ראשי » תרבות » מוזיקה

בינת אל פאנק שרים בערבית ולא מתנצלים על זה

הרבה לפני שהמוזיקה התימנית הפכה לחביבת גלגלצ, חברי להקת בינת אל פאנק המציאו ז'אנר מוזיקלי חדש שמשלב בין פאנק עכשווי לבין שירה תימנית מסורתית. בריאיון הם מספרים על השילוב בין מזרח ומערב, על האתגר בבחירה לשיר בערבית, ועל הקשר המפתיע בין המילים העתיקות מצנעא לבין תרבות הדייטים של ימינו

בני הנוער שמילאו את כיכר החתולות שבירושלים בליל יום העצמאות נעו באי נוחות כששירי האהבה בערבית־תימנית החלו להתנגן מהבמה המרכזית. הם המתינו להגעתו של האורח המרכזי של הערב, זמר הפופ המזרחי מאור אדרי, שאת המילים של שיריו הם מכירים בעל פה. אבל בינתיים עלו על הבמה תשעת הנגנים של "בינת אל פאנק", ששיריהם מערבבים בין מילים עתיקות מן העבר לבין גרוב ופאנק, בין סלסולים ליבבות בלוז, בין ביט תימני אסלי לנשיפות בנוסח צועני.

עוד כותרות ב-nrg:
• הלנה עם-רם מוכרת כליה בפייסבוק?
• וניה הימן ביים קליפ לקולדפליי: "מאוד נהנינו"
• קלייר אנדרווד דורשת שכר זהה לזה של קווין ספייסי
• בריכה בצורת סהר: עוד מאסטרפיס של רדיוהד?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

השילוב הזה, כאמור, לא עורר בקרב בני הנוער הירושלמים את ההתלהבות הרצויה. "ברגע שהתחלתי לשיר בערבית הקהל כבר לא רצה לשמוע", הסבירה אחר כך שירן קרני, מקימת הלהקה. "זה כואב לי, כי הסבים והסבתות שלהם ידעו ערבית. אני שרה בערבית כדי לגשר, אני כור ההיתוך".

בינת אל פאנק: "מוז'יק שלי"
 
חברי הלהקה הכירו לפני חמש שנים באקדמיה למוזיקה בירושלים. בעקבות קרני, שגדלה במשפחה דתית של יוצאי תימן מפתח־תקווה, הם נסחפו למסע גילוי של הגרוב שבצלילים התימניים.

שנה לאחר שהחלו לנגן ביחד, הוקמה הלהקה באופן רשמי ולאחרונה השיקה את אלבום הבכורה שלה, הנושא את שמה. לצד קרני (31), נמנים על חברי הלהקה הנגנים רגב ברוך (28), טל סנדמן (28), ניתאי מרקוס (28), טל אברהם (28), עודד בן־יצחק (29) ושרון מנצור (26). אל שבעת החברים בגרעין היוצר של הלהקה, מצטרפים בהופעות שני נגנים קבועים נוספים.

בתהליך העבודה קרני מחפשת בארכיונים, בספריות ובמקורות נוספים שירים ממסורת השירה היהודית־נשית של תימן. שירים אחרים למדה מהיוצרות הוותיקות גילה בשארי ולאה אברהם, העוסקות ביו היתר בשירה תימנית. אל שלדי השירים האלה היא מוסיפה מילים בעברית או תרגומים לטקסט הערבי. לאחרונה הלחינו חברי ההרכב גם שיר בדואי. "שירן תמיד אומרת בהופעות שחשוב לשמר את השירה התימנית כי היא נכחדת", אומרת החצוצרנית טל אברהם. "בתימן כבר אין זמרות יהודיות", מסכימה קרני. "זהו, אין. רק לאחרונה העלו את היהודים האחרונים משם. זה עולם שהולך ונעלם".

למסורת העתיקה מוסיף כל אחד מהנגנים בלהקה את התבלין שלו. "זה כמו פסיפס", אומר בן־יצחק, נגן סקסופון טנור, וקרני מהנהנת בהסכמה ומבהירה שעל אף ההובלה הברורה של הקו המוזיקלי, "זו לא יצירה שהיא רק שלי, או יצירה שהיא רק תימנית. היא מורכבת מכל 
הנפשות הפועלות".

היה קשה לשחרר את היצירה, לפתוח אותה לכל 
שאר החברים?

"לא, להפך. אני חושבת שבשביל זה עושים מוזיקה, כדי ליצור ביחד ולא כדי להיתקע". המתופף רגב ברוך, שגם כותב ומלחין בלהקה, מספר כי "כשהתחלנו לנגן יחד, שירן הביאה גם שירים מקוריים משלה שהם לא תימניים, אז זה גרם גם לי להרגיש בנוח להביא דברים משלי".

היצירה המשותפת הולידה מוזיקה המשלבת בין מערב למזרח, שיש מי שיטען שאינה עונה על ההגדרה המקובלת ל"מוזיקה מזרחית". "אני רוצה לקרוא תיגר על המוזיקה המזרחית, לשנות את איך שמסתכלים על המוזיקה הים תיכונית", אומרת קרני. "פופ ים תיכוני זה לא רק אייל גולן ושרית חדד".

הגמישות של המוזיקה המזרחית, מזכירה קרני, מלווה את העברית עוד מקום המדינה. "ביסודות של ארץ ישראל היה פה שילוב של זמר עברי שנוצר ממערב וממזרח. מלחינים רוסים כתבו לשושנה דמארי, שזה מדהים מבחינתי. זה זמר עברי. זו השאיפה שלנו - ליצור מיקס, חיבור".קרני מתנגדת לניסיון לשרטט קו חד־משמעי בין מזרחים לאשכנזים. "אני לא חושבת שאפשר להגיד שיש דבר כזה אשכנזי ומזרחי. הכול נמצא כאן ביחד, אי אפשר להיתפס על זה", היא אומרת. "אני אמנם גדלתי על מוזיקה כזאת וכזאת, אבל אחר כך כן רציתי לבדוק יותר את המוזיקה הכביכול אשכנזית".

מה המורים באקדמיה למוזיקה אומרים על מה שאתם עושים?

ברוך: "לא יודע, לא שאלנו אותם. מה שכן, באקדמיה יש אולפן הקלטות ורציתי שייתנו לנו להקליט שם את האלבום, אבל הם פחות התלהבו. מצד שני, זה אולפן שמתאים יותר להקלטה של מוזיקה קלאסית".

זה לא מעצבן אתכם?

"גם ככה כל המשאבים של האקדמיה מופנים הרבה יותר למוזיקה קלאסית, והרבה פחות למוזיקת ג'אז ומוזיקה בינתחומית", אומרת קרני.

במסגרת ההימנעות מחלוקה למזרח ולמערב, קרני לא תופסת את הלהקה שלה כחלק מהגל המזרחי החדש ובכל זאת, היא מתחברת למגמה העכשווית של חקר השורשים התרבותיים שמהם הגיעה. "כל אחד בישראל של היום שואל את עצמו מה זו הזהות היהודית הזו, אז אנחנו הולכים אחורה. האחורה נכחד מאוד־מאוד". בעיניה, הערבית המשולבת בשירים היא סוג של מחאה. "זו שפה שמבחינתי כולם צריכים לדעת", היא אומרת.

ערבים שומעים את המוזיקה שלכם, לדעתך?

"אני חושבת שכן. כשהופענו באוניברסיטה העברית, ראיתי בפעם הראשונה ערבים רוקדים בהופעה שלנו, מרימים אחד את השני על הכתפיים ועושים יעני חפלה. מה יכול להיות יותר מהמם מזה? כולם יכולים לדבר עם המוזיקה, והמורכבות שלה היא בדיוק מה שאנחנו בארץ הזו".

בבינת אל פאנק מגלים חברי הלהקה לא רק את עצמם, אלא גם את העולמות המוזיקליים אחד של השני. ברוך, למשל, עבר דרך משמעותית כדי להבין את המקצב התימני, שנראה כי אינו מתיישב עם גלי המוח המערבי. "יש כמה מקצבים תימניים, חלקם מסובכים כי החלוקה הפנימית של כל ביט יותר מורכבת", הוא מסביר. "במוזיקה מערבית הביט מתחלק בצורה מוגדרת, אבל במוזיקה עממית החלוקה בפנים היא עקומה". קרני מסבירה בפשטות ש"זה עניין של רגש, של אינטואיטיביות. רגב כבר שם".

זה השפיע גם על מה שאתם שומעים?

"בטח", הם עונים יחד. קרני: "אני הכרתי את איברהים מעלוף, למשל (חצוצרן ג'אז לבנוני המתגורר בצרפת, נ"נ)". אברהם: "הכרתי כיוונים לאו דווקא תימניים, אלא גם מוזיקה טורקית".

בן־יצחק: "אני התחלתי לשמוע את עומר סולימאן (זמר סורי שמרבה להופיע בעולם, נ"נ). התחלתי להיחשף למוזיקה הזאת בעקבות העבודה עם ההרכב. ממש התחלתי להתחבר למוזיקה מזרחית".

בינת אל פאנק עשו מוזיקה תימנית הרבה לפני ש"חביב גלבי", להיטן של שלישיית A־WA, הפך לחביב גלגלצ. בכלל, נדמה שבשנים האחרונות המוזיקה התימנית הולכת ותופסת מקום משמעותי במיינסטרים הישראלי. כמה עשורים אחרי צלילי הכרם, אהובה עוזרי ודקלון, המוזיקה התימנית מפציעה בשעות הפריים־טיים של הרדיו.

A-WA זה שם שלא מזכירים כאן?

"לא", עונה ברוך בלי לחשוב פעמיים, אבל בן־יצחק מכחיש: "אפשר, בטח שמזכירים, לי יש את הדיסק שלהן".
קרני: "להקה מהממת, אבל אנחנו לא עושים את אותו הדבר".

אברהם: "אנחנו ממש שונים מהם. התשתית של A-WA היא הבלקן ביט בוקס, התשתית שלנו היא אנחנו. אנחנו להקה והם יותר הפקה".

כפי שרומזת החצוצרנית, שלוש הזמרות הפכו לפופולריות במסלול מקוצר בין היתר בזכות הגב הרחב של מפיקי העל מה"בלקן", תומר יוסף ותמיר מוסקט. "כל דבר שיש בו תימנית ישר מדליק נורה אדומה, אבל הן עברו מסלול שונה מאוד משלנו", ממשיך בן־יצחק, ובכל זאת מפרגן: "הן שלוש זמרות ששרות נהדר, הן עושות את הקטע שלהן עם החזון שלהן".

בעיניו, ההשוואה בין שני ההרכבים היא בעיקר עניין של התקשורת. "מנסים לעשות השוואה ולהוסיף פלפל. אני מבין שזו שאלה שחייבים לשאול, כי שתי הלהקות מגדירות ז'אנר חדש של מוזיקה, אבל אף אחד לא משווה בין כותבים עצמאיים ששרים עם גיטרה ועושים את מה שבוב דילן עשה לפני ארבעים שנה, ויש מיליון כאלה. אף אחד לא שואל: 'מה ההבדל בינך לבוב דילן'?".

קרני: "גם רביד כחלני הביא משהו מאוד יפה ב'ימן בלוז', הרבה קודם. מה שכן, העניין הנשי לא היה קיים כל כך, אין הרבה נשים בתחום הזה. אולי לכן משווים אותנו כל הזמן ל־A-WA ולא לתימנים אחרים".

קשה לפספס את הקסם שמתעורר בזכות השילוב בין נגנים ונגניות בלהקה. כשטל סנדמן מטה את גופה אחורה ופורטת על הגיטרה החשמלית סולו מסולסל, קשה להבין איך יכול להיות שהמחזה הזה נדיר כל־כך בנוף המוזיקלי הישראלי. בקבוצה הגרעינית היוצרת יש רוב נשי של ארבע יוצרות לצד שלושה מוזיקאים. "בתור מוזיקאיות תמיד יוצא לנו להופיע בהרכבים עם בנים כי ככה זה, כי יש תמיד רוב של בנים, ופה זה נורא מיוחד", מספרת החצוצרנית אברהם. "להרכבים עם הרבה נשים יש אנרגיה שונה".

איזו אנרגיה?

"הרבה ריבים, מושכים בשערות", אברהם צוחקת, וקרני מוסיפה בנימה רצינית יותר: "יש הרבה תשוקה, הרבה רגש". היא מספרת שכשחיפשה נגנים להרכב, רצתה ליצור להקה שמורכבת מנשים בלבד. "השם הוא בינת אל פאנק. בת הפאנק, האישה. היה לי חשוב להביא אנרגיה נשית".

"באחת ההופעות הראשונות היא הלבישה את הבנים בשמלה", נזכר ברוך בחיוך.

האנרגיה מגיעה גם מהטקסטים, שחלקם נלקחו כאמור משירת הנשים המסורתית בתימן, שעברה מפה לאוזן. "הגברים בתימן שרו בעברית והנשים שרו בערבית, כי היה להן אסור. העברית הייתה שמורה לשירת הקודש", מסבירה קרני. מילות השירים של היהודיות מתימן עוסקות לעתים במטעמים שבמטבח, ולעתים - איך לא - באהבה. "הרבה מהשירה היא על אהבה לגבר, כמיהה למישהו שהן רוצות אבל לא יכולות לקבל", מספרת קרני, וברוך, המתופף, מוסיף: "וגם להפך, שרו על זה שחיתנו אותן עם גבר זקן".

נשמע מחתרתי.

קרני: "מכרו אותן בגיל צעיר. לא הייתה להן בחירה. יש שירים שבהן האישה ממש אומרת: 'הלוואי שאני שלך, הלוואי שאתה שלי, הלוואי שמשפחתך תמכור אותך לי, הלוואי שזה יקרה, שהגבר שאני מייחלת אליו יגיע אליי ולא מישהו אחר'. למרות שהיום יש לנו בחירה, המצב לא שונה בהרבה כשזה מגיע לאהבה וזוגיות. לא ראיתי הרבה זמן בחורים רומנטיקנים. בדור הזה אני לא מכירה גברים שהם בהיסטריה על בחורה, מביאים לה פרחים, מתחילים איתה".

התסכול מתרבות החיזור המודרנית, בחיבור עם אותה כמיהה נכזבת של נשות צנעא הקדומות הוליד את השיר "בוא כבר אליי", שבו קרני שרה: "אם אתה לא יכול לומר לי חד וחלק/ שאתה רוצה בי סביבך ולא כמעט/ איך זה שבמאה ה־21 הבחורה צריכה להתחיל עם הגבר? היכן הרומנטיקה?".

בן־יצחק: "אבל את יודעת שזו לא אשמתנו".

קרני: "ברור, זה בגלל הפתיחות ומה שקורה היום".

בן־יצחק: "לא. זה בגלל איך שממתגים יחסים בחברה שלנו, הרומנטיקה הפכה למשהו זול".

קרני: "זה לא היה ככה בדור של אמא ואבא שלך".

בשיר יש הרבה ניגודים: מצד אחד יש זעקה שלך, משהו אקטיבי מאוד, אבל מצד שני יש בשיר משהו פסיבי שמצפה שייקחו אותו, שיבואו אליו.

קרני: "נכון, זה הפוך על הפוך, כמו כל החיים. אין דברים ברורים, אנחנו מבולבלים ומשם אנחנו יוצרים. מתוך רצון להבין".

הרצון להבין, לשאול ולחתור תחת ההגדרות התחיל אצל קרני בגיל מוקדם, עוד כשגדלה כילדה סקרנית במשפחה דתית. את השחרור שהמוזיקה מביאה איתה התחילה להכיר בעצמה בגיל 19, כשמצאה עצמה מחפשת דרך חיים חדשה, שונה מכל מה שהכירה עד אותו רגע. "ברחתי לים המלח, עזבתי את השירות הלאומי וגרתי בחוף. הייתי כמו אברהם אבינו", היא מספרת בחיוך. "עזבתי את הדת וניסיתי את כל הדברים האפשריים. אני חושבת שהמוזיקה היא תיקון בשביל ההורים שלי, אחרי שעשיתי להם הרבה בלגן. אני לא הולכת בדרך שלהם, אבל יש לי שליחות משל עצמי".

בכל זאת, לא הפנית עורף למסורת.

"נכון, המוזיקה היא מבחינתי ביטוי לאיזושהי אמונה פנימית. זה השם שלי, שירן. באתי לעולם לשיר ולשמוח, ואני אעשה את זה עד שאני אמות".

ההורים שומעים את המוזיקה שלך?

"אבא שלי הגיע לשמוע אותנו רק לאחרונה, במופע ההשקה של האלבום. הוא תמיד עושה לי סרטים של 'מתי את מתחתנת, מתי את מתחתנת' בקטעים נוראיים, כאילו שאין לי מה לעשות בחיים האלה בלי להתחתן. כשהוא הגיע למופע, הוא התרגש ממני כמו שהוא מעולם לא התרגש. בארוחת השבת שאחרי המופע, הוא לא דיבר איתי אפילו דקה אחת על זוגיות. עשיתי להורים שלי כל כך הרבה נחת עם ההופעה הזו. עד אז, מבחינתם הבת שלהם עזבה את הבית בגיל 19, עברה דברים הזויים והלכה ללמוד מוזיקה. הם לא היו מודעים לכך שאני עושה משהו גדול. הם עדיין שואלים את עצמם איך אפשר לחיות ממוזיקה, אבל לפחות הם קולטים שהבת שלהם נמצאת היום במקום אחר".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg