תאמר נאפר: "כשמירי רגב מדברת על לקדם את הפריפריה היא לא מתכוונת אליי"
הסרט "ג'נקשן 48" הביא את תאמר נאפר לשטיחים האדומים בניו יורק ובברלין והעיר את הקריירה המוזיקלית שלו. רגע לפני פסטיבל "רוח שרקייה" אותו יפתח, הוא מספר על ההצלחה הקולנועית המפתיעה, ההתפטרות מתיאטרון אל-מידאן, ואיך הרגיש כשקטעים מהסרט שובצו בסרטון תדמית של משרד התרבות: "לשלב אמנות עם צילומים של מטוסים וצבא? זה הניצול הכי מבזה שיש בעולם"
הראפר תאמר נאפר הוא סיפור הסינדרלה של השכונות בלוד. אחרי שהילך על השטיחים האדומים בפסטיבלים בניו יורק ובברלין, כשהסרט בכיכובו "ג'נקשן 48" של הבמאי אודי אלוני זכה בפרסים הראשונים, הפרספקטיבה שלו על התבגרותו בלוד כחבר הרכב היפ הופ יכולה להיות הסיפור המושלם של הצלחת הפריפרייה על במות העולם, בדיוק כמו חזונה של השרה מירי רגב. אז זהו, שלא.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כעת יצא סינגל שני בביצועו מתוך הסרט הלוקח השראה מסיפור חייו. נאפר הוזמן לפתוח את הפסטיבל המיוחד לתרבות פלסטינית 'רוח שרקייה' בתיאטרון יפו, והוא מעניק לנו ראיון מניו יורק דרך ברלין, מיפו ועד לוד.
עוד ב-nrg תרבות:
• משחקי הכס: תנו לדאינריז לנצח
• נפלת חזק: הקלישאות המאוסות של מיקי גבע שוב כאן
• האקסית המטורפת שלי: אקסית שתרצו לחזור אליה
אחרי שגרף את הפרס הראשון במסגרת פנורמה בפסטיבל ברלין האחרון, "ג'נקשן 48" הישראלי נבחר גם לסרט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה בניו יורק. הדרמה המוזיקלית של אודי אלוני, המתרחשת בשכונות הפשע של לוד, מביאה את סיפורו של צעיר ערבי בשם קארים (נאפר) המתגורר בהן ומנסה לפרוץ כראפר למרות הקשיים שמערימות הן החברה הישראלית והן המקומית שלו. לצד המאבק שלו בגזענות, זהו סיפור האהבה שלו למנאר (קופטי) שמקבל מקום של כבוד בסרט שופע מוזיקליות. עוד מככבים לצד נאפר סמאר קופטי, סעיד דסוקי, סלווה נאקרה, מיכאל מושונוב ומאיסה עבד אלהאדי.
זו הפעם הראשונה שנאפר צועד על שטיחים אדומים בפסטיבלי קולנוע בינ"ל עם סרט פיצ'ר ארוך, שנכתב בהשראת סיפור חייו. בעבר הוא התנסה בזה עם סרט תיעודי בהשתתפותו. "בברלין היה יותר מרגש בשבילי מטרייבקה, כי זה היה הפסטיבל הראשון. שם נפל האסימון שהקהל אוהב את הסרט. כ- 30,000 צופים במהלך כל הפסטיבל מצביעים לסרט שלך. זה לא שופטים, זה בא מהבטן, לא מתמקדים בזווית הצילום אם היא מעניינת, העריכה או הסיפור אם הוא קלאסי או לא, והם בחרו בסרט שלנו, ישר מהבטן, ופה בעצם קיבלנו את החותמת מהקהל", הוא מספר.
"משם יצאנו לפסטיבל טרייבקה ושם ציפינו לחתימות של רוברט דה נירו, ז'אן רנו, אנשים שכן מעניין אותם הבילד אפ והסנריו וכל הזוויות האלה, ולכן זה היה יותר מפחיד. זה כמו לשים שיר במזרחית מול קהל האקדמיה, זה בדוק שהם יפרקו את האימא שלו, והנה - הם בחרו בזה! אז לא רק הקהל הרחב, האירופי, גם האליטה של הקולנוע האמריקאי בחרה בסרט כסרט הטוב ביותר. אתה מרגיש שבאת מהשכונה, קיבלת את האישור מהשכונה ואז קבלת את התעודה של האקדמיה וזה הכי מרגש שיש בעולם".
איך נולד הסרט?
"הכול התחיל כשהייתי אצל אודי לפני שלוש שנים. דיברנו על החיים ופתאום עלה לו רעיון לשאול אם יכולים להיות סיפורים מעניינים לסרט. ברגע ששילבנו את הבמאי והתסריטאי המועמד לאוסקר ולגלובוס הזהב אורן מוברמן בכתיבה, סיפור החיים פתאום עבר לקולנוע עולמי".
כעת יצא סינגל שני מתוך "ג'נקשן 48" בביצוע נאפר בשם "שרוף את זה, ג'ורג'". נאפר מסביר שזהו בעצם קוד בין עברייני הסמים בשכונה: "צריך לראות את הסרט כדי לראות איך הגיבור, קארים, מקדם את השיר הזה בפעם הראשונה. זה שם קוד של תחנות סמים, ברגע שיש אמבוש של פשיטת משטרה, אחד מהחבר'ה שיושבים בחוץ תופס את המכשיר קשר וצועק 'אחרג ג'ורג'' והסוחרים שורפים את החומר ועד שהיס"מ נכנסים פנימה כבר אין הוכחות".
הסרט ללא ספק גם דוחף את הקריירה של נאפר כראפר. "יש יותר ביקוש להופעות, אבל בינתיים אנחנו עדיין מאוד עסוקים בקידום הסרט עצמו, ומותשים מזה. אנחנו בונים מופע סולו שלם שיהיה מבוסס על הסרט, ואנחנו גם מופיעים הרבה בהקרנות מיוחדות של הסרט וכמובן על הקלטת הפס קול. כשהייתי בניו יורק עבדתי באולפן עם כל מיני אנשים מעניינים כמו דמיאן רייס, ראפרים מוכרים, להקות רוק כמו 'ואמפייר וויקאנד'- יש התעניינות מוזיקלית של ממש".
תאמר לא מרגיש לא בנוח עם העובדה שהוא נציג ישראלי-פלסטיני של סרט המייצג את ישראל בפסטיבלים החשובים (מימון ישראלי, גרמני, אמריקאי).
כערבי ישראלי, נוח לך עם החלק הישראלי בזהות שלך?
"אני מודע לפלסטיניות שלי. הסיפור הוא פלסטיני, כך גם הנרטיב בסרט, אבל זה חלק מהמורכבות ומה שעושה את הסרט למעניין. המורכבות של להיות פלסטיני בתוך ישראל, זה בדיוק מה שעושה את זה 'סקסי' לפי דעתי, לא פחות מאפאצ'י שמפוצץ כפר בסוריה. זה ממש מה שעושה את הסרט מיוחד ביחס לסרטים אחרים. ההבדל הדק בין תעודת הזהות לזהות עצמה, כמו למשל בדיאלקט, באקסנט. זה חבר'ה שמדברים בינם לבין עצמם כשכול מילה רביעית או חמישית היא בעברית, זה יוצר שפה דו לאומית מעניינת, במיוחד בימים בהם אין כל קשרים או גשרים בין העמים.
"דבר נוסף הוא שאין קשרים בין יהודים לערבים מעבר אולי לחומוס או לדימוי הערבי המחבל בחדשות. גם בקולנוע דמות הערבי היא לפי זווית הראיה היהודית - או מחבל, או חומוס או שיפוצניק. זו הסיטואציה בה לא מכניסים אותנו בסלקציה למועדון אבל אחרי המסיבה באים אלינו לאכול חומוס. יש רק כמה ערים מעורבות בודדות בארץ וגם בתוכן יש רק כמה שכונות מעורבות, כל היתר זה הפרדה. ופתאום מגיע סרט שהיהודי בו הוא לא המרכז, וזו ההזדמנות היחידה בה הקהל היהודי יכול לראות את נקודת המבט של הערבי עליו ועל החיים בארץ, כפי שהם. זו הזדמנות גם לעולם הערבי לראות את היהודים, בלי המדים, דרך העיניים של אלה שחיים איתם".
מבחינת תאמר, זוהי ההזדמנות האמיתית להגיע אל הקהל הישראלי הרחב, המיינסטרים, ולא רק לקהל הבועה התל אביבית בסינמטק. "בשביל חבר'ה שהגיעו מהשכונה, פתאום להיות מוצגים באיילון, יאס פלאנט ובסינמה סיטי, זה לא משהו מובן מאליו. אשתי אמרה לי שזה סרט של פופקורן, שעה וחצי של בידור וכשאתה הולך הביתה הדברים שוקעים".
שמו הוזכר השנה גם בתחילת פרשת אל מידאן, אז הודיע שהוא מתפטר מהתיאטרון בעקבות ניסיון ההתערבות של השרה רגב בתכנים. לאחרונה שובצו קטעים מתוך "ג'נקשן 48" בסרטון תדמית של משרד התרבות לקראת פסטיבל קאן, שהוקרן גם במטוסי אל על.
אתה לא גאה בבחירה בסרטך לסרטון התדמית של המדינה על הקולנוע הישראלי?
"היא (רגב) שילבה קטעים מהסרט שלנו ומסרטים אחרים ושילבה את זה בצילומים של מטוסים וצבא, ממתי לוקחים אמנים ושמים אותם לצד צילומים צבאיים? אמנות זה דבר כל כך רוחני והצבא כל כך מתכתי, אז באיזו זכות? הסרטון הזה צריך להיות מוסר מכל מקום. אם היו לוקחים רק קטעים מהסרט ומקדמים אותו, הפלסטיניות שבי הייתה אולי מתמרדת, אבל בהחלט אפשר להבין. לקחת את הסרט שלנו או כל סרט אחר ולשלב בו צבא, אני חושב שזה כבר מכוער, בושה וחרפה, וזה יחזור כמו בומרנג כי הרבה מאוד אנשים ראו את זה ולא אהבו. זה הניצול הכי מבזה שיש בעולם, יש דברים שלא עושים. אם מישהו קורא את זה, אני מוחל על הכבוד הגדול להציב את הסרט שלנו ליד חיל האוויר ומבקש שיורידו את זה".
תאמר גם הוזמן לפתוח את הפסטיבל לתרבות ערבית פלסטינית, "רוח שרקייה" (רוח מזרחית) בתיאטרון יפו. פסטיבל תרבות ערבית עכשווית בשיתוף תיאטרון אלסראיא שיפתח ב- 1.6 וימשך חמישה ימים עם מופעי תיאטרון ומוזיקה, הקרנות סרטי קולנוע, תערוכות, שוק ספרות פלסטינית ואוכל. הפסטיבל יכלול יצירות תרבות פלסטינית, עירקית, לבנונית ומצרית ועוד מהמרחב המזרח תיכוני, עם יוצרים כמו הקולנוענית סוהא עראף ("וילה תומא"), מירה עווד, חליפה נאטור, הבמאי אמיר ניזאר זועבי ועוד.
"כמו הסרט, וכמו תאמר (אני), מדובר בתיאטרון ערבי- עברי, זה הכי דו-לאומי שיכול להיות. ואני לא מדבר על דו קיום בכוונה, אלא על דו לאומיות, וההבדל הוא גדול. מחמיא לי מאוד שביקשו שאפתח את הפסטיבל באירוע החגיגי, אני עוד לא חשבתי עם מה אני אעלה אבל זה מאוד מרגש שאגזור את הסרט".
מה זה שארקייה, עבורך?
"זה מזרחיות, זה הגוון והצבע עור של המדינה הזאת בסופו של דבר"
אתה חושב שלזרם הזה יש שיח עם הזרם המזרחי בתרבות היהודית?
"לא המזרחים שמתחנפים למירי רגב. אצלנו בצד של התרבות הפלסטינית כן חושבים שיש איזה שיח משותף, אבל צריך להביא בחשבון בעדיפות ראשונה את הדרגות וההיררכיה שבתוך המזרחיות. אם אתה מדבר על אנשים כמו אורלי נוי אז השיח בינינו בריא והגיוני, אבל לא לאנשים שמלקקים למירי רגב, כי כשמירי רגב מדברת על הפריפריה ולהביא אותה לגלגל"צ היא לא מתכוונת לתאמר נאפר. כשהיא אומרת שצריך להביא יותר מזרחים למיינסטרים היא לא מתכוונת לסמי שלום שטרית".
אז מה יהיה כאן בסוף?
"בסרט ישנו מפגש בין האימא של קארים הגיבור, שהיא מגרשת שדים ורוחות, לבין משפחה יהודית מסורתית עם פוסטר של הרב עובדיה יוסף תלוי בסלון. אני משוכנע שזו משפחה שמצביעה ביבי או ליברמן, אבל המפגש הזה רק של נשים. כשקארים רוצה להיכנס לחדר הוא נהדף על ידי האימא שאומרת לו שיישאר בחוץ, כי הגברים נשארים בחוץ. הם בעצם חלק מהמחלה במזרח התיכון. אז מי שעושה את גירוש השדים הזה, וקח את זה כמטאפורה לשדים שאנחנו חיים בתוכם היום, זו אישה מוסלמית, החברה ההיסטרית של קארים ואימא יהודייה שלומדת קבלה. שלוש נשים: יהודיה מזרחית מסורתית, פלסטינית היפסטרית- 'אשכנזית' ומוסלמית אדוקה, עושות הילינג וגירוש שדים לכל המזרח התיכון המעפן הזה. המוסלמית, עם הדת הסופית שלה מעיפה את דאע"ש, הבית היהודי ואת כל שאר הקיצונים. אי אפשר להיכנס לחדר ולעשות דו קיום אם אתה שונא אשכנזים, מזרחים או פלסטינים".
פתיחת פסטיבל "רוח שרקייה": יום ד' 1.6.16 בשעה 21:00, רחבת תיאטרון יפו.
אקו"ם