ראשי » תרבות » במה

"קוריולנוס" בהבימה: דם, נקמה וסמארטפונים

אחד המחזות הכי לא צפויים של שייקספיר מטיל מעל במת התיאטרון הלאומי אפקט אמיתי על צופיו, כמשל פוליטי-חברתי שאין בו טיפת הצטעצעות. האנרגיה המטלטלת שההצגה בבימויו של עירד רובינשטיין טומנת בחובה מכניעה לעתים את חווית הצפייה, אך אין זה מפחית מגודל ההישג שהקונספט המורכב מחולל // ביקורת

הגיבורים הקלאסיים של הטרגדיות השייקספיריות הולכים, בסופו של דבר, באותה דרך מוכרת. הם אוהבים ושונאים במעין מסירות נפש ששמורה רק להם, לוקחים על עצמם סיכונים כבדים ומנהלים את חייהם באופן שימיט עליהם אסון. והנה בא קוריולנוס, נוגד את כל הנוסחאות המוכרות ויורק להן בפנים.
קאיוס מרסיוס הוא הרי סוג של בטחוניסט שעובר לשדה הקרב הפוליטי. הוא אמנם כובש את העיר קוריול וזוכה לאהדה אדירה שמעניקה לו את שמו, אבל תביעות העם – ובכלל, הקשר עם האזרחים – גורמים לו לצאת למלחמה מבית בה חברים הופכים לאויבים. הוא מדבר דוגרי, נסמך רק על עצמו, מאבד את עצמו מרוב טקטיקות, אך תמיד משתמש בכוח שלו בחוכמה. זה מה שיפה ומכוער בו וזה מה שיוצר את העניין.

עוד כותרות ב-nrg:
• השיר של דאעש לאירוויזיון 2016
• מוכנים ל"משחקי הכס"? ענו על החידון
• סוף לכור ההיתוך: רגב מפלגת במקום לאזן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

האתגר בהעלאת "קוריולנוס" (שהוצג בישראל, אגב, רק פעמיים, האחרונה בפסטיבל עכו האחרון) הוא בפיצוח המורכבות האישיותית של האיש במכלול תפקידיו: מצביא, מנהיג מדיני, פוליטיקאי, איש משפחה ואדם, לא בהכרח בסדר הזה. כיצד מתבוננים על דמות כל כך מעוותת ופגומה אבל גם כל כך חזקה ורבת פנים? התשובה של עירד רובינשטיין, במאי ההצגה שעולה בהבימה, מחברת את העלילה לשני רבדים דומיננטיים: אחד מהם מחבר לימינו באמצעות שימוש אינטנסיבי בטכנולוגיה לתיעוד המתרחש ולהדגשת היחס בין האזרח לשלטון, קצב מסעיר ועיצוב מתוחכם של התמונות במחזה. השני מעמיק בשליטתה של וולומניה, אמו של קוריולנוס, בחיי בנה, כדי לרדת לפסים אישיים מאוד. התוצאה – כשהיא נתמכת במכלול של יוצרים עם פתרונות משלהם – ללא ספק מסקרנת.
הפרשנות של רובינשטיין לא מפרידה בין תוכן לצורה, ובכך טמונה חולשתה. אי אפשר להבחין מתי הטקסט נגמר והאמירה מתחילה. זה חיבור נכון ובריא בדרך כלל, אבל הדיבור של ההצגה בשפת הסמארטפונים והאנרגיה המטלטלת שהיא טומנת בחובה מכניעים את חווית הצפייה ברגעים מסוימים. בכל זאת, הדבר לא מפחית מגודל ההישג שהקונספט המורכב מחולל – להצגה יש אפקט אמיתי על צופיה כמשל פוליטי-חברתי שאין בו טיפת הצטעצעות. בהמון מקרים מנסים לקשר בין התיאטרון למציאות כמשקפים זה את זה, אולי כי כך ניתן להצדיק את הרלוונטיות של הצגה כזאת או אחרת. הפעם, במיוחד, החיבור הזה נכון לגמרי. בכניסות וביציאות מאולם ברטונוב ועל הבמה מתרחש, אם כן, מפגש בלתי אמצעי עם חומר שלא צריך להוכיח את עצמו.

עוד ביקורות תיאטרון:
• "מרי לו" המחודש: לפעמים סיוטים מתגשמים
• סיפור הפרברים: הרגש אבד באירוע בימתי מפואר
• אישה בורחת מבשורה: יש דברים מהם קשה לברוח
• "מפיסטו" בקאמרי: על הקלות שבהתמסרות אל הרוע

האנסמבל, ובראשו גיל פרנק כקוריולנוס, מקבץ שחקנים טובים אחד-אחד: פרנק חד ומיומן, רודן מושלם, עם אש בעיניים. גילה אלמגור כאם נמצאת שם על מנת להזכיר לו את האמת הכואבת, זו שלא ניתן להתכחש אליה, ובכל פעם מדובר באמת חדשה – אובדן העשתונות שהביא עמו הקרב, האזהרה מהשלטון שעומד ליפול וגם הקושי שבבריחה של אותו גבר כל יכול אל מקום שמייתר את חשיבות עברו. בנוסף, חביב לראות את מלכת הבמה מסתגלת לבימוי שדורש ממנה להיות קלילה בהרבה ממה שהיא בדרך כלל. אורי הוכמן הנהדר הוא מנניוס, פיו של השליט, ואלכס קרול הוא אופידיוס העוין. אושרת אינגדשט שקטה וכובשת כרעיית המנהיג. נעם פרנק, בנו של גיל פרנק על הבמה ובמציאות, מעניק תום ילדי לכל העסק. מאכלסים את הדרמה בשלל תפקידים ובנוכחות אגרסיבית רותם קינן, מיקי פלג-רוטשטיין, רוי מילר, שחר רז ובן יוסיפוביץ'.

• גילה אלמגור ורן דנקר מדהימים במחזה כושל 
"קוריולנוס" היא חוויה אינטליגנטית ונגישה כאחד. התרגום הקולח של דורי פרנס, התפאורה והתלבושות שעיצבה סבטלנה ברגר דווקא עם דגש עז על הצבע הצהוב, המוזיקה העוטפת שהלחין רועי ירקוני והתאורה הקודרת שהופקדה בידי זיו וולושין רק יוסיפו ויעוררו מחשבה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg