בריכה בצורת סהר: עוד מאסטרפיס של רדיוהד?
גם אחרי אין סוף האזנות לאלבום החדש של רדיוהד, עדיין קשה לרדת לכל עומקיו. מה שבטוח - מדובר באחד האלבומים היפים, המרגשים והמורכבים שיצאו השנה, גם אם אין בו חידוש גדול. האם עדיין מדובר בלהקה החשובה בעולם? תשובה בסוף הביקורת
A Moon Shaped Pool, Radiohead
עוד כותרות ב-nrg:
• הלנה עם-רם מוכרת כליה בפייסבוק?
• וניה הימן ביים קליפ לקולדפליי: "מאוד נהנינו"
• קלייר אנדרווד דורשת שכר זהה לזה של קווין ספייסי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אותן רעידות אדמה בחסות הלהקה בלתי נמנעות. השוני במקרה הנידון, חמש שנים מאז שחררה הלהקה את אלבומה האחרון, הוא כניעת רדיוהד עצמה לכוח השיווקי העצום שלה ולציפיות האדירות מכל יצירה חדשה שלה, עם מחיקת זהותה האינטרנטית (ובנייתה מחדש, אבל זה נושא לכתבה נפרדת) ושחרור בהפתעה של שני קליפים מושקעים בזה אחר זה. מקורבים ללהקה טוענים, כביכול, שכל המהלכים הללו נועדו לבחון את תגובת המעריצים לחומרים החדשים. והתגובות, כפי שכל אדם בעל פייסבוק נוכח לדעת, הרעידו את האינטרנט.
בהתאמה לכל האמור לעיל, 95% מהביקורות על האלבום התשיעי של הלהקה הגיעו תוך 48 שעות מרגע יציאתו, וזאת על אף מורכבות המוזיקה של הלהקה – התכונה שהכי מזוהה עמה ועם זאת - המושמצת ביותר שלה. נדמה היה שהאתרים השונים בכל רחבי העולם התחרו ביניהם מי ישחרר ראשון את הבשורה, משל היה מדובר בידיעה אקטואלית נוסח סדאם חוסיין מת, ולא בביקורת מוזיקה.
ביקורת המוזיקה, במקרה של רדיוהד, לא באה לבדוק בציציות האלבום החדש, לתהות על תכניו או סגנונו. לביקורת, כך נדמה, מטרה אחת בלבד, והיא לענות על השאלה שמטרידה את כולם: האם רדיוהד הצליחה להוציא עוד מאסטרפיס תחת ידיה? והשאלות הנלוות לשאלה הראשית: האם שוב שברה הלהקה מוסכמות והרחיבה את מושג המוזיקה הפופולרית? האם הועילה הלהקה לרצות את המעריצים מפעם עם אלבום גיטרות? או שמא המשיכו חבריה במחקריהם האקספרימנטליים, רחמנא ליצלן?
התשובות הן לא, לא, לא ולא. A Moon Shaped Pool הוא לא עוד מאסטרפיס מבית היוצר של רדיוהד. כמה שהוא יפה, והוא אכן יפה עד דמעות בחלקים מסוימים, הוא לא מתרומם לרמות העליונות המוזיקלית של שלושת אלבומי המופת של הלהקה, או ארבעת אלבומי המופת, תלוי את מי שואלים."בריכה בצורת סהר" לא שובר את הלב נוסח How to Disappear Completely, לא מעיף אגרוף לבטן סטייל The National Anthem, לא מפיל לברכיים כמו Paranoid Android ולא נותן בראש כמו Bodysnatchers. אבל הוא עדיין אלבום עגמומי ויפהפה ומורכב ונהדר של הלהקה הכי חשובה בעולם*.
עוד תואר שרדיוהד התברכה בו, מלבד הויכוח הנושן בדבר היותה הלהקה הטובה/החשובה בעולם, הוא הלהקה העצובה בעולם, אולי בהיסטוריה. אם ברוב אלבומיה המדכאים של הלהקה, קרי – החל מ-The Bends ואילך, התאפשר למאזין להתנחם באיזה ריף גיטרה מכסח או להירגע עם איזה ביט אלקטרוני מרקיד, הפעם, גם השירים שהם קצת יותר אפ-ביט מהקו הכללי באלבום, עדיין משדרים אווירה מפילה וכבדה.
עם יציאת אלבומה התשיעי, רדיוהד איבדה כל סיכוי להתנער מהתואר המחייב. לראשונה, אין אפילו שיר אחד שמסתכל החוצה מבעד לפתח הצר של צינוק הניכור הקיומי בו רדיוהד יוצרת את יצירותיה העצובות. כלומר, מבחינת העיבודים לשירים, כמובן. אם נתייחס רק לטקסטים אזי כלום לא השתנה ועולם צינוקי כמנהגו נוהג.
במקום גיטרות וביטים קיבלנו מקהלות ותזמורות, שנותנות את הטון השמיימי לאורך כל האלבום כמעט. הגיטרות ישנן, אבל שוליות בקונספט הכללי. גם האלקטרוניקה קיימת, כמו בכל יצירה חדשה של רדיוהד המודרנית, אבל היא לא מזיזה את שרירי התנועה בגוף, אלא מקסימום לוחצת על בלוטת הדמעות.
כבר משלב הסינגלים היה ברור שמשהו מאוד מאוד יפה מצפה לנו, ואפשר היה רק לקוות ששני השירים ששוחררו בהפתעה יאפיינו את כל האלבום. החששות מעוד אלבום אקספרימנטלי מדי (כביכול, בתכל'ס אין דבר כזה) של רדיוהד, התחלפו בציפיות לאלבום שיהיה כולו מרתק כמו Burn the Witch בזכות השימוש הלא שגרתי בכלי קשת – שאכן בישר על דומיננטיות התזמורות ועיבודי המיתר הגאוניים של ג'וני גרינווד, ומהפנט כמו Daydreaming – שאכן בישר על עוד שלל סצנות מלנכוליות עטופות בקפידה בניילון בועות, מטושטשות למראה וכיפיות לחקירה.
עם השניות הראשונות של Decks Dark, הרצועה השלישית לאחר שני הסינגלים ששובצו בפתח האלבום, ברור שגם אם רדיוהד ממשיכה לחקור את יכולותיה, כפי שכולם מצפים ממנה והיא מצפה מעצמה, עדיין מדובר בחקירה במסגרות מוכרות יחסית. התיפוף המדויק והמרוסן של פיל סלוואיי, הבס המבריק של קולין גרינווד, שמבלי לשים לב מהווה את אחד המאפיינים הכי חזקים בשיר, שכבות הגיטרות על גבי קלידים על גבי עוד גיטרות שכל כך מזוהות עם הלהקה עד יצירת מארג שתי וערב צלילי שקשה להפריד בו מיתר ממיתר, ותום יורק אחד שחוזר להתעסק עם חלליות, פראנויה וחוסר אונים קיומי - כולם כאן, במלוא הדרם. כמה מוכר - ככה כיף שרדיוהד חזרה אלינו אחרי חמש שנות שתיקה.
גם הרצועה החמישית לא מבשרת על המצאה חדשה, אלא מזקקת לתוכה את כל מה שטוב ברדיוהד: את החשיבה מחוץ למסגרת, את הווקאלז הוורסטיליים של יורק, את שבירת התבנית בהפתעה מוחלטת, את העוצמות המתגברות ככל שמתקדם השיר. Ful Stop קוראים ליצירה הזאת, שסוחפת את המאזין למצולות. אחרי דקה וחצי של חלחול איטי לנפש, מפציע קולו המפוחד של יורק. אחרי שלוש דקות שובר את האווירה קצב פתאומי, במהלך רדיוהדי מוכר ואהוב, בקליימקס שנמשך עד סוף השיר בן שש הדקות.
Glass Eyes הוא עוד אחד מאותם שירים שממחישים עד כמה מיוחד שילוב הכישרונות של יורק וג'וני גרינווד, ולאילו עומקים של מלנכוליה יפהפייה השניים האלה מסוגלים להגיע ביחד. כלי קשת דוקרניים וקלידים חולמניים חברו יחדיו למשהו שלא ברור אם הוא חלום או סיוט.
כאמור, האלבום החדש של רדיוהד הוא אחד הקונספטואליים ביותר מבחינה מוזיקלית שחיברה הלהקה. על אף שמובן שאין זה המקרה, מאחר והשירים נכתבו בתקופות שונות, נדמה שהשירים נכתבו והונחו זה אחרי זה במטרה ליצור סיפור המשכי. עוד מאפיין לא שגרתי באלבום התשיעי של רדיוהד, הוא אורך השירים. כל שיר בממוצע אורך כמעט חמש דקות, מה שמעיד על הדגש הרב שנתנה הלהקה לאווירה הכללית שהאלבום יוצר. אם יש חידוש כלשהו באלבום הזה, הרי הוא הדגש שניתן לאלבום עצמו, כיצירה אחת שלמה.
עם בס ליין סטייל Zero7, גיטרה שכמו לקוחה מאלבום ישן של ניל יאנג ותזמורת אה-לה-סרג' גיינסבורג, רדיוהד לא יכלה להגיש שיר פחות שגרתי מ-The Numbers, ללהקה שבדרך כלל כולם נוטים לחקות אותה ולהעתיק ממנה. חמשת חברי הלהקה התעלמו מכובד הציפיות מהם לחדש ולהפתיע, ובמקום לקרוס תחתיו כמו שרבים טוענים שקרה באלבום הקודם The King of Limbs , הם פשוט יצרו שיר שהם בעצמם יאהבו לאהוב. אל תתפלאו לשמוע את השיר הזה בכל הופעה של רדיוהד מעתה ועד עולם.
כשלאמנים גדולים נשבר הלב, הם מתעסקים יותר במלודיות יפות, פחות בניסויים מוזיקליים, והשיר התשיעי באלבום מדגים את זה באופן מובהק. יורק, שנפרד מאם ילדיו לאחר 23 שנות חיים משותפים, הרשה לעצמו באלבום הזה לחזור לדבר על אהבה, משהו שלא התעסק איתו מימי The Bends, פחות או יותר. "אני לא אעצור עכשיו, אחרת כל האהבה הזאת תהיה לשווא", שר-אומר לעצמו יורק, באחד השירים הכי אישיים שכתב אי פעם. לא פלא ש-Present Tense, שכמו לפחות עוד שני שירים באלבום נכתב שנים רבות לפני הקלטתו בפועל, מצא את דרכו דווקא לאלבום הזה. העיבוד הסופי של השיר, שבכלל לא מתקשר עם תהומות הכאב שבפרידה מבן/בת זוג, עושה לו רק טוב.
Tinker Tailor Soldier Sailor Rich Man Poor Man Beggar Man Thief, השיר עם השם הכי ארוך ומעצבן באלבום ובהיסטוריה של הלהקה, הוא גם אחד השירים היפים שלה ומאלה שהכי קשה להתרגל אליהם ולרדת לעומקם, או לכל הפחות – חושף בפני המאזין רובד יפהפה חדש עם כל שמיעה נוספת. יש בו קצת מ-The Gloaming, קצת מ-Pyramid Song, קצת מ-Let Down, קצת מ-Reckoner, וגם הוא אחד מהשירים של הלהקה שמבקשים להאזין להם שוב ושוב ושוב.
רדיוהד מומחית בלסגור אלבומים, כמעט כל אלבום שלה נסגר עם שיר שחודר ללב ולעצמות. את True Love Waits כל מעריץ ותיק מכיר, בין אם את הגרסה המוקדמת שמסתובבת לה ברשת, ובין אם את הגרסה החיה מהאי.פי. I Might Be Wrong.
כמו אותה אהבה אמיתית שמחכה ומחכה, גם השיר הזה חיכה וחיכה לעיבוד המושלם, שהגיע בדמות פסנתרים שבורים ותום יורק שבור עוד יותר. כבר עכשיו הגרסה האחרונה של השיר מככבת גבוה מאוד בכל רשימות "השירים הכי טובים של רדיוהד" שצצו כמו פטריות אחרי בליץ הביקורות על האלבום.
גרסה מוקדמת של True Love Waits:
גם אחרי אין סוף האזנות לאלבום החדש, עדיין קשה לרדת לסוף דעתו, וכל מי שהתאהב באחד מהאלבומים של הלהקה יעיד ברצון על החקירה המענגת והבלתי פוסקת באלבום של רדיוהד. קשה להעניק ציון או להביע דעה מנומקת, אבל אפשר להגיד נחרצות, כי החקירה התחילה, והיא נפלאה ומרגשת כתמיד.
כל ההמולה בשבועות האחרונים סביב רדיוהד גרמה למי שאוהב ומעריך את הלהקה להתגונן ולהתנצל על כך, כביכול. ואין שום סיבה להתנצל. בלי להיות מאסטרפיס, בלי לחקור עולמות חדשים וגם בלי לחזור לרוק גיטרות שאפיין את הלהקה בתחילת דרכה, A Moon Shaped Pool הוא עדיין אחד האלבומים היפים, המרגשים והמורכבים ביותר שיצאו השנה. צפו לרעידות אדמה גם לקראת יציאת האלבום העשירי של רדיוהד. ובצדק גמור.
*כן, רדיוהד היא עדיין הלהקה החשובה בעולם, ולו רק בשל העובדה שהיא הלהקה הפועלת היחידה כיום עם שלושה מאסטרפיסים בלתי מעורערים ברזומה שלה. אולי אפילו ארבעה. תלוי את מי שואלים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם