האלבום של פי ג'יי הארווי שהכי קשה לאהוב
חמש שנים אחרי ששחררה את Let England Shake, האלבום המוערך ביותר בקריירה שלה, הוציאה פי ג'יי הארווי את The Hope Six Demolition Project, שבהרבה מובנים מזכיר מאוד את קודמו. אז למה כל כך קשה לעכל אותו? // ביקורת
The Hope Six Demolition Project, פי ג'יי הארווי
עוד כותרות ב-nrg:
• קיץ 2016: כל הסרטים שבדרך
• ויקטוריה בקהאם: סגרו לי את המיקרופון!
• משחק הכס: הרגע שחיכינו לו 5 עונות הגיע
• אדל סוגדת למלכה: "תודה לאל שהיא קיימת"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מאלבום לאלבום היא מפתיעה עם סאונד חדש, עם כוונות חדשות, עם חקירה מאתגרת. היא לא מפחדת לחטט בנבכי הנפש המכוערים ביותר, אך תמיד מפיקה מהם יופי, גם אם אפל מאוד. אחרי שהוכתרה כמלכת הרוק האלטרנטיבי, היא החליטה להתנסות במוזיקה אלקטרונית. אחרי ששחררה אלבום מסע רווי כעס וגיטרות מלוכלכות, הוציאה הארווי את האלבום הכי מלנכולי ומופנם בקריירה שלה. את הצעד הבא של הארווי אי אפשר לצפות, וזהו חלק מהקסם הגדול שלה.
רבים רואים באלבומה האחרון והמהולל, Let England Shake, את פסגת הקריירה שלה. כותב שורות אלה דווקא לא מסכים עם הקביעה הזאת, אבל כן שותף לדעה הרווחת שהאלבום החדש, The Hope Six Demolition Project מזכיר מאוד את קודמו, אם לא המשך ישיר שלו. בדומה ל-England, גם האלבום החדש ספוג אמירה פוליטית, מזועזע מתהליכים שונים המתרחשים בעולם ומפרט את תוצאותיהם, מתאר אפוקליפסה קיימת בגיטרה-בס-תופים לצד קולה היורד והעולה כמו רכבת הרים של הזמרת.
שני האלבומים דומים, England נחשב לאחד הטובים של הארווי ואף אחד הטובים שיצאו בעשור האחרון, והמעריצים נאלצו להמתין חמש שנים לאלבום החדש של היוצרת, ההפסקה הארוכה ביותר שלקחה אי פעם בין אלבומים. אז למה כל כך קשה לעכל אותו?
לראשונה, הציפיות לאתגר חדש לאוזניים מבית היוצר של פי ג'יי הארווי התבדו. לא עוד פריטה על עצבים חדשים, לא עוד חיטוט במקומות מוזרים. לאחר סיורים באזורים מוכי עוני ומלחמות, מהם גם ייצא בהמשך ספר צילומים ואפילו סרט, הארווי חזרה לנגן בדיוק על אותם נימי נפש וגירויים אינטלקטואליים, באותם פחי אשפה של עולם שלישי או מערבי ומנוכר.
את עירק החליפה קוסובו, את השימוש הנרחב באוטוהרפ החליפו כלי נשיפה כבדים, את ההקלטות בכנסיה נטושה באמצע שומקום החליפו הקלטות במוזיאון מבעד למראה חד כיוונית. אבל הבסיס, האווירה והכיוון נשארו בעיניהם. אותו כעס שמהול בחוסר אונים, אותם עיבודים שמשאירים את השירים קרובים לקרקע, למציאות, נזהרים שלא לערבב רגשות עם אקטואליה.
אחרי שנרגעים מהאכזבה המיידית ששוטפת את האוזניים בצלילים מוכרים, באשמתה של הזמרת שהרגילה אותנו להפתעות מסנוורות, מבינים שגם אם אין פה חידוש גדול, פי ג'יי הארווי זו עדיין פי ג'יי הארווי, היא אף פעם לא אכזבה והיא לא תתחיל לאכזב עכשיו, באלבום ה-11 שלה. אין שום סיבה רציונלית למי שאהב את אלבומיה הקודמים, בדגש על האחרון והמוערך כל כך, לא לאהוב גם את האלבום החדש. אפשר אף ללכת רחוק יותר ולטעון שאם Hope Six היה יוצא לפני Let England, אזי הוא היה מקבל את כל הקומפלימנטים המשתפכים, ואילו הבא אחריו היה מקבל את אותה תגובה צוננת, יחסית לאלבום חדש של פי ג'יי הארווי, כמובן.
אחרי שצולחים את השוק הראשוני, את ההפתעה שאין הפתעה, אפשר בקלות להתמסר ל-The Community of Hope הקטן והקולע שפותח את האלבום, להיסחף ברשימת המכולת של הפסולת והזוהמה האנושית ב-The Ministry of Defence שבא אחריו, להתמכר לריף המחזורי של The Wheelשגם יצא כסינגל ולהיכנע ל-Dollar, Dollar המסיים את מסעותיה הנוכחיים בטון הכי עצוב.
The Hope Six Demolition Project הוא עוד אלבום מהודק של פי ג'יי הארווי, לא יותר ולא פחות. הוא אולי לא יכנס לרשימת אלבומי המופת של היוצרת, אבל עדיין מדובר ב-41 דקות איכותיות, נטולות פשרה אמנותית, מוחזקות בבסיסן על ידי שלושה אמנים מצוינים (שותפיה הוותיקים - פלוד וג'ון פריש), ומחוזקות במינימום ההכרחי (מחיאות כפיים, כלי נשיפה, אורגן) שתמיד נותן את המקסימום המתבקש.
• רדיוהד ופי ג'יי הארווי בפרימוורה סאונד 2016
• פי ג'יי הארווי באלבומי המופת של 1992
אם לנסות בכל זאת למצוא נקודת תורפה באלבום הזה, אפשר לדבר על ההתעמקות ברשמים העזים שהשאירו על היוצרת סיוריה בקוסובו, אפגניסטן וושינגטון די. סי., מבלי לנסות אפילו לתת פתרון לכל הזוועות המתוארות ב-11 השירים באלבום. אבל זה בסדר. פוליטית ככל שתהיה, הארווי היא בראש ובראשונה מוזיקאית סופר אותנטית, אמנית בחסד עליון, ויוצרת שלא יודעת לאכזב. לא באמת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם