"החרדיות": אמנון לוי בסדרה מתנשאת ומניפולטיבית

הסדרה החדשה של אמנון לוי מבקשת לברר מדוע הנשים החרדיות לא מבקשות שיפור במעמדן. כמה חבל שבמקום להקשיב להן באמת היא מסמנת את המטרה לפני שירתה את החיצים, ומחווירה ביחס ליצירות טלוויזיוניות שעסקו במגזר הזה לפניה

''החרדיות'' צילום: באדיבות ערוץ 10

'החרדיות' נפתחת בסימן קריאה: האישה החרדית הפכה אט למפרנסת העיקרית בביתה. עליו נוסף מיד סימן שאלה: מדוע אם כך אותה אישה לא דורשת שיפור במעמדה? לצורך כך התכנסו נשות בית חרדיות, בלנית, אנשי אקדמיה וכלה אחת לעתיד. הפסיפס האנושי שרקח לוי הוא שעה מסקרנת לצפייה. אלא שלא צריך להיות רגיש באופן מיוחד לניואנסים כדי להבין ש'החרדיות' מחפשת לקלוע למטרה: להוכיח את הצופה שהאישה החרדית מדוכאת.

הנשים בסדרה מוצגות באחד משני אופנים: או בראיונות קצרניים ושטחיים, בהם מופרחות סיסמאות בסגנון "כבודה בת מלך פנימה"; או כתיעוד מהורהר וארוך עליו מולבשת מוזיקה עגמומית. מי שמתבטאים בהרחבה על הנשים המוצגות הם דווקא אקדמאים דעתנים. התוצאה הסופית קצת מעצבנת: אמנון לוי מעביר את התחושה שהנשים החרדיות לא מבינות למעשה את מצבן, ולכן אין צורך ולהתעכב ולראיין אותן עליו לעומקו. מי שמבין את מצבן הוא אמנון לוי בעצמו.

'החרדיות' לא מהרהרת לרגע. מעצם היותה סדרה חילונית לחילונים, היא בגדר מחזיקת אבוקה שבאה חושך לגרש. התחושה המצטברת היא של עריכה ופרשנות גסות ומגמתיות, שמעיבות על הראיונות הטובים שתיעד לוי במיומנות. על זה נוסף הצורך האובססיבי של הסדרה להתעטף בצילומי אווירה שמשדרים מיסטיקה ומסתורין – אלה חרדים, בטלוויזיה! - אולי כדי להתכתב עם גל הסדרות והסרטים שאפיין את המגזר החרדי כשחור החדש. אך אלה יוצרים השוואה בלתי מחמיאה בין 'החרדיות' המניפולטיבית ליצירות טלוויזיוניות רגישות שעסקו במגזר הזה לפניה.