שלמה ארצי המלך: המגלומניות גברה על השיר

"קצפת", אלבומו החדש של שלמה ארצי, ממשיך את סדרת האלבומים הפומפוזיים של מי שמזמן ויתר על יצירה עם משמעות מעבר להצלחה מסחרית. על פני הפקה רובוטית ועמוסת יומרות, שט בכבדות קולו העייף של ארצי. מזל שדיקלה וישי ריבו קפצו לבקר // ביקורת

''קצפת'', שלמה ארצי

למעלה משני עשורים ששלמה ארצי שומר על נוסחה נוסחאתית וממוסגרת של יצירה סכרינית ומשעממת. הוא מזמן לא בועט במוסכות, מזמן לא אומר משהו חשוב או מעניין, מזמן לא כתב שיר אחד שהקהל זוכר בזכות ערך מוסף כלשהו, מעבר לעובדה שהוא קליט, בדיוק על פי הנוסחה.

מאז "ירח", ארצי חוזר שוב ושוב על אותו המתכון בדיוק, פחות או יותר כפית סוכר אחת או שתיים. חמשת אלבומיו האחרונים מאופיינים כולם בשירים תבניתיים ונטולי אמירה אמתית, אין סוף כוח אדם הכולל מעבדים ומפיקים, דואטים ושיתופי פעולה עם יוצרים צעירים, וחזרה חוזרת ונשנית ומחזורית על אותה נוסחה שלומוארצית, שמייצרת להיטים מיידיים אך נטולי חשיבות. יוצא מן הכלל הוא האלבום "אהבתיהם", שמורכב בעיקר מביצועים חדשים לשירי עבר – אך גם הם עונים פחות או יותר על הנוסחה החדשה של ארצי, ואפשר בהחלט לדחוף גם את האלבום הזה לאותה משבצת עם הארבעה האחרים.

הנוסחה המשעממת הזאת, מוצלחת ועובדת מבחינה מסחרית, עם זה אין ויכוח. שלמה המלך ממשיך למכור עשרות ומאות אלפי עותקים מאלבומיו גם בתקופה בה לא קונים אלבומים, ממש מכונת להיטים משומנת שלא טועה אף פעם. גם האלבום החדש "קצפת" משופע להיטים מוכחים ולהיטים פוטנציאליים, על אף שגם הוא, כמו הקודמים לו, לא מעניין, עמוס מדי, נטול אמירה ונשמע כמו משהו ששמענו עשרות פעמים ב-25 השנים שחלפו מאז "ירח" כבש את הרדיו.

משופע להיטים ונטול נשמה. ''קצפת'' עטיפת האלבום

מה שכן שונה באלבום הזה לעומת קודמיו המשעממים, הוא שגם ארצי נשמע הפעם משועמם, עייף, כבד וחסר ברק. שילוב קולות הרקע של זואי פולנסקי ואור אדרי (ההרכב 'ריאו') המתוקים להרעיל, ילדותיים ומרחפים, לא מחפים על העייפות של ארצי אלא מרחיקים עוד יותר, נועצים סכיני מאמץ בשירים שפעם אולי הייתה להם נשמה, הרבה לפני הכניסה לאולפן.

אגב מתיקות וקדרות המתקיימים בצוותא, כל האלבום כמעט סכריני ומתכתי בו זמנית, תוצר משובש של הפקה מוגזמת. מצד אחד – הלחנים הקליטים על פי הנוסחה של ארצי, מצד שני הניסיון הנואש של כל אחד מארבעת המפיקים באלבום (בן ארצי, פטריק סבג, טל פורר ושלמה ארצי, באופן רשמי, אבל יש עוד) לחדד ולשייף כל צליל וצליל ויחד עם זאת לבטא את עצמו בדרכו המיוחדת. האלבום הזה נשמע כל כך מהונדס עד שלא נותר רגע אחד צלול ונקי מיומרות. על רקע ההפקה הרובוטית וה"מושלמת" הזאת, ביצועיו העייפים של ארצי נשמעים מנותקים מהשירים עצמם.

שיר הנושא של האלבום מהווה בהתאמה דוגמה מובהקת לעומס המטורף הזה. שיר לא רע בבסיסו, שחמשת מעבדיו ושלושת מפיקיו, כל על פי הקרדיטים לשיר, הערימו עליו עוד ועוד שכבות שהקשר ביניהן שואף לאפס, עד שהתוצאה נשמעת כמו חמישה שירים שחוברו להם יחדיו, או לחילופין – חמישה ביצועים לאותו שיר בחמש גרסאות שונות, שהודבקו זו על גבי זו על גבי זו על גבי זו על גבי זו. כדי להעצים את חוויית מפולת הכישרונות האימתנית הזאת, הוסיפה סוללת המפיקים והמעבדים והמתכנתים גם רקע של קהל מריע בהופעה לקראת סופו של השיר. למה? התשובות אצל שלמה המלך וסוללת יועציו, שעל פי הקרדיטים באלבום כוללת אפילו את היח"צנית שלו, ש"חיה כל שיר ושיר באלבום הזה". כן, כן.

המלך לא ערום, הוא לבוש ביותר מדי שכבות. שלמה ארצי צילום: יח''צ

בצירוף מקרים מוזר, השיר הבא אחרי "קצפת", "איך מרגישים כשיש אהבה", נפתח במשפט "היה חשוב לחיות בכבוד, להגיד שהמלך הוא ערום". וואלה. אמנם שלמה המלך לא ערום, הישגיו ידועים לכל ובלתי ניתנים לערעור. להפך, השאלה היא למה הוא צריך את כל המלבושים המיותרים האלה מתחת לערמת הכתרים שהוא ממילא חובש בגאון על הראש? לפני שתספיקו להרהר אפילו בשאלה הזאת, יכנסו בשיר המדובר קולות של שמעון בוסקילה, צפצופים צורמים, קצב מזרחי וקשתות דרמטיות. למה? כי אפשר. אין שום סיבה אחרת לקשקוש המוגזם הזה.

ולצד כל אלה, כאמור, הביצוע החיוור של ארצי עצמו, שט כמו זבוב על פני מרק עשיר עד כדי כך שצריך לאכול אותו במזלג.

איך שהאלבום נפתח עם "ואולי", תוקפים את המאזין שכבות על גבי שכבות של עוד ועוד ערוצי סאונד, עד שבלתי אפשרי לספור כמה כלי נגינה וקולות רקע מרכיבים את ההפקה המסחררת הזאת. חוברת האלבום חושפת שבשיר הזה לקחו חלק לא פחות משני מעבדים, שלושה מפיקים, תריסר כלי נגינה (לפחות, לכו תדעו למה הכוונה ב"חלילים") ושני זמרים מלווים, בלי להחשיב את מספר ערוצי השירה של ארצי עצמו.

הנוסחתיות השלומוארצית לצד הבומבסטיות המוגזמת של ההפקה בולטים עוד יותר בשיר השני באלבום. השיר "עוד אחד ודי" נשמע מוכר מדי כבר במהלך ההאזנה הראשונה, עד כדי כך שלקראת סוף השיר כבר אפשר לזמזם בבטחה את המשכו, כאילו שמעתם אותו כבר אין ספור פעמים. הביצוע היומרני שלו משעמם ומסחרר בו זמנית, מבטיח דריסת רגל נצחית במוח המאזין השבוי.

השיר השלישי, "לנצח יחד", מוציא מיובל בנאי את המיטב. את הטקסט אנחנו מכירים בעל פה, כך עושה רושם, על אף שהשיר חדש לגמרי. העיבוד – דוגמה מובהקת ל'תפסת מרובה – לא תפסת'. הגשר הפומפוזי רווי הקלידים והקשתות שתקוע באמצע השיר מאולץ, מיותר וסתמי.
 

למען הסר ספק, זה לא רע לגמרי. שלמה ארצי לא יודע לעשות משהו רע. הוא ידוע כפרפקציוניסט בלתי נלאה, וזה ניכר בכל צליל באלבום, כמו בכל אלבום אחר שהוציא. אבל האמביוולנטיות הזאת, של ארצי חיוור ועייף ורפה מצד אחד, למול ההשקעה הבומבסטית והפומפוזית של ההפקה מצד שני, הפכו 14 להיטים שלומוארצים לאלבום דו פרצופי, כבד, לא נעים, מרוחק. זאת על אף שתהיו מסוגלים לזמזם את כל השירים בו מיד לאחר ההאזנה הראשונה, ועל אף שכבודם של כל המפיקים באלבום במקומם מונח. בנפרד.

אם יש משהו שכן עובד באלבום הזה, על אף כל הפגמים הנוצצים שלו, הוא שילובם של יובל בנאי, דיקלה, ישי ריבו ואמיר דדון. כל אחד מהזמרים המצוינים האלה נותן ביצוע מאלף בשיר בו הוא לוקח חלק, בלי לגנוב את אור הזרקורים מחתן המסיבה. גם להקת הגבעטרון, שחבריה מצטרפים לדדון ולארצי בשיר "גבעה אחת" שכתב נתן יונתן, עושה עבודה מצוינת, באחד השירים הבודדים שמזכירים את הקסם של שלמה ארצי מפעם, בזכות תמימותו ותשומת הלב למילה הכתובה.

הנוסחה השלומוארצית עדיין עובדת, מתגנבת דרך האוזניים, קושרת קשרים במוח. די להאזין לשיר פעם או פעמיים כדי שיזדמזם לך בתוך השכל מבלי שתרצה. אם חשיבותו וטיבו של אלבום נעוצים אך ורק במדד הלהיט הקליט, אזי מדובר בעוד אלבום מצוין מבית היוצר של ארצי המלך. הרבה להיטים, אפס נשמה.