עושות חשבון: 'אם הציבור לא יקום, לא יקרה כלום'
הצרכן הישראלי "חייב להשתמש בכוח שלו כדי לחולל שינוי", התאגידים "משחקים באופן לא הוגן", והביורוקרטיה "מכניסה לך אגרוף לפנים". לינוי בר־גפן וסיון קלינגבייל, מגישות תוכנית התחקירים הנשכנית 'עושות חשבון' בערוץ 10, לא מוכנות שתצאו פראיירים, גם אם בדרך יקראו להן 'יאכנעס'
יום ראשון, תשע בערב, רמת אביב. בסלון ביתה של לינוי בר־גפן הטלוויזיה פועלת על מיוט. על הספה יושבות היא ושותפתה להגשת התוכנית 'עושות חשבון' בערוץ 10, סיון קלינגבייל, ומתבוננות בעצמן מרצדות על המסך. הפעם עוסק התשדיר השבועי שלהן ברף הבלתי הגיוני של הפקות ימי ההולדת לילדים. לא עוברות עשר דקות, והמכשירים הסלולריים של שתיהן מתחילים לצפצף. "הנה", אומרת לינוי, "המבול התחיל".עוד כותרות ב-nrg:
• האם דודו יעבוד בהפקת "האח הגדול"?
• צחקתם על קרין גורן? אתם גרועים משי חי
• אוי, ברצלונה: מעריצי ביונסה, היכונו לאכזבה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
חודש וחצי לאחר שהעונה השנייה של התוכנית בהגשתן עלתה לאוויר, נדמה שלשתיים אין רגע דל. כמעט כל תחקיר שלהן מגיע לכותרות, חורך את הרשת ומותיר אחריו שובל של מסרונים מאזרחים מודאגים.
את העונה הנוכחית הן פתחו עם תחקיר חיידקי הליסטריה בסלטים המוכנים, משדר שגרם לדבריהן לירידה של 18 אחוזים במכירות של החברות המשווקות. בהמשך הן גרמו לצופים לפקפק במהימנות המכונים להסרת משקפיים, ולחשוד במניעים של מתקני המכשירים הסלולריים. השבוע הן ללא ספק שברו את השיא, עם התחקיר המטלטל על כשל ההתלקחות במזגני 'תדיראן' שהביא למבול של שיחות מאזרחים מודאגים ולנפילה של עשרה אחוזים במניות החברה עוד טרם שידור התוכנית.
"כשאת עושה 11 אחוז רייטינג את מרגישה את זה ברחוב", אומרת בר־גפן. "הכמות של התגובות היא מטורפת, זה יותר ממה שהיה לי גם ברגעים הכי עתירי רייטינג בערוץ 2".
"גם אופי הצפייה השתנה", מוסיפה קלינגבייל, "הרבה אנשים רואים היום פרקים ב־VOD וגולשים דרך פייסבוק. אנחנו רואות את השינוי בהרגלי הצפייה".
איך עובדת בפועל הפקת התוכנית, מי מביא את הרעיונות?
סיון: "כל חבר במערכת מגיע עם שניים־שלושה רעיונות. לפעמים מדובר בנושאים לא צפויים, למשל תחקיר הסלולרי שלינוי הביאה. אם היית שואלת אותי מראש הייתי חושבת שזה לא יעבוד, אבל היה לזה באזז מטורף. אני למשל הבאתי את תחקיר ההלוואות".
לינוי: "התחקיר על המזגנים הגיע דרך מקרה פרטי שקרה לעורך שלנו. נשרף לו הבית כתוצאה מתקלה במזגן, והוא פנה לטכנאי והתחיל לשאול שאלות. גילינו שזו תקלה שחוזרת על עצמה. התחלנו לבדוק, והתברר שהיה פגם בייצור של כ־40 דגמי מזגנים ששווקו בין השנים 2002־2008, ונמכרו בעשרות אם לא מאות אלפים. שני ילדים במושב קשת איבדו את חייהם כתוצאה משריפה, אנשים נפצעו, דירות נהרסו, אזרחים איבדו את כל רכושם. בחברה התנהלו עם מסכת כסת"חים מזעזעת".סיון: "זה משהו שקרה לנו יותר מפעם אחת בעונה הזו. כשיצאנו לתחקיר הסלטים אמרתי להם: 'חבר'ה, אני מכסה את השוק כבר 15 שנה, חברות המזון בישראל מאוד מקפידות, מקסימום תמצאו הרכב תזונתי קצת בעייתי'. בסוף יצא מזה סיפור שלא עלה אפילו על דעתי. גם בתחקיר הביצים, מה בסך הכול עשינו? לקחנו את דו"ח מבקר המדינה מ־2012 ויצאנו לבדוק אם משהו השתנה".
רואים שם את לינוי נכנסת ללולים ומגששת. איך הצלחת לגרום למגדלים לשתף פעולה?
לינוי: "פשוט יצאנו לדוג אותם בשטח. לפעמים, וזה רגע קסום, את נופלת על בן אדם שיודע שמה שקורה לא בסדר, והוא אוגר את זה בפנים ורק מחכה למישהו שישלוף את הפקק".
קלינגבייל ובר־גפן לא לבד. אם עד לפני כמה שנים תחקירי הצרכנות נחשבו לנחלתו הבלעדית של רפי גינת, נראה שהיום מדובר בטרנד טלוויזיוני שהולך וצובר תאוצה וגם לא מעט רייטינג. 'המערכת', 'הכל כלול' ושדרוגן של התוכניות הכלכליות הן רק חלק מהניצנים שהחלו לפרוח בעקבות המחאה החברתית.
"אנחנו בעידן ההתפכחות", אומרת קלינגבייל. "אנשים התחילו להבין שהם לא שחקנים גרועים, אלא זה המשחק שלא הוגן. אמון הציבור נמצא בשפל חסר תקדים, לא סתם ארגון המדינות המפותחות מנטר אותו. חלק מההתפכחות הוא הרצון להבין איך עובד הסיסטם ואיפה אני נדפק ממנו.
"אבל יש כאן דבר והיפוכו. מצד אחד יש יותר תוכניות צרכנות ויותר התעניינות ציבורית, מצד שני אני עדיין לא מרגישה שינוי אמיתי אצל הצרכן הישראלי. אנשים עדיין מחפשים את ה'פסק זמן' ואת הבמבה שלהם. הם רוצים שזה יהיה יותר בזול, אבל לא מוכנים להשתמש בכוח הצרכני שלהם כדי לחולל שינוי. הם בוכים על זה שתה ויסוצקי עולה פחות באנגליה והמילקי זול יותר בברלין, אבל הם לא מפנימים שמי שמניע את הכלכלה אלו משקי הבית וכרטיס האשראי שלנו. למה שיהיה שינוי אם אנחנו קונים ובוכים?".
קשה להתווכח עם האימפקט של תוכניות התחקירים, אך אי אפשר שלא לתהות לגבי החוויה המלחיצה־משהו שהן מזמנות. אם הלחם לא בריא, והביצים מזוהמות, והסלטים בסופר מפוצצים בחיידקים, ואפילו האורז המלא לא בריא כי יש בו ארסן, עם מה נשארנו? זרעי צ'יה וקינואה? תכף גם שם ימצאו ליקויים.
"אני מאוד מבינה את הטענה הזו", אומרת בר־גפן, "אבל זה קשור לשינוי התודעה. זה לא שהלחם לא בריא וזה לא שהביצים לא בריאות. קלקלו אותם. הם היו בסדר ודפקו אותם. אני לא חושבת שהתגובה של הצרכן צריכה להיות 'אני אמנע מלרכוש'. ביצים זה מוצר בסיסי. אני מצפה שאנשים יעלו על בריקדות ויצעקו נגד מי שקלקל ומי שלא השגיח".
יש ביקורת על כך שאתן מציגות את הבעיה אבל לא באמת פותרות אותה.
"התפקיד שלנו כעיתונאיות הוא לא לפתור בעיות, אנחנו לא הרשות המבצעת. אנחנו יכולות להתריע ולהצביע על דרכי פתרון. אנחנו לא יכולות לפטר שר או לסגור פס ייצור. אני יכולה לצלצל בכל הפעמונים, אבל אם הציבור לא יקום, לא יקרה כלום".
סיון: "כשרם לנדס בא ודיבר על כך שצריך לבדוק את הארסן באורז, אמרתי לו 'בחייאת רם, אנשים צריכים למות ממשהו. תניח לי'. אבל ככל שהעמקתי בתחקיר גיליתי שבעולם כבר יודעים שיש בעיה ושבאירופה שינו את התקן כבר ב־2015, ואצלנו מוכרים אורז שלא יכול להימכר באירופה ובארה"ב. 15 שנים עבדתי על השם העיתונאי שלי, אני לא הולכת לאבד אותו על תחקיר אחד מיותר. המסננת גדולה, ויש גם סיפורים שנשארים על רצפת חדר העריכה".
הן הכירו במהלך העונה הראשונה של התוכנית, כשבר־גפן ראיינה את קלינגבייל לאחד התחקירים. קלינגבייל (44) הייתה חלק מהצוות שהוביל את הפיכת 'הארץ' כלכלה ל'דה מרקר', ובהמשך שימשה כעורכת המגזין. כיום לצד עבודתה בתוכנית היא עורכת תוכן, מרצה ומארגנת כנסים ומגישה את 'סוגרים חשבון' בחינוכית. היא נשואה לאורי ואם לשלושה.
בר־גפן (36), ותיקה ומוכרת על המסך, החלה את דרכה ככתבת ומגישת מבזקים בערוץ 10, בהמשך הגישה שם תוכנית בוקר פופולרית עם אברי גלעד, ומאוחר יותר עברה להגיש בערוץ 2. בגלי צה"ל היא מגישה מדי שבוע את התוכנית 'יהיה בסדר'.
סיון: "אנחנו אמנם מאוד שונות, אבל יש לנו גם המון דברים שאנחנו די דומות בהן".
לינוי: "מה, למשל שאנחנו שתי יאכנעס?".
סיון (צוחקת): "אנחנו הכי יאכנעס".
מה אתן באמת חושבות על ההערה הזאת של אהוד יערי לדנה וייס?
לינוי: "זה כל כך תפס שזה נהיה מטבע לשון".
סיון: "בעיניי זה הפך במהירות לסמל סטטוס".
לינוי: "לגמרי, זה המיידלע החדש, רק בחיובי".
ואם במיידלע עסקינן, נראה שהשתיים התקשו לעמוד בפיתוי כשבחרו להכניס גם תכנים רכים לתוך התחקירים הרציניים־משהו, כמו למשל הרגע שבו סיון ביקשה מהדיאטנית מתכון לפשטידה בלי ביצים.
לא רואה את רפי גינת בסצנה כזו.
"זה לא נשי, זה הורי", מבהירה קלינגבייל, "וזה תקף גם לגבי העורך שלנו שהוא אבא צעיר. נכון שהפנים הן נשיות, אבל הסטייס אוף מיינד הוא הורי. את מסתכלת על זה בעיניים של 'האם הייתי רוצה שהילד שלי'".
אני כמעט מפחדת לשאול כי יש לי תחושה שלא תרצו ליפול לתוך הקלישאה, אבל איך כל הלו"ז הזה מסתדר עם האימהות?
סיון: "אני חיה עם בן הזוג שלי 21 שנה, ותמיד צוחקת שאנחנו מגדלים את ילדינו במשמורת משותפת כדי לא להתגרש. לאורך כל הקריירה ניהלנו זוגיות מאזנת, פעם אני ופעם הוא, לא זוגיות של חשבונאות אלא של מי צריך עכשיו להיות באיזה מקום. ואת יודעת מה, אני לא חושבת שמישהו ישאל את אורי את השאלה הזו. אחד הדברים שלמדתי על עצמי הוא שילדים צריכים הורים מאושרים, ומה לעשות שאני לא אוכל להיות מאושרת רק מלהיות אמא במשרה מלאה. אני אמא שאוהבת מאוד את הילדים שלה, גם אם אני לא נוכחת 24/7".
בגזרה של בר־גפן הסיפור מעט יותר מורכב. לפני שנה וחצי, כשהייתה בחודש השביעי להריונה, עבר בן זוגה העיתונאי בן זילכה אירוע מוחי קשה שהותיר אותו בתרדמת למשך מספר שבועות. כשהתעורר מצא את עצמו במצב סיעודי, ומרבית זיכרונותיו נמחקו כליל. את לינוי לא זיהה בהתחלה ("לקח לו זמן להבין שרנן הוא הבן שלו"), וכיום הוא מצוי בשיקום אינטנסיבי, כשבר־גפן מטפלת בשניהם, מכלכלת את הבית בכוחות עצמה ("עם המון עזרה מההורים") ועובדת בשש עבודות במקביל ("היה ברור שאחזור לעבודה, זה כבר לא רק הקטע של הגשמה אישית. צריך לשלם חשבונות").
למרות המצב שאליו נקלעה, קשה לזהות בה תחושת קורבנות: "אני לא מעסיקה את עצמי בבעיות שהרבה מאוד אנשים ומוטרדים מהם. אני לא מתדיינת עם עצמי לאן מערכת היחסים הזו הולכת, ולא שואלת האם אנחנו שוויוניים בטיפול בילד. לחיים שלי יש משמעות מאוד גדולה, וכשאני קמה בבוקר יש לי סיבה טובה לקום. יש אנשים שתלויים בי, אני אוהבת אותם ורוצה שיהיה להם טוב. כשאת בת עשרים את רוצה להיות מאושרת. אני לא מחפשת להיות מאושרת, אני מחפשת משמעות".
ובכל זאת?
"אין בכל זאת. עד לפני שנתיים חייתי חיים פריבילגיים, וכשאת חיה חיים פריבילגיים את מתחילה להטריד את עצמך בשאלות מטופשות. אחד הדברים הטובים הוא שאני לא עסוקה בלטפל בעצמי. כל ההטפה הנרקיסיסטית הזאת נוסח 'תדאגי לעצמך' לא מדברת אליי.
"אם יש משהו שקיבלתי בשנתיים האחרונות הוא שלחיים שלי יש משמעות מאוד מוחשית. אני צריכה להאכיל ילד, להאכיל מבוגר, אני צריכה להחליף חיתול, לסדר מיטה. אני רואה כל יום איך שני הגברים שלי גדלים במקביל ביחד, לומדים ללכת ביחד ולהחזיק חפצים ביחד. בתוך הסיפור הזה את לומדת להכיר את הטוב שבהישגים הקטנים. אני לא חושבת שאנשים יכולים להבין את האושר הזה. אני לא חושבת שהם יכולים באמת להבין כמה זה גדול כשאת רואה את בן הזוג שלך מזיז קצת יותר טוב את יד ימין".
במסגרת תהליך השיקום של בן זוגה, בר־גפן מסתובבת לא מעט בבתי חולים ובמוסדות ממשלתיים. למרות שהיא כבר שנים נלחמת בביורוקרטיה, היא מודה שיש דברים שלא הבינה עד שנאלצה לחוות אותם בעצמה.
"כשהתחלתי להגיש את 'יהיה בסדר', הגיעו פניות וטיפלתי בהן. כמובן שהפכתי יותר מודעת, אבל עדיין הייתי בסוג של ריחוק כי הצרות הביורוקרטיות שלי היו פשוטות יחסית. ואז את מקבלת את האגרוף לפנים ומבינה את כל האנשים ששלחו את הפניות האלה.
"כמעט אין תוכנית שאני מגישה שלא עולה בה בעיה שנתקלתי בה בעצמי. ואת אומרת לעצמך, אולי בגלל המעורבות הרגשית אני עלולה לא לשפוט בהיגיון. מצד שני, יש משפט של ד"ר אוקי מרושק על כך ש'כל ארגון צריך אמא היסטרית'.
"כן, יש מקומות שבהן לא צריך להיות הקר והענייני אלא לדבר מדם לבך. עם הזמן למדתי, והיום כמעט כל שיחה שלי עם המערכת הביורוקרטית מוקלטת. אני ממליצה כך לכולם. תקליטו את כל השיחות שלכם עם נותני שירות".
כשהשתיים מצהירות על כך שהן גם "מאוד שונות", הן מתכוונות בין השאר לעובדה שהן די חלוקות בתפיסותיהן הכלכליות.
בר־גפן גדלה בשכונה "אולטרה צפונית" כהגדרתה, וחתכה שמאלה. קלינגבייל, בוגרת החינוך הסוציאליסטי של קיבוץ ניר־עוז, עשתה את המסלול ההפוך, וכיום אינה מהססת לקרוא לעצמה "קפיטליסטית חזירה בהתרסה".
למרות הכול, בתקופת המחאה החברתית ערכת ב'דה מרקר', שדי העניק לה רוח גבית.
"זה לא יהיה יומרני לומר ש'דה מרקר' הוביל את המחאה. עברנו את אותו תהליך של התפכחות כשהבנו שהכללים לא משחקים לטובתנו. זה תהליך שקרה בכל העולם. הבעיה היא שאין היום באמת קפיטליזם. השוק לא באמת עובד, הוא מוחזק על ידי כוחות כלכליים מאוד גדולים, שדואגים שהשיטה תעבוד לטובתם ולא לטובתנו. אוהלים היו גם בוול־סטריט ובכל בירות אירופה".
גדלת בקיבוץ סמוך לעזה ועברת לתל אביב. איך הרגשת ב'צוק איתן', כשהחברים והמשפחה שלך ירדו כל הזמן למקלטים?
"זה קרה לי עוד קודם, במבצע 'עמוד ענן'. הגננת של הבן שלי קראה לי לשיחה וסיפרה שהוא מפחיד את הילדים עם הסיפורים על הטילים שהוא ראה בסופי שבוע כשנסענו להורים. נקראתי לדגל להסביר לילד שלא יפחיד את התל אביבים.
"ב'צוק איתן' חוויתי טלטלה. הקיבוצים היו מופגזים ופה דיברו על הפסקת אש, כשניר עוז ונירים היו תחת אש. איבדנו שם חברים, שחר מלמד נהרג. בנירים מתו אנשים שאני מכירה, והם שם ואני פה. זה היה מאוד טראומטי, אני לא מסוגלת לדבר על זה בלי לבכות. זה נמשך שם עד היום. בסוף השבוע האחרון היו שם פיצוצים בלי הפסקה, ואני מקבלת הודעות שמדובר בפיצוצים תקינים כי המצרים נלחמים בדאעש. פיצוצים תקינים הם כותבים לי".
החוויה הזו עימתה אותך מחדש עם האידיאולוגיה?
"זה מאוד מעמת. ואני מכירה את הטענה ש'רציתם התנתקות קיבלתם טילים'. שמעתי את הדיבורים האלו של 'מגיע לכם' וזה מזעזע בעיני, כי אותי חינכו שכל אדם נולד בצלם. אני חושבת שמדינת ישראל נמנעת ממציאת פתרון אמיתי לתושבי הרצועה".
ואחרי הכול, לשתיים יש גם לא מעט משותף. בגדול אפשר לקרוא לזה פמיניזם. בר־גפן מתחזקת עמוד פייסבוק פעיל ומנהלת לא מעט מאבקים בזירות המוכרות. אצל קלינגבייל מדובר בתפיסת עולם שהיא נולדה לתוכה, ומעבירה גם לבתה הגדולה בת ה־14.
גם אם זה נכון, יש תחושה שהפמיניזם הנוכחי מעייף הרבה אנשים, ואפילו נשים.
לינוי: "אנשים מצפים שבגלל ההתקדמות האדירה שנעשתה בתחום יסגרו את הסיפור הזה ונסיים את הפמיניזם. אבל פמיניזם זו התנועה המהפכנית הגדולה והאפקטיבית ביותר בהיסטוריה האנושית, והיחידה שלא נורתה במהלכה אפילו ירייה אחת. אף אדם לא מת מפמיניזם, ועדיין אני שומעת ביטויים כמו 'טרור' ו'ג'יהאד' בהקשר הזה".
וזה מפריע לך?
"זה מדהים אותי, כי הסיבה שאת יושבת כאן ומכינה כתבת שער לעיתון ותקבלי עליה משכורת ותלכי הביתה וסביר להניח שלא יאנסו אותך ברחוב ומחר בבוקר תצאי לרכב שלך ותנהגי בו - זה הכול פמיניזם. אז אני בפמיניזם קודם כול מתוך הכרת תודה. בלי הפמיניזם לא היינו איפה שאנחנו היום".
אקו"ם