרוניות, הצהרה ועדות לכך שאקסל רוז והמוזיקה שלו אינה אקט נוסטלגי. במפתיע, נקודה זו היא גם העקב אכילס של Chinese Democracy. לא פעם הופך הסאונד של האלבום למתועש, סינתטי, מזויף, קר ומרוחק. דומה שגם חמשת הגיטריסטים ועשרות אנשי הצוות שעבדו על Chinese Democracy אינם מסוגלים להעמיד את האיכות ששתי הגיטרות של סלאש ודאף מק'אגן הביאו להרכב המקורי.
Chinese Democracy הוא אלבום רוק שאפתני שקרוע בין 1993 לבין 2008. אחד השירים באלבום נקראCatcher In The Rye, וכמו הולדן קולפילד המשוטט אבוד בניו יורק המפחידה, אקסל רוז משוטט אבוד בין העבר הראוותני ובין העתיד הלא בטוח.
החצי השני של Use Your Illusion כולל מספר יצירות אפיות שמציגות כמה מן הביצועים האיכותיים ביותר של הלהקה. זהו אלבום רציני שמתחיל בפרשנות מפוכחת לייחס שבין פוליטיקה ומלחמה (Civil War), הוא מציג קאבר אפי לבוב דילן (Knockin' on Heaven's Door) ויצירת מופת בודדה, עוצמתית ופרנואידית -Estranged, אולי השיר הטוב ביותר שהלהקה הקליטה.
בחלקים הטובים של האלבום סלאש מבצע ריפים מורכבים ונקיים, אקסל רוז צועק, מיילל, שר ולוחש את דרכו לביצועים ווקאלים חד פעמיים, והלהקה נשמעת כמו יחידת קומנדו רצחנית.
כאשר הלהקה הייתה מבצעת את Knockin' on Heaven's Door בהופעות חיות, במהלך החלק הקסום ביותר בשיר, אקסל רוז היה מצווה Gimme Some Reggae! וחברי הלהקה היו פוצחים לפתע במקצב רגאיי משעשע. גם באלבום עצמו מסתמנת העובדה שהלהקה עדיין לא התבגרה לחלוטין, ואולי טוב שכך.
ברגעים החלשים יותר של האלבום, השירים חסרי יחוד ומתישים (מי היה מאמין שלהצהיר בגאווה ''תמצצו לי!'' יהרוס את אשליית הרציניות והבגרות שהאלבום מציג). על אף גדולתו, במובנים מסויימים האזנה ל-Use Your Illusion מלמדת למה 1991 הייתה השנה של נירוונה.
Appetite for Destruction הוא ההגדרה של אלבום בכורה מוצלח, ולא רק בגלל מכירות של למעלה מ-30 מיליון עותקים ברחבי העולם. זהו אלבום חדשני שמביא לעולם משהו שעוד לא פגשת. הכוחניות המטאלית והסאונד המלוכלך והפאנקיסטי היו בשנת היציאה של האלבום שילוב דליק ומשכנע, שייחד את גאנז אנד רוזס והפריד אותם מהגלאם מטאל הנורמטיבי.
האלבום עמוס בטסטוסטרון, תאווה ושחיתות, הסאונד אכזרי, הרסני וברברי. כל זה ממחיש את המהות הרוקיסטית של הלהקה, מכתב אהבה לסקס, סמים ואלכוהול, כשמתחת לחזות המחוספסת של האלבום מסתתרת יצירה מוזיקלית מונומנטלית ששינתה את פניה של תעשיית המוזיקה לעד.
29 שנים אחרי שהאלבום יצא לאוויר העולם, הסאונד עדיין מכה במאזין, ומן הצד השני המסרים החברתיים של האלבום דהויים, והאלבום רחוק מאוד מההלם הראשוני שהוא יצר ב-1987. על הרקע הזה ברור מדוע מאזין מודרני יתקשה להבין ממה מתלהבים כל כך אותם בני ארבעים שלובשים חולצות טי שירט שחורות עם הלוגו המפורסם של הרובים והשושנים.
בהכנת הכתבה השתתפו חן מרקס ורז ישראלי.
עוד מהגרוע לטוב ביותר:
• כל האלבומים של משינה
• כל האלבומים של שלום חנוך
אקו"ם