ראשי » תרבות » מוזיקה

אלטון ג'ון בישראל: חוויה כמעט מושלמת

גם אם מתבקש להתעכב על הפתיחה העייפה של המופע, התחושה בסופו היא שכוכב הפופ מצליח להוכיח גם בגיל 69 למה הוא אחד הגדולים בכל הזמנים

 
להגיד משהו רע על המופע הרביעי של אלטון ג'ון בישראל, מרגיש כמו עניין מאוד קטנוני. מצד אחד – מוזיקאי ענק בן 69 שנותן את הלב ואת הנשמה על הבמה עם חמישה נגנים מצוינים, ומצד שני – דוגמה מצוינת לחשיבותו של פלייליסט נכון או – איך בחירת שירים לא נכונה יכולה להרוס הופעה כמעט מושלמת.

עוד כותרות ב-nrg:
• הסצנה הכי עצובה בתולדות משחקי הכס
• קשקשת פסיבית: הפריפריה על פי ערוץ 10
• עם במאי מלחמת הכוכבים: אמא צ'ובאקה מכה שנית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

שני קטבים מנוגדים להופעה הזאת, שאמנם – גם הפחות חיובי בהם עדיין מלווה במוזיקה טובה, בסאונד מוקפד ובשואו ראוי. בחציה הראשון של ההופעה, נדמה היה שהכמות הבלתי סבירה של מחצלות ומפות שנפרשו על הדשא בפארק הירקון, לצד תיקים עמוסי מזון ושתיה - עובדה שמעידה על ממוצע הגילאים של הנוכחים במקום, נועדו ללוות את הקהל בישיבה לאורך כל האירוע. אבל לקראת חציו השני של המופע, גם המבוגר שבמעריצים רקד כמו ילד וצרח את מילות השירים באושר גדול. 
בשעה שמונה ושמונה דקות, אלטון ג'ון הילך בכבדות אל הפסנתר שחיכה לו בקצה הבמה, השנים ניכרות היטב על גופו ותנועתו. הלהקה, חנוטה בחליפות, כבר החלה לנגן את Funeral for a Friend/Love Lies Bleeding, הקטע הפותח של האלבום  Goodbye Yellow Brick Road. אחרי השיר בן 11 הדקות, הלהקה עברה לשיר נוסף מאותו אלבום, Bennie and the Jets, אף הוא כבד וארוך באופן יחסי. כשהלהיט Candle in the Wind החל להתנגן ניתן היה לחוש בהתעוררות מסוימת אצל הקהל הדומם, אך רק בגלל שליפת פלאפונים והחזקתם גבוה מעל הראש – בין אם למטרת צילום הביצוע לאחד השירים המצליחים בכל הזמנים, ובין אם כדי להעמיד ים מרשים של פנסים לנוכח השיר המרגש.

בשלב זה כבר נדמה באמת שמדובר בהופעה שמתאימה הייתה יותר לישיבה באולם. הופעה שבה הכל עובד מצוין, החל מניהול אמנותי ועד עושר הביצוע של השירים הנוסטלגיים, אבל לא כזאת שגורמת לך לזוז, שלא נדבר על לרקוד. הופעה שראוי לצלם ולשווק לצפייה בקולנוע הביתי, על הספה עם כוס מרטיני, לא כזאת שמצדיקה את הצפיפות המיוזעת של פארק הירקון.

ביצועים טובים אך מתונים מאוד של Levon ו-Tiny Dancer המשיכו את אותו הקו, והוידאו ארט האייטיזי, שכלל באיזשהו שלב שמונה צליליות של חשפניות שנדמו כלא שייכות בעליל למופע ובשלב אחר לוח שש בש שבו המשבצות מתהפכות פעם לימין ופעם לשמאל במעין מפגן מביך של טכנולוגיה עיצובית מיושנת, רק הוסיפו לאווירה הכבדה והמבוגרת מאוד של המופע.
היה זה בשיר העשירי לתוך המופע, אז הקהל התעורר בשנית, אך הפעם עם סטירה מצלצלת בדמות Goodbye Yellow Brick Road. מכאן והלאה, בין אם בזכות רצף להיטים שרק אמן בסדר גודל של אלטון ג'ון יכול לבצע בזה אחר זה, בין אם בזכות ביצועים שהגבירו את הקצב הפנימי של המופע לרמה אחרת לגמרי ובין אם בגלל זריקת אדרנלין פתאומית שקיבל ג'ון בעצמו, הכל קיבל פנים אחרות. אפילו הוידאו ארט השתפר פלאים, כאשר בזמן ביצוע הלהיט הצהוב נפרשה רטרוספקטיבה של חייו של האמן, מגיל 19 אז החלה דרכו לפסגת הבידור העולמית, דרך תלבושות ססגוניות, קליפים מוזרים לתקופה, דרך מלך האריות ובילי אליוט, ועד לדמותו של האמן מחזיק ביד אהובו על עוגת חתונה גדולה, ושני ילדיהם מבצבצים מתוך פרח גדול.את חציו הראשון של Rocket Man ביצע ג'ון לבדו על הפסנתר, אחד מהרגעים הלא בודדים בהופעה בהם הוכיח את היותו וירטואוז קלידים ענק, וכל הקהל נסחף אחריו בשירה אדירה. ב-I guess that's why they call it the blues נדמה היה שהקהל כבר סיים את הטרנספורמציה ממצב מוצק לנוזל תזזיתי. כשבן ה-69 קם מהפסנתר בין שיר לשיר, הודה לקהל בחיבוק באוויר, מלמל לעצמו דברים שרק הוא הבין את פשרם והצביע, אי אפשר היה שלא להישבות לגמרי בקסמו. כשהוא טרח גם ללכת לקצה השני של הבמה, כדי לסמן אהבה גם לקהל בפינה המרוחקת ממנו, נדמה גם שהליכתו הפכה קלילה יותר, כאילו המוזיקה נותנת לו כח. כשבזמן ביצוע The Bitch is Back, אלטון גם מוציא לשון ואף מטפס על הפסנתר לכמה שניות, הקהל איבד את זה לגמרי.
לקראת סוף המופע, בנאום השבלוני לקהל, שבזכותו כל זה קרה וכו', ג'ון מוסר תודה על קניית התקליטים, קניית כרטיסים להופעות וקניית... מרצ'נדייז. כן כן, האמן שעדיין לובש ז'קט ארוך משובץ ניצנוצים ועל גבו רשום שמו בראשי תיבות בוהקים, יודע שלפני ואחרי הכל, הוא כוכב פופ ענק, וככזה הוא צריך לספק את הסחורה, וזה בדיוק מה שהוא עשה במופע הבלתי נשכח שארך שעתיים וחצי. החוויה יכלה להיות מושלמת, עם פתיחה קצת יותר אנרגטית וקצת פחות מרוחה. אבל למה להיות קטנוניים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg