ראשי » תרבות » מוזיקה

זה חטא: האם הפט שופ בויז איבדו את זה?

Super, אלבומם החדש של ה-Pet Shop Boys, נוטף זיעה בניסיון להיות עדכני וחדשני, אך התוצאה סופר חלשה. ניל טננט וכריס לואו מנסים להיות הנערים הכי קולים בשכונה, ובדרך מניחים לאותנטיות ולייחוד שלהם לחמוק ורק מעוררים געגוע עז ללהיטי העבר

הרבה צ'אנסים ניתנו ל-Super, אלבומם החדש של ה- Pet Shop Boys, כאלה שלוו בשלל תירוצים מהסוג שרק מי שבאמת אוהב להקה ינקוט בהם כאשר יום בהיר אחד היא מוציאה תחת ידיה אלבום מאכזב ברמה אפית – אולי שתים עשרה הרצועות החדשות של הצמד הסופר-מוכשר, סופר-מלוטש, סופר-מעניין הן טעם נרכש, אולי יופיין יבוא לידי ביטוי לא בהאזנה אלא בהשתוללות על רחבת הריקודים.
'מוסיקה לא חייבת להזיז משהו בלב, היא יכולה פשוט להזיז את הרגליים', מלמלתי לעצמי, אך לא, ארסנל התירוצים שלי לא יכול היה לעוצמתו של הרגש האמתי שעלה בי גם לאחר מספר דו-ספרתי של האזנות – תחושה שהאלבום החדש הוא פשוט סופר-פספוס.

עוד כותרות ב-nrg:
• פרגון ענק לישראל - דווקא מבריטניה
• אחרי 70 שנה: מותר לצחוק על השואה?
• אדל סוגדת למלכה: "תודה לאל שהיא קיימת"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

'Super' לוקח את הפן האלקטרוני צעד נוסף קדימה, מעבר לזה שאפיין את 'Electric', קודמו, ומותיר את חזקתם הגדולה של ניל טננט וכריס לואו מאחור – היכולת המוערכת והנדירה לשלב בין טקסטים עתירי משמעות ובין לחנים כיפיים וקצב מדבק כך שאף אחד מהם אינו על חשבון האחר וליצור דו-קיום מופלא בין מילים ללחן. התוצאה – מוסיקת מועדונים מקפיצה אמנם, אך נטולת נשמה, שמבחינת המלל, לפרקים אפילו מביכה בחוסר התחכום שבה. גם מוסיקה כזו צריך לדעת לעשות, ואת זה, האמת צריכה להיאמר, יש רבים שעושים טוב יותר.
 
• שבעה דברים שאולי לא ידעתם על הפט שופ בויז

ניסיונם של אמנים להתחדש ולחדש ללא הרף מוערך ומרשים, בעיקר כאשר מדובר בקריירה פעילה מאוד הנפרשת על פני שלושה עשורים וחצי, אך בעוד שיש העושים זאת באופן מעורר התפעלות, לאלבומם החדש של הצמד נלווה צליל חריקה. התחושה העולה בהאזנה היא שהשניים עושים מאמצים אדירים להישאר עדכניים ורלוונטיים בסצנה המוסיקלית, במחיר ויתור על הסגנון הייחודי להם.

זה מתאמץ מדי, מזיע מדי ובעיקר מאכזב, בעיקר בהתחשב בכך שלאורך שנות פעילותם, נטו לשלב בשיריהם מסרים נוקבים, חדים, ישירים ונועזים למדי, והיכולת לצאת באמירות משמעותיות ללא חשש ממה שיאמרו או יחשבו היא ב- די.אן. איי. של נערי חנות חיות המחמד ואחת הסיבות להצלחתם.

עבור מעריצי ה'פט שופ בויז', צאתו של אלבום חדש היא חגיגה של ממש, ואם הציפיה להאזנה לו משולה לשניות שחולפות לפני נגיסה בעוגת שוקולד עסיסית, כשאפשר ממש להריח אותה, לדמיין את טעמה, וכל החושים דרוכים לקראתה, ההאזנה עצמה כמוה כמפגש של החיך עם פרוסה יבשה, שבילתה מספיק זמן בתנור והיא בהחלט אפויה היטב, אך משהו במתכון פשוט לא עובד. שני עשר שירי האלבום מעוררים חשק עז להפגיש את טננט ולואו עם עצמם מהעבר ולומר להם: 'זוכרים איך עושים מוסיקה? מה, לעזאזל, קרה לכם בדרך?'.

חדי האוזן יוכלו להבחין באלבום החדש בדיאלוג עם כמה מלהיטי העבר הגדולים של הצמד –The Pop Kids, למשל, מתכתב עם כמה וכמה משירי הצמד העוסקים בהעדפת מוסיקת פופ על פני מוסיקת רוק, כמו How Can You Expect to Be Taken Seriously ו- How I Learned to Hate Rock'n'roll . אך במקום שייווצר כאן דיאלוג מרהיב שנהנה מפרספקטיבה של יוצרים ותיקים, הדבר רק מדגיש את הפער העצום בין בינוניותו של האלבום החדש ובין גדולתם של אלבומי העבר. 'The Pop Kids' מגולל במידה מסוימת את סיפורו האישי של הצמד, ועשוי היה להיות שיר חשוב שנושא עמו תובנה על הדרך שאמנים עוברים מתחילת הדרך מלאת ההתרגשות והתמימות ועד לביסוס מעמדם, אך המילים נראות כמו נכתבו כלאחר יד, ברישול ובמהירות.

Say It to Me סתמי ומחזק את התדמית השטחית והסכרינית שנדבקה לפופ – ובמידה רבה שלא בצדק. ה'פט שופ בויז' בחרו לעשות פופ איכותי גם מתוך להט אדיר לז'אנר המוסיקלי הזה, בתוספת נגיעות דאנס ואלקטרונית, אך גם מתוך אג'נדה גלויה ומוצהרת להציב אלטרנטיבה ראויה למוסיקת הרוק, שזוכה להערכה וליוקרה רבות יותר. השיר הזה אינו עושה עימם חסד ומשחק היישר לידי מצדדיו של מחנה הרוק.

שלושה שירים באלבום חזקים ומעניינים מבחינת הטקסטים ומצילים במידת מה את כבודו - The Dictator Decides הביקורתי, Sad Robot World הנוגע ללב ועוסק בשליטים ונשלטים, מקבלי החלטות וצייתנים אילמים, ו- Into Thin Air - בעל האמירה החברתית-פוליטית הנוקבת. אך שלושתם סובלים מאותה בעיה - פער אדיר בין רמת המילים והלחן, והיעדר המרכיב שהופך מילים חזקות להמנון – לחן קליט, וחבל, משום שטננט ולואו כבר הוכיחו פעם אחר פעם שהם מסוגלים לייצר להיטים המנוניים עמוקי-מסר שבו בזמן הם גם מרהיבים מבחינה מוסיקלית וקליטים להפליא, והדוגמה המובהקת לכך היא Go West.

על אף שניכר כי Happiness הפותח את האלבום ו-The Pop Kids שאף הוא שוחרר כסינגל הם שסומנו כלהיטים המרכזיים, מבין 12 רצועות האלבום דווקא Undertow היא בעלת הפוטנציאל הלהיטי הגדול ביותר, לדעת כותבת שורות אלה, על אף מילות השיר הבנאליות. הצמד שהוציא תחת ידיו את Rent יודע היטב כיצד לכתוב שירי אהבה מתוקים-מרירים משובחים, וזה אינו אחד מהם.
 

אצל אמנים מוערכים ואהובים כמו ה'פט שופ בויז', הברכה שבהצלחתם היא גם הקללה – הרף שהציבו לעצמם גבוה מאוד, ומעבר לכך – הקהל האדוק ביותר שלהם, המלווה אותם משנות השמונים והתשעים, פחות נכון לחבק את השינוי שחל בסגנונם המוסיקלי, משום שהתרגל לזהות את הצמד עם ז'אנר פופי-דאנסי מלודי, שבו רבים מן השירים הם שירה של ממש.

ויחד עם זאת, אם אייחס את אכזבתי מן האלבום החדש רק לציפיות מוקדמות והרגלי האזנה, אחטא לאמת – Super הוא לטעמי אחד האלבומים החלשים ביותר שהוציא הצמד תחת ידיו, אם לא החלש שבהם, לא משום שלקח את התפנית בסגנונם המוסיקלי צעד נוסף קדימה, והדבר פחות ערב לאוזניים מסוימות, אלא מפני שעשה זאת תוך ויתור על כמה מן המאפיינים המזוהים ביותר עם השניים – כנות וישירות נוגעות ללב, אותנטיות ויצירתה של מערכת יחסים מופלאה בין המלל והלחן, שבה כל תו וכל אות גורמים ללב לנתר במקומו. כל המבקרים שהיללו את האלבום בגלל העובדה שבני 56 ו-61 יוצרים מוזיקה אלקטרונית מרקידה, פספסו את מה שהפך את הפט שופ בויז למה שהם - אמנים פורצי דרך, אבל עם אמירה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg