סוף לכור ההיתוך: כיצד רגב מפלגת במקום לאזן
בין כל הצהרותיה בנוגע לשינויים בתמיכה, איימה רגב גם "להגיע לאופרה" ולשנות את תקצוב המוזיקה הקלאסית בישראל לטובת האנדלוסית. המומחה (האמיתי, לא סתם) שלנו, מוצא עבורה את ההבדלים ומסביר על הדרך איפה באמת נמצאת הבעיה, לאן הולך הכסף ואיך האפליה המתקנת שלה יוצרת עוד פילוג
קצת יותר משנה לאחר שנכנסה לתפקיד, מצהירה שרת התרבות והספורט מירי רגב כי השיגה את מבוקשה ל"צדק תרבותי" וכי הכללים החדשים לתמיכה במוסדות התרבות יכנסו לתוקף החל מחלוקת התקציב הבאה.עוד כותרות ב-nrg:
• עשר המכות של השפה העברית
• שוב בעירום: הפרובוקציה החדשה של ריהאנה
• ח"כ בהלול ישתתף בטקס יום השואה האלטרנטיבי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בין כל הקיצוצים והשינויים עליהם הצהירה, החליטה רגב גם על שינוי בתקציב הניתן לאופרה ובכלל זה למוזיקה הקלאסית בארץ. המטרה הסופית - תמיכה כלכלית משמעותית בהרבה לתזמורות האנדלוסיות, וייסודה של תזמורת אנדלוסית שתהה "האחות התאומה של הפילהרמונית", כדבריה של השרה, על חשבון התזמורות הקלאסיות הקיימות, שממילא נמצאות בקשיים.
מסיבה זו או אחרת, מציבה השרה רגב את המוזיקה הקלאסית והמוזיקה המזרחית בארץ משני צדי המתרס: כמייצגים את השיג ושיח בארץ בין מזרח ומערב, מזרחיים ואשכנזים. מבחינתה, התקציב של האופרה ושל המוזיקה הקלאסית מכרסם בנוכחותה של המוזיקה המזרחית בארץ.
על פניו נראה שיש פערים: התקציב של בית האופרה עומד בממוצע על 21 מיליון ש"ח לשנה, למול התקציב השנתי הניתן לשלוש התזמורות האנדלוסיות המסתכם בכ-6 מיליון ש"ח על פי הפירוט: האנדלוסית החדשה מתוקצבת 3.5מיליון, האנדלוסית אשדוד 2.4 מיליון והאנדלוסית מעלות תרשיחא 325,000 ש"ח.
זאת אומרת כי התקציב הכולל שלהן מסתכם בפחות משליש של בית האופרה. אך ההשוואה, למעמיקים בפרטים, אינה ממש במקומה, שכן לאופרה הוצאות משמעותיות בהרבה מלאנדלוסיות: יש לקחת בחשבון עלות של מנצח מיומן, תזמורת, מקהלות, סולנים, במאי, תפאורה ואנשי במה. לעתים מדובר אף במאות משתתפים בהפקה.
הציבור הרחב חש אמנם ניכור מצורת אמנות זו, ורק 3% מכלל הציבור מתעניין באופרה. אך לבית האופרה אשמה בדבר, שכן בכך שנצמד לרפרטואר מערבי, ייצר חלל בין המורשת האשכנזית לבין המזרחית, החשה, אולי בצדק ואולי לא, כי בינה ובין האופרות של ורדי ופוצ'יני אין דבר. וזאת כאשר לא חסרות אופרות ישראליות המשלבות בין מזרח ומערב – ולמה לא לתמוך בהן?
אכן, נדמה שגם לאותה "אליטה", כפי שמכנה רגב את אנשי התרבות התל-אביבים, יש יד בריחוק. ב-30 שנותיו, בית האופרה הזמין 9 אופרות מקור בלבד. האזנה לקול המוזיקה מגלה מעט מאוד מוזיקה מאת קומפוזיטורים ישראלים. גם הפילהרמונית אינה לוקחת סיכונים עם יצירות לא מוכרות וישראליות, ונצמדת לרפרטואר המקובל של בטהובן, מוצרט ושות' ומייצרת סטגנציה תרבותית. אך רגב, במקום לעמוד על הטעויות עצמן, כפשוטן, של מוסדות התרבות הקיימים, מעדיפה להרחיק ולבדל.
נחזור למספרים: התזמורת הפילהרמונית למשל מתקוצבת 10 מיליון ש"ח בשנה, ומעבר לכך, פועלים 22 גופים כליים שונים הנתמכים מתקנת התזמורות, כאשר התקציב הכולל שלהם הוא 47.5 מיליון ש"ח. בין גופים אלה גם התזמורות האנדלוסיות המתוקצבות יחדיו ב-6 מיליון ש"ח. מכך יוצא שהפער בין התזמורות האנדלוסיות לבין כל אחד מהגופים התזמורתיים האחרים ראוי בהחלט לתיקון, בעיקר לאור חוסר היציבות של התזמורות האנדלוסיות, אך אינו משמעותי כפי שמציירת אותו רגב.
ובכל זאת, באשר לפער הקיים, חשוב לציין שחלק גדול מהתזמורות הקלאסיות הכליות מסתמכות על הרכב רחב, המחייב מספר מינימלי של מבצעים - כך ש-100 נגנים אותם מעסיקה הפילהרמונית הישראלית נחשב למקובל מתזמורת סימפונית. חלק גדול מהמוזיקאים בעלי תארים אקדמאיים וראויים לתגמול הולם – אלא אם כן הכוונה היא להתעלם מתארים אקדמאיים, ובמקרה זה למה להפסיק במוזיקה?
אגב ייסוד תזמורת אנדלוסית במעמד לאומי, הרי שמדובר בערב רב של קהילות וסגנונות מוזיקליים, השזורים במאפיינים של ארצות המוצא. יתרה מזאת, חלק גדול מהנגנים בתזמורות האנדלוסיות בארץ עולים ממדינות חבר העמים. האם בכל אלה טעם לפגם מבחינתה של השרה רגב?
אך הבעיה היא לא רק בתקציב החדש, אלא גם בהתבטאויותיה של השרה רגב אשר - כפי שציין גבי וימן ביחס לתפקידה כדוברת צה"ל במלחמת לבנון השנייה - מעוררים אנטוגוניזם: "עוד לא נגעתי באופרה. חכו חכו!" (רגב בראיון ל-"7 לילות"), הגדרתה של "מלחמת העצמאות המזרחית", התייחסותה העדתית ל"הם" ו"אנחנו", או הציניות למה שמצטייר בעיניה כמניאריזם אינטלקטואלי ריק ולכן: "אמרו לי להתחיל עם ציטוט... - קאט דה בולשיט". כל אלה רק מרחיבים את הקיטוב בחברה הישראלית. וכמעט כאילו היו מחרחרים ריב ומדון, ולא באים לתקן עוול.
פערים עדתיים היו משמעותיים בארץ כבר בשנות ה-30, עת התעצבו מאפייניה ההטרוגניים של החברה הישראלית עם העליות השונות, אלא שאז השכלנו למצוא פתרון תרבותי יעיל יותר: אידיאולוגיית כור ההיתוך ייצגה שאיפה לריתוך של מסורות על מנת ליצור סגנון מוזיקלי חדש שיגשר ויאחד את המסורות השונות של העם היהודי.
קומפוזיטורים ישראלים שילבו מאז ומעולם ביצירותיהם עקרונות של מוזיקה ים-תיכונית – מזרחית. בין השאר, מאות יצירות לפסנתר, סימפוניות ואם באופרות עסקינן, אזי בשנות ה-40 – 60 עמלו קומפוזיטורים ישראלים על אופרות רבות המשלבות בין מזרח לבין מערב שאינן מוצגות כלל: דוגמאות חשובות לאופרות שכאלה הן דן השומר של מרק לברי (ליברית של מקס ברוד) או אלכסנדרה החשמונאית מאת מנחם אבידום, (ליברית אהרן אשמן). במילים אחרות, אופרה אינה חייבת להיות סוגה מערבית במהותה המודרנית ויכולה להוות מפתח חשוב המגשר בין עדות ומסורות.
אבל לא רק אופרות וכך ביחס ליצירות קונצרטיות שונות של מלחינים ישראליים מרכזיים כמו פאול בן-חיים, למשל, נעים זמירות ישראל, המשלבת ומגשרת בין מזרח ומערב.
פאול בן-חיים נעים זמירות ישראל (תל-אביב, 1952), בין מזרח לבין מערב:
מבקריה של אידיאולוגיית כור ההיתוך טוענים כי עקרון זה לא נתן מקום למורשתן של הקהילות השונות. החל מסוף שנות ה-50, זנחו יוצרים את האידיאה של כור ההיתוך ומאז מסתמכים רוב הקומפוזיטורים הישראלים על גישה קוסמופוליטית הנמנעת מסממנים מזרחיים: רקונסטרוקציה של זהות גלובלית, שאינה ישראלית או רחמנא לצלן, מזרחית. זה חבל, והמצב הנוכחי הוא סימפטום לניכור התרבותי שנוצר.
לנגד זאת, משמעותית כיום הגישה הרב תרבותית – מונח השגור בפיה של מירי רגב. רב תרבותיות מאפשרת ביטוי לכל קהילה, מבלי להתערב במהותה. ואולם גם ביחס לגישה זו ביקורת, כמייצרת הפרדה אתנית וריחוק תרבותי, בעיקר בביטוייו הקיצוניים של עקרון זה, כאמור - של "הם" ו"אנחנו".
כך שבסופו של דבר, אידיאולוגיית כור ההיתוך היא זו שסייעה לעניין הדדי, לשיג ושיח בין המוזיקה של העדות והקהילות השונות בארץ, ובוודאי שכך גם ביחס למוזיקה הקלאסית בישראל.
סגנונות המוזיקה הקלאסית, העממית והפופולרית, למעשה מפרים אחת את השנייה – משולש אקסיומטי, כפי שהגדיר זאת פיליפ טאג. אלא שהתקציב החדש והרטוריקה הפופוליסטית המתלהמת של בריון שכונתי רק מחריפים פערים בין תרבויות ומורשות.
קשה לומר מה תהיה התוצאה של התקציב החדש, ייתכן מאוד ומעז ייצא מתוק: היכרות, חינוך, והפנמה לעקרונות והמעלות של התרבות המזרחית והמערבית כאחד. כאשר המטרה הסופית צריכה להיות - כפי שציין המלחין והמבקר הישראלי אלכנדר אוריה בוסקוביץ' - מאזן תרבותי.
ברוב המדינות המתוקנות, זוכה המוזיקה הקלאסית לתמיכה ממלכתית משום יתרונותיה, כך שבין השאר היא מאפשרת עיבוד משמעותי וחדשני לעקרונות מוזיקליים שונים, השאובים, במקרים רבים, מהפולקלור.
חסרונה העיקרי הוא בכך שבמקרים רבים היא אינה נגישה ומשום כך נדרשת לתמיכה.
אם כן קשה להימנע מפערים תקציביים בין האמנותי לבין העממי והפופולרי, שכן הכוחות הנדרשים לביצוע המוזיקה האמנותית רבים בהרבה: ראוי אמנם לצמצם פערים אך ראוי יותר היה לגייס תקציב המאפשר פעילות של כל הגופים.
נכון, הסתמכותן של תזמורות בארץ, לרבות בית האופרה, על רפרטואר מערבי גרידא, רק הגדילה את השסע העדתי: בין מזרח לבין מערב. אך מצער שהרטוריקה המתלהמת והפופוליסטית של השרה רגב רק מגבירה את הקיטוב העדתי ונובעת מהבעייתיות הטמונה בעקרונות של העדפה ואפליה מתקנת. וזאת במקום לתמוך במוזיקה המייצרות גשר תרבותי – בעיקר ביצירותיהם של קומפוזיטורים ישראלים שדאגו בשנים שלאחר קום המדינה, לרפרטואר עשיר המשלב בין מזרח ומערב ביצירותיהם – והם מודרים תדיר מאולמות הקונצרטים.
הסכנה האמיתית בתקציב החדש היא בהטלת מום על המוזיקה הקלאסית בארץ שממילא נמצאת במצב פגיע ובמשברים תקציביים – בעיקר משום שאינה כה נגישה כמו סגנונות המוזיקה האחרים. אך אין בכך כדי להצביע על חשיבותה, או על מקומה הראוי בחייה התרבותיים של כל מדינה מודרנית מתוקנת.
אקו"ם