ביקורת אלבום: ארקדי דוכין שיכור מאהבה
אחרי "רדיו בלה בלה" האלמותי עם החברים של נטאשה, ואחרי "כוכב האהבה" הכושל שחיבר בעצמו, יצא ארקדי דוכין לעוד הרפתקת אלבום קונספט מיותרת. אירוני שמי שמטיף לחזור לאהבה הישנה, עטף את עצמו שוב במניירות מגלומניות ויומרנות נטולת הצדקה
''לאהוב או למות'', ארקדי דוכין
עוד כותרות ב-nrg:
• "מחוברים" מדי: יש רגעים שעדיף להתנתק
• נכנסו לחופה עם ביונסה ושברו את האינטרנט
• ח"כ בהלול ישתתף בטקס יום השואה האלטרנטיבי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הייתה זו שנת 1994. מאז ניסה ארקדי דוכין, בנפרד מלהקתו הנהדרת, לעמוד באתגר אלבום הקונספט פעמיים נוספות, פעם ראשונה ב-1998 עם "כוכב האהבה" וכעת, עם "לאהוב או למות".
"אני אשמח למות בידיעה שהייתי בן 53 שעשה אלבום מהפכני, נועז, כשאחרים עשו 'דרך השלום'", אמר דוכין בריאיון לקידום האלבום החדש והוסיף: "זה אחד התקליטים הכי חשובים שנעשו בארץ".
נועז? אולי, בשל ההשקעה הניכרת בו וכמות המשתתפים בו, אם כי לא מדובר במשהו שלא נשמע או נעשה כבר בארץ, בעיקר על ידי האמן הנועז בעצמו. אבל יש גבול ליומרנות. זה לא אחד התקליטים הכי חשובים שנעשו בארץ, ולא משנה כמה הושקע בו וכמה סגנונות נדחסו בו בערבוביה, וכמובן שלא "מהפכני".
יותר מכל, "לאהוב או למות" מבהיר שוב מה היה מוצלח כל כך בשיתוף הפעולה של ארקדי דוכין - המלחין המצוין, עם מיכה שטרית - התמלילן המצוין. לעומת "בלה בלה", שקיים עולם סבטקסטואלי שלם, "לאהוב או למות" מגיש למאזין את כל התורה על רגל אחת, ובכפית קטנטנה. לעומת "בלה בלה", בו לאירוח כל אחד מעשרות האורחים באלבום היה רציונל שמעבר לשיתוף הפעולה עצמו, ב"לאהוב", אוסף שיתופי הפעולה נשמע חסר פואנטה ומיותר. לעומת "בלה בלה", שהיה גדול בהרבה מסכום חלקיו הרבים והנפלאים, שעד היום אפשר להאזין להם ולהתרשם מהגאונות, לא פחות, של כל הקונספט המפלצתי הזה, "לאהוב" מגלומני ופומפוזי באופן סתמי וחסר הצדקה.מתבקש להמשיך עוד ועוד בהשוואות בין שני האלבומים, ולהכניס גם את "כוכב האהבה" פנימה כנפילה הכי גדולה בקריירה של דוכין, ממנה, כך עושה רושם, הוא לא למד דבר. אמנם, לעומת "כוכב" המגלומני והיומרני להכעיס, "לאהוב" לפחות מכיל כמה שירים שנעים לשמוע, ובכל זאת, המסקנה החד משמעית מהאזנה ל"לאהוב או למות" היא שהגרנדיוזיות בעוכריו, במיוחד עבור אלבום שמנסה למכור לך שכל התקדמות טכנולוגית מאז ימי הביטלס רק פגעה ביכולתנו לאהוב ולהרגיש. אירוניה שכזאת.
הגאונות של ''בלה בלה'' לא תחזור. מיכה שטרית וארקדי דוכין
צילום: אלכס סנדלר
עם ההצהרה כי מדובר באחד האלבומים "החשובים שנעשו בארץ", חייב לבוא איזשהו חידוש, איזשהו מסר מקורי, או לכל הפחות – שההצהרה הבומבסטית הזו תגובה מוזיקלית, עם רצף שירים טובים שרק רוצים לשמוע שוב ושוב. מיותר לציין שהאלבום המגלומני לעייפה הזה לא עומד באף אחת מהציפיות המתבקשות הללו ואף מביך לעתים, כמו בסינגל "בננה", בו מגייס דוכין את המבטא הכי ערסוותי שלו בשורה: "קיץ, בחורות שוות, רגליים חשופות", כאילו יש גם משהו רע בלהיות יפה ומאושרת בעידן הנוראי הזה שאנחנו חיים בו. פויה, טכנולוגיה.
להגיד שוב ושוב לאורך לא פחות מ-25 שירים שאיבדנו צלם אנוש מרוב סלולרי ופייסבוק, ללא שום טיפת עידון שבפואטיקה, זה אולי רומנטי ותמים, אבל רחוק מלהיות הברקה כלשהי. יתרה מזאת, זה גם משעמם.
ע"ע הטקסט של "יותר מדי", בו דוכין דוחס את כל מה שמפריע לו בחיים המודרניים, בדיוק כפי שניתן לדחוס כמויות עצומות של מידע זמין, נוח ופרקטי בטלפון נייד. "יותר מדי הייטק, יותר מדי עובדים, יותר מדי ג'אנק פוד, יותר מדי סרטים, יותר מדי רייטינג, יותר מדי עיתון... ואין לאן לברוח, לאהוב או למות". ולחשוב שאותו דבר בדיוק נאמר כבר לפני יותר מעשרים שנה, על ידי זמרת אופרה ענוגה שהזכירה לנו שהאהבה לא מתה, האהבה לא עזבה, היא יושבת בפינה, היא קצת נעלבה. רק יותר טוב.
אפילו עיצוב העטיפה פשוט ונאיבי עד כדי פונט שחור על רקע לבן. המילה 'לאהוב' מקבלת טקסטורה נעימה בגילופי חריצים באותיות, ואילו המילה 'למות' – הו, היא מטושטשת ונוטפת דם וטכנולוגיה רעה.
''לאהוב או למות''
עטיפת האלבום
ארקדי דוכין מתיימר להיות סוג של ג'ון לנון מודרני, ללא שמץ של מודרנה, אלא אם מחשיבים את האוטו-טיון המיותר שפותח את השיר האחרון באלבום. אבל הוא כן גימיקי ומוזר בשיר הפותח "קישטה מנישטה", הוא כן משלב ביצוע ווקאלי פושר ומטה של יהלי סובול בשיר "נמל" שכלל לא מתאים לו, הוא כן מפיק משרון נסטוביץ' בן עטר ביצוע ווקאלי מעצבן עד גירודים ב"חיה מתה (שירה)", הוא כן מנייריסטי בהגזמה מופלגת ב"מר אגו".
ים של יומרנות. ארקדי דוכין
צילום: אבשלום הלוי
יש באלבום הגרנדיוזי הזה גם דמויות, מפלצות, ילדים רובוטיים ושאר ירקות, שעייפה המקלדת מלהרחיב עליהם. נקודות אור אפשר למצוא בדמות הביצועים המעולים של אביתר בנאי בשיר "יותר מדי", של זמיר גולן בשיר "לאהוב או למות" ושל בעז שרעבי הכובש בשיר "נופר". אם אפשר היה להוריד את מפלס המניירות המעייפות כאן באיזה שלוש מאות רמות, אפשר היה אולי להתייחס לאלבום הזה כאל אלבום דואטים לא רע, אבל דוכין הטביע את האפשרות הזו בים של יומרנות נטולת כל הצדקה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם