ראשי » תרבות » מוזיקה

החיים שלהם תותים: אתניקס חוגגים 30 שנה

הפרידה מאייל גולן ("זה כמעט הוביל אותנו לפירוק"), ההופעה עם אהוד ברק ("ניצלו אותנו"), הזהות המינית של זאב נחמה והחיפוש המוסיקלי שלא נפסק. רגע לפני דיסק חדש והופעה בפסטיבל "אמריקן אקספרס Live Experience", אתניקס מסכמים 30

הרחק מתחת לרדאר, כשהפלייליסטים נסתמים מעוד להיט תורן, אתניקס ממשיכה לתקתק עבודה כאילו הניינטיז עוד כאן. קחו, לדוגמה, את חמישי שעבר. חמשת החברים, שגילם הממוצע עומד על 50, פתחו את היום בהופעה בפני עובדי רפא"ל בעכו, קפצו לתל אביב, לתפקד כמופע המרכזי בערב לעובדי קופת חולים, וקינחו בביצוע של "ג'סיקה" בחתונה של חברים בקריות.

עוד כותרות ב-nrg:
• צפו: רד הוט צ'ילי פפרס מתפשטים אצל קורדן
• סימפלי רד נגד ה-BDS: אנחנו בחברה הכי טובה
• "המירוץ למיליון": העיקר שג'וזי ואלכס עדיין איתנו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כשהם עלו לבמה באולם הדרייב אין, אחרי עידן יניב, שלום אסייג, הנאומים של הבוסים והמצגת לעובדים המצטיינים, פרצה בקהל היסטריה רבתי. מאות דהרו פנימה, אחרים ירדו מהיציעים ושעטו לכיוון הבמה. כולם שלפו את הניידים ואת הסטיקלייטים הזוהרים שחולקו מבעוד מועד, קיפצו וצרחו, עד שהמאבטחים נאלצו לחסום בגופם את הגישה לפרקט.
 
חברי הלהקה אומרים שזה קורה להם כבר שנים, כמעט בכל הופעה. תמיד מלא, תמיד רועש, תמיד היסטרי. והם מופיעים ללא הפסקה, לא מוותרים על שום אירוע (יום העצמאות, חתונות, ערבי חברה), דורשים יותר מ־100 אלף שקלים על התענוג - וההזמנות ממשיכות לזרום. גם בהופעות הפתוחות, כמו לפני שבועיים בצהרי שישי באמפי שוני, נמכרים כל הכרטיסים.

אתניקס מחזיקה בשיא ישראלי כהרכב שזכה הכי הרבה פעמים בתואר להקת השנה במצעדי הפזמונים - שבע, כולל ארבע זכיות רצופות בשנות התשעים. בעשור ההוא הכניסה הלהקה לא פחות מ־35 שירים למצעדים השנתיים של רשת ג' (כפול מאביב גפן, שבמקום השני).

אף אחד מהם לא יודע לנקוב במספר השירים המדויק שהלהקה הוציאה עד היום. תמיר קליסקי, הקלידן, פותח מחשבון, ואחרי כמה תקתוקים מצהיר: "בסביבות 220-230, מינימום". זאב נחמה, הסולן, אומר שהוא אישית חתום על "בערך 450 שירים".הרבה מאוד שירים שיצרו הפכו ללהיטי ענק, ובהם כאלו שנכתבו לאייל גולן, לשרית חדד, לחיים משה, לישי לוי, למרגלית צנעני, לשרון חזיז וגם למכבי ת"א.

נחמה: "יום אחד באתי לתמיר ואמרתי לו: כולם טוענים שפיצחנו את הפטנט של איך כותבים להיט. אז מה בעצם הפטנט? אתה מבין, עד היום לא הצלחנו בעצמנו להבין איך פיצחנו".

קליסקי: "הלוואי שהיינו יודעים. זה לא קיים".

נחמה: "אני חושב שזה קיים, כי עובדה שיש פה פיצוח".
 

אנחנו נפגשים אצל נחמה בבית. הוא גר לבד, לפני כחצי שנה עזב את המושב שבו התגורר במרכז הארץ והתמקם עם כלבו גדול המימדים בדירה מרווחת בסמטאות יפו העתיקה, מול הנמל. מבנה בן מאות שנים, שהיה חלק ממתחם המגורים של נפוליאון בונפרטה. המטבח של הקיסר הצרפתי, אם נרצה לדייק.

על המדפים מסודר אוסף מרצ'נדייז מפואר של הביטלס - בובות, קופסאות, עיתונים ומזכרות שרכש במכירות פומביות, חלקן בשווי אלפי שקלים. החדר הסמוך עמוס בפסלים שהוא מגלף, ובחדר אחר מחשב וכלי נגינה.

על ספת העור בסלון יושבים ארבעת חברי הלהקה האחרים: קליסקי (54, נשוי + 3), הגיטריסטים יורם פויזנר (49, רווק) וגלעד פסטרנק (38, "בזוגיות עם מחשבות חתונה"), והמתופף גל הדני (52, נשוי + 3). כולם מחכים למוצא פיו של הבוס.

נחמה (55) מחמם לכולם מאפה ערבי מתקתק שקיבל מחבר לרגל הרמדאן, מניח אותו במרכז השולחן ומתיישב. "כן, אפשר לחיות ממוסיקה", הוא עונה לשאלתי. "זה הכל פונקציה של מזל, עבודה קשה והתמדה. יש לנו קטלוג שירים מכובד, כך שאנחנו נמצאים, תודה לאל, במצב טוב מכל הבחינות. הוכחנו לעצמנו שאפשר להרוויח, לקום בבוקר כמו בן אדם ולעבוד, לא להתבכיין כל הזמן, אלא פשוט לעשות מוסיקה.

"אנחנו רואים להקות בוגרות שבשלב מסוים מפסיקות להקליט וחיות על העבר. אצלנו יש כל הזמן החשק להתרענן ולעשות דברים חדשים. למרות הגיל שלנו, עדיין יש בנו רעב להסתכל במצעדים בעולם ולראות מה הדברים הכי חמים אצל הצעירים. היום אנחנו מנסים לפצח את מוסיקת הרגאטון הדרום־אמריקנית ולהכניס אותה לתוך מוסיקה ישראלית בעברית - שאפשר לשיר בכיתה או במתנ"ס".

זה יהיה האלבום הרביעי שלכם בחמש השנים האחרונות. יש לחץ להוציא אלבומים בקצב כזה, להוכיח שאתם עדיין רלוונטיים?

קליסקי: "תקליט בשנה זה קצב סביר. בעבר, חברת התקליטים היתה אומרת לנו, למה אתם מוציאים דיסק חדש, בזמן שהקודם עדיין מוכר יפה בחנויות? חכו.

"אז זה ממש לא מגיע ממקום של לחץ. וודי אלן בן 80 ועדיין עושה סרט כל שנה. מה הסיפור? הרי אף אחד לא מתפשר על רמת ההקלטה, רמת ההפקה או רמת הטקסטים. אין פה גישה של 'יאללה, נעשה אלבום כי צריך לעשות'".

נחמה: "אנחנו אמנים. קמים בבוקר, מחזיקים גיטרה וכותבים שיר. אז מה, נגיד לעצמנו, 'עכשיו לא נכתוב חודשיים כי לא צריך?' אנחנו מקליטים בממוצע 40-50 שירים בשנה, לפעמים לא מוציאים כלום, ולפעמים יוצא לנו הרבה. אנחנו מדליקים אחד את השני, שזה הדבר הכי חשוב בלהקה.

"אתה קולט שזאת משפחה? עברנו כבר את כל המריבות האפשריות של להקה, ומכאן זה לנצח. אנחנו נתפגר על הבמה".

מה הלהיט הכי גדול שלכם שאתם שונאים?

הדני: "'כתם הפרי'. אישית אני מחזיק את עצמי לא ליפול מהכיסא כשאני מתופף אותו בהופעות. אני מבין שזה להיט, ואני יודע שזה שיר שעובד מצוין בריקודי עם והקהל אוהב אותו. זה שאני לא אוהב אותו, לא אומר שלא אנגן אותו".
 

קליסקי: "אני חושב שחוסר האהבה של גל לשיר הזה הוא בגלל שבצילום שמופיע על הסינגל הוא לבש חולצה שהוא מתחרט עליה. זה עניין פסיכולוגי לגמרי שגמר אותו" (צוחק).

נחמה: "לא כולם הצליחו להבין את המסר שהטקסט הזה ניסה להעביר, שזה היה בעצם סוג של מסר פוליטי. הפכו אותו לשיר עמק, שיר של ריקודי עם וכאלה. ברגע שהבנתי שאני, ככותב, לא הצלחתי להעביר את מה שרציתי להעביר, אז הבעיה היא אצלי. לכן זה השיר שאני הכי לא שלם איתו עד היום, מבחינת איך שהוא יצא, למרות שאני מודע לגדולתו.

"תראה, יש לנו שירים שאנחנו לא מבינים איך הקלטנו. למשל, 'האינטרנט שלי'. חזרנו מסטולים מאיזשהו אירוע מוסיקה בכפר ערבי, וכל הדרך חזרה שרנו עם עצמנו 'הא, הא, הא, האינטרנט שלי', וצחקנו. הגענו לתל אביב, נכנסנו בלילה לאולפן ומייד הקלטנו את זה. ולא רק הקלטנו - גם עשינו קליפ והוצאנו את זה כסינגל הראשון מהאלבום 'מוריס' (1999).

"רק היום אנחנו מבינים כמה זה היה מטומטם. ומי שלא אוהב את אתניקס בגלל כאלה דברים, אז אנחנו לגמרי יכולים להבין אותו".

קליסקי: "השטויות האלה - זה הרוקנרול".

נחמה וקליסקי נפגשו ב־1985 בערב להקות צעירות, שערכה עיריית תל אביב. זה היה ביום העצמאות, בכיכר אתרים. נחמה חזר אז לארץ אחרי מגורים קצרים בלונדון, וכשטראומת מלחמת לבנון הראשונה מרחפת מעליו, הוביל להקת מחאה ששמה "מוסקבה".

"שרתי שיר 'יליד הארץ', על ארונות מתים וחיילים שנהרגים, כולי עם המחאה. ראיתי בחזוני את בוב דילן וג'ון לנון. כשירדתי מהבמה פגשתי לראשונה את תמיר, שיצא גם הוא ממלחמת לבנון. הוא אמר מייד: תגיד, אתה משוגע?

"חצי שעה אחר כך ניגש אלי אב שכול ואמר לי: 'מוסיקה ומילים זה דבר יפה, אבל שים לב מה אתה שר, כי יש אנשים במדינה שאתה פוגע בהם'. ניהלנו שיחה, ופתאום הבנתי: נכון שהייתי במלחמה ושאני ציוני ואוהב את הארץ, אבל מי אני שאפתח את זה בצורה כזו ואבקר מהלכים? אני לא פוליטיקאי. אפשר לעשות את הדברים אחרת".

קליסקי הצטרף ללהקה של נחמה, וכשיתר חברי 'מוסקבה' הפסיקו להגיע לחזרות, השניים התחילו להשתמש בתוכנות מחשב כדי לעבוד על שירים. כך גילו סאונד חדש, ועליו הקימו בסוף שנות השמונים את אתניקס, ביחד עם הדני ועם יועד נבו וגיל אלון, שעזבו במשך הזמן (פויזנר הצטרף ב־1996, פסטרנק ב־2011).

כשאתניקס פרצה עם הלהיטים "ציפור מדבר" ו"שניים שניים", מדונה היתה בת 31, ומייקל ג'קסון זכה לראשונה בתואר "מלך הפופ". בתחילת השבוע תוציא הלהקה את "זר שושנים", סינגל ראשון מתוך האלבום ה־19 שלה. בשבת בעוד שבועיים, 2 ביולי, היא תופיע באמפי רעננה בפסטיבל המוסיקה "אמריקן אקספרס Live Experience", בערב שבו ישתתפו גם עברי לידר והרכב האינדי הלוהט ג'יין בורדו. ההופעה היא חלק מחמישה סופי שבוע של מוסיקה ישראלית.

30 שנה אחרי המהפכה הפך ההרכב האוונגרדי והמורד של פעם ללהקת פופ מגה־סחית, שלהיטיה האחרונים ("כי החיים כל כך יפים", "אהבת חינם") נשמעים כפסקול לסדנאות העצמה וחיבוקים. "עברנו מסע גדול מאז להקת המחאה ההיא", מסביר נחמה. "המסר שלנו אז היה די ילדותי ומטופש. ועדיין, אנחנו הלהקה הכי פוליטית שיש.

"כשאתה רואה מה קורה בארץ, אז ברור שנדבר על אהבה ועל הטוב. אני מוציא את המסר הזה ממני. בהופעות שלנו נדלקים מאחוריי שלטי ענק שבהם נכתב 'מילה טובה', 'מחשבה טובה' ו'מעשה טוב', והקהל מקבל את זה כמסר".

קליסקי: "אי אפשר לצפות שמה שהתאים לנו בשנות העשרים שלנו ימשיך להתאים גם כעבור שלושים שנה. אלה עולמות שונים, וזה טבעי".

נחמה: "כשאני רואה ילד בן 14 שר 'תותים', למרות שהוא לא נולד כשהשיר יצא, אני אומר לעצמי: יכול להיות שעשינו משהו נכון במסע הזה".

גם היום התותים חזקים בסצנה. מה השתנה מאז?

נחמה: "אני מאחל לחנן בן ארי שהוא יישאר להיט כל כך הרבה שנים כמו 'תותים'".

קליסקי: "פעם המלודיה היתה מאוד חשובה. בלי מלודיה סוחפת היה קשה לייצר להיט. היום להיט יכול להיות מישהו שמדבר ופזמון שמורכב מצפצופים אלקטרוניים, ועדיין זה יצליח בכל העולם".

נחמה: "אני אוהב מאוד את 'קפה שחור חזק', כמעט מצטער שהם לא חתומים אצלי (בחברת התקליטים "שולטן", שאתניקס מפעילה מאז 1997). אני מאוד אוהב את מה שעושים בן־אל וסטטיק, זה צעיר לאללה ואני מקבל את הרמה הצעירה. ככה זה צריך להיות".

הם סופגים הרבה ביקורת על המילים בשירים שלהם.

נחמה: "so what, זה דור כזה. תן לדור הזה להתבטא. עם הצלחה אתה יכול להתווכח עד מחר. בעיניי, להצליח זו אמנות".

קליסקי: "הביקורות האלה מצחיקות אותי. אתה זוכר מה אמרו על אלביס בתחילת דרכו? כל דור חושב שהוא המציא את המוסיקה ושהוא יודע הכל, ומבקר את הצעירים על זה שאין להם מושג".

נחמה: "אנחנו גם מאוד אוהבים את עברי לידר, ואת כל מה שארקדי דוכין עושה. היתה תקופה שניסינו אפילו לכתוב איתו ביחד. כולנו גם מתים על ברי סחרוף".

אתניקס חתומה על הכנסת המוסיקה הים־תיכונית למעמקי המיינסטרים. הם אלה שגילו לראשונה את אייל גולן, כתבו והפיקו לו שלושה אלבומים שמכרו מאות אלפי עותקים והתניעו לו את הקריירה. בעקבותיו פסע הז'אנר כולו בדרך שסללה אתניקס, למקום שבו נמצאת היום ה"מזרחית" - המוסיקה הכי מושמצת, אבל גם הכי פופולרית.

נחמה: "אנחנו ניסינו להמציא מחדש את החיבור בין הפופ לים־תיכוני, ואני חושב שהצלחנו. צריך להבין שזאת מוסיקה ישראלית, ולא צריך להתבייש בה. קח, למשל, את הרגאיי, שזו מוסיקת תחנה מרכזית של ג'מייקה. משם היא פרצה לעולם והפכה למשהו בינלאומי. אלה טעמים מיוחדים שמעניינים אוזניים זרות, ולכן גם עפרה חזה הצליחה בחו"ל.

"אנחנו צריכים לומר בגאווה: כן, זו מוסיקת הסלאמס שלנו, זו המוסיקה הישראלית המקורית. אבל פיתחנו איזו בושה במוסיקה הזאת. מגדירים אותה כמשהו נחות, לפעמים בכלל בלי להקשיב. עושים שם דברים מופלאים, יש שם נגנים מופלאים וזמרים מופלאים, כמו ישי לוי, למשל, וצריך לעמוד מאחוריהם".

הדני: "אל תשכח שבמדינה שלנו יש המון אנשים מסורתיים. כל התרבות הזאת עם הסלסולים מגיעה מביקור בשבתות בבתי הכנסת, וזה משהו שמחלחל. זה בדנ"א של האנשים פה".

נחמה: "הבעיה היא שבמקום שהתחום הזה יתפתח, ז'אנר החתונות הפך פתאום לאישיו המרכזי. ברוב המקרים זה נתקע אצל הזמרים שלא הצליחו לצאת מהגטאות שהכניסו אותם אליהם".

תסביר.

"החתונות היו סוג של חוסר ברירה אצל הזמרים המזרחיים, כי לא נתנו להם במות אחרות להופיע בהן. ראינו בעיניים שלנו איך לא נתנו להם, בגלל זה גם הרצנו בזמנו מופע משותף עם אייל גולן. כיום חלק מהזמרים האלה מעדיפים להישאר בגטו, כי הפיתוי הכלכלי בגטאות הרבה יותר גדול מקיסריה.

"חשבתי שהרמנו להם לסוג של הנחתה, אבל לא כולם המשיכו לפתח את זה. המוסיקה הזאת היתה צריכה להתיישם לתוך תרבות מוסיקלית חדשה, כמו הרגאיי. לכן צריך להוציא אותם מהגטאות ולתת להם להתבטא על במה. אתה מבין?".

אבל גם הגדולים קצת תקועים במרדף אחרי להיטים.

נחמה: "אני מסכים איתך, ויש לנו ביקורת עצמית על הדבר הזה. בשלב מסוים אתה מבין שזה אינסטנט, וזה קרה לנו, וזאת גם הסיבה שהחלטנו להפסיק לעבוד עם אייל. באתי לתמיר ואמרתי לו: אנחנו הופכים להיות מכונה, אני רק צריך לקחת משפטים שיש לי בכיס, להדביק אותם יחד - וזה בטוח יהיה להיט.

"מה שהכי עיצבן אותי זה 'חולה על כדורגל' ("מלך המגרש" של אייל גולן מ־1999), שהוזמן ממני וידעתי שאני עושה פה משהו שמנוגד לכל מה שהאמנתי בו כל החיים. זה הפך להיות להיט היסטרי, עד היום.

"אבל אנחנו לא עושים את זה יותר, אתה מבין? אני מאמין שבסופו של דבר, מי שעושה היום דברים כאלה יגיע להבנה שהאינסטנט הופך בשלב כלשהו להיות לא אכיל. זה תעשייתי מדי".

מה דעתכם על המקום שבו אייל גולן נמצא כרגע?

נחמה: "מוסיקלית אנחנו מאוד גאים. אין לנו שום לשון רעה להגיד, כי לא קרה בינינו שום דבר רע בשום שלב. סיימנו איתו יפה, ועד היום אנחנו חברים טובים. כל מה שקשור לפרשייה ולכתם בקריירה - אלה דברים שלא קשורים אלינו.

"היינו איתו בקשר גם בתקופות הקשות שלו, תמכנו כחברים כשצריך לתת מילה טובה. אנחנו לא חוקרי משטרה ולא שופטים. במבחן התוצאה, הבן אדם ממשיך להופיע והכל כרגיל".

זה לא מקרה קלאסי של תלמיד שהתעלה על רבו?

נחמה: "אנחנו גאים בזה שהתחלנו את המסע שלו. ידענו מההתחלה שהוא זמר ענק, ולכן עד היום גם לא ניסינו לחפש עוד משהו כזה, כי ברור לנו שבז'אנר הזה הוא הדבר הכי גדול אחרי זהר ארגוב. הופענו יחד במופע משותף עד שהוא עמד על שתי הרגליים, ואז הבנו שיותר אין לנו מה להציע לו ככותבים".

פויזנר: "צריך לדעת מתי לשחרר את הגוזלים מהקן".

נחמה: "עובדה שצדקנו. זה היה גם מהלך לטובתנו, כדי להתנקות ולחזור להיות אתניקס, ולא 'הלהקה של אייל גולן'. זה כמעט הוביל אותנו לפירוק".

פויזנר: "כי מה עושים כשיש שיר טוב של הלהקה. אז מה, נותנים אותו לאייל?".

קליסקי: "ההצלחה של אייל היתה מאוד גדולה, וזה כמו קטר שאתה צריך להעמיס עליו פחם כדי שייסע. בשלב מסוים, כשהקטר כבר דוהר, אתה לא יכול לספק לו את אותה הכמות, אלא אם אתה משכפל את עצמך. זה גבה מאיתנו הרבה התעסקות. זה לא היה רק לכתוב שירים, אלא לעבוד איתו מאל"ף ועד ת"ו כל היום. ומה עם אתניקס? הרי הלהקה היא כור מחצבתנו, לא אייל גולן. העמדנו אותו על הרגליים, עשינו אותו סופרסטאר, והגיע הזמן להגיד שלום".
 

המשבר הגדול הגיע ב־2006, אחרי שחזרו מסיבוב הופעות משותף ומצליח עם גולן בארה"ב. "הקלטנו אלבום שלם עם להיטים, הוא היה כבר מוכן, אבל אז הבנו שלראשונה בקריירה, עשינו אלבום שהוא באמת ריק מתוכן", אומר נחמה.

"זה יצר אצלנו משבר גדול. האלבום נגנז, והתחלנו לחשוב מה עושים הלאה. תמיר אמר: 'כנראה שהגענו לרגע הזה שבו אמנים מפסיקים ולהקות מתפרקות, אולי כדאי שכל אחד ילך לדרכו'".

אבל אתניקס לא התפרקה. "אנחנו בתוך הלהקה אמרנו, אוקיי, לך לדרכך סבבה לגמרי, אבל בוא נשאיר את הלהקה כי המותג אתניקס עדיין רלוונטי ועדיין יש לנו הופעות". נחמה, הדני ופויזנר יצרו כעבור שנה את "טוטובל", להקת שוליים, שהוציאה בחינם לאינטרנט את "האלבום הפרטי הרטוב שלנו", כדברי נחמה.

קליסקי לקח צעד אחורה מהתעסקות ביצירה ובהפקה והתמקד בנגינה. פויזנר נכנס לנעליו וקיבל את האחריות המקצועית על אתניקס.

ב־2011, אחרי חמש שנות שתיקה, שיחררה הלהקה את האלבום "געגועים", וכעבור שנה את "אהבת חינם" - שסידר לה שוב את תואר להקת השנה במצעדי הפזמונים.

ולמרות זאת, למרות 18 אלף העוקבים בעמוד הפייסבוק שלה, אתניקס - שבימי השיא שלה התפרסמה ככזו שיודעת לזהות את הדבר החדש הבא - מתקשה לייצר באזז ברשתות החברתיות.

"אנחנו עדיין לומדים", מסביר נחמה. "לקחנו בן אדם מיוחד שילמד אותנו את הדברים האלה. אנחנו נפגשים פעם בשבוע לישיבה, ועיקר הדיונים שלנו הם סביב הקטע של פיצוח האינטרנט, כי אנחנו מודעים לזה שאנחנו לא דור האינטרנט, אלא הדור הקודם.

"הציעו לנו 'להריץ צפיות', שזה מקובל והרבה אמנים ישראלים עושים את זה, בעיקר במוסיקה הים־תיכונית. אתה משלם סכום מסוים, ומחר אתה יכול לקבל 400 אלף לייקים. אבל באמת, אני עובד על עצמי? אנחנו לא יכולים להיות כוכבי רשת כמו בן־אל וסטטיק, אנחנו לא מנסים להיות, וגם אסור לנו. זה ייראה לי מוזר אם ילדה בת 15, שרואה ברצף קליפים של בן־אל תבורי, תתחיל לראות אותנו".

קליסקי: "עם כל הכבוד לאינטרנט, החיים האמיתיים לא נמצאים בפייסבוק. זה מאוד מטעה. יש שירים עם 10 מיליון צפיות, אבל ברחוב אף אחד לא מכיר אותם. ואם אותו אמן עושה הופעה, אז אף אחד לא בא לראות אותו, למרות שיש לו מיליוני צפיות.

"עוד לפני האינטרנט, אף פעם לא חיינו את כל הקטע של יחסי הציבור והשיווק. גם כשעשינו קליפים, זה כל כך לא עניין אותנו, עד רמה של הזנחה. אותנו מעניינים רק האולפן והמוסיקה. אנשי מקצוע יכולים להגיד לנו 'תעשו כך וכך', ואנחנו נגיד כן, ובסוף נעשה מה שאנחנו רוצים. זאת הלהקה, וזה היה ככה כל השנים".

נחמה: "נכון שאנחנו נשארים ארכאיים, אבל מה - במוסיקה הישראלית אנחנו מתקדמים הרבה יותר מצעירים שעושים היום רוק ישראלי עם גיטרה אקוסטית. בוודאות, אף אחד בארץ לא מעודכן יותר מאיתנו, אני אומר לך. תמיר צודק, גם בקליפים של לפני 20 שנה נראינו כאילו שזה לא מעניין אותנו".

פויזנר: "יש לנו קליפים ממש גרועים".

נחמה: "כמו 'תותים'. זה לא אנחנו, הכריחו אותנו להתחפש ככה".

קליסקי: "בוא אני אספר לך עוד משהו. לפני שבוע סגרתי את הדף שלי בפייסבוק. נמאס לי מהפייסבוק הזה, לא רוצה את זה".

נחמה: "אחי, אתה יודע שאין לי פייסבוק, אין לי אינסטגרם ואין לי ווייז? לא מעניין אותי כל השטויות האלה. אני חי את החיים שלי, מחובר דרך יו־טיוב. לפעמים אני רואה אצל אמנים את ההיחשפות בתקשורת עד העצמות שלהם, ואני לא מבין את הקטע הזה. חלק מהלמידה הוא גם להיזהר במה שאנחנו אומרים. בוויראלי לפעמים לא מבינים את מה שאתה אומר.

"החלטנו שאצלנו לא יהיו כותרות של רוע ולא של צהוב, לא נדבר על אמנים אחרים, ונכבד כל אחד במקומו. ואם מישהו נכנס בנו - שיהיה לו לבריאות. אנחנו רוצים להתעסק בעיקר ולעשות את הוויראלי מהעיקר, בלי צהוב ובלי פוליטיקה".

והם יודעים איך מרגיש גל הדף כתוצאה מרמיזות פוליטיות. אחרי הכל, זאת להקה שבשלביה המוקדמים הוציאה שיר נגד מתנחלים ("הקו הירוק") ובעד יציאה מלבנון ("מחר אני בבית"), ושהלהיט הגדול ביותר שלה כולל את השורה "בואי נקנה רק תותים, במקום עוד מכונות של מלחמה". אז מה קרה להם פתאום שהם מסרבים בכל תוקף לדבר על פוליטיקה?

נחמה: "אני לא רוצה להסיט את תשומת הלב מהמוסיקה לכל מיני מחוזות פוליטיים, במיוחד כשאני יודע לאן זה יוביל, כי אנחנו כבר שילמנו את המחיר. תאמין לי. למדנו על בשרנו מה זה להתערב בפוליטיקה. כולל איומים על החיים, כולל הודעות בטלפון, כולל שליחה של כל מיני דברים הביתה. עברנו את כל הדברים האלה, לא מעניין אותנו יותר.

"ברגע שמצאנו את עצמנו במסיבת הניצחון של אהוד ברק ב־99', והוא עלה עם אשתו להצטלם איתנו, הבנתי שטעינו. שמנצלים אותנו. אני זוכר את התמונה. סביבנו על הבמה עמדו שב"כניקים עם תת־מקלע, והכל היה מפוצץ בדגלים. שאלתי את תמיר: מה אנחנו עושים כאן?

"עם כל המהות שלנו ומלחמת לבנון, אנחנו כאמנים לא צריכים להיות במקום הזה. זה חלק מצלקות שאנחנו נושאים על גופנו".

הדני: "אם היינו רוצים באמת לעשות שינוי שלא באמצעות אמנות, אז מישהו מאיתנו היה מתפקד למפלגה שהוא מאמין באידיאל שלה והולך להיות פעיל פוליטי. אבל זה ממש לא אנחנו".

נחמה: "הופענו ליד בית ראש הממשלה בירושלים במחאה החברתית, ב־2011, כי זה מאוד התאים לנו. אבל להופיע בכנסים פוליטיים מכל סוג שהוא - זה לא נכון לנו. אמנים לא צריכים להיות מגויסים. לראייתי, גם פוסטים פוליטיים הם סוג של התגייסות לצד מסוים".

בכל זאת הופעתם ב־2013 במסיבת הניצחון של יש עתיד.

נחמה: "נכון, אבל זה הרבה פחות בגלל פוליטיקה ויותר בגלל שיאיר לפיד הוא חבר קרוב. יש לנו את החיים הפרטיים שלנו, שהם בדיוק כמו של כל אדם אחר, הבית שלי הוא מבצרי והוא העולם שלי. ברגע שאתה מכניס לתוכו את העולם שבחוץ, אתה הופך לסלבריטאי ומאבד את עצמך בתוך הסלבריטאות.

"תמיד הקפדנו קודם כל לא להיות סלבריטאים. לכן גם היה מסתורין סביב הרווקות והחיים הפרטיים שלי, פשוט כי אני לא מכניס את כולם פנימה לחיי.

"הציעו לי להשתתף ב'מחוברים', אבל אני לא צריך להכניס את כל העולם לחיים שלי רק כדי לזרום ויראלית דרך תוכנית ריאליטי".

נראה אתכם שופטים בריאליטי מוסיקלי?

נחמה: "בעונה הראשונה של 'כוכב נולד' הציעו לי ולתמיר לשפוט, אפילו בלי לעשות אודישנים. מאז ממשיכים להציע לנו, ואנחנו מסרבים. לאחרונה ניהלו איתנו משא ומתן משתי תוכניות, ושוב הגענו למסקנה שאנחנו לא צריכים את זה.

"אנחנו לא עוברים טלוויזיה הכי טוב בעולם, ותודה לאל שהלהקה נמצאת במקום שהיא לא צריכה את זה כלכלית. אחי, אני לא מחפש ללכת ברחוב ולעשות 4,000 סֶלפים.

"היום אנחנו רואים את החבר'ה הצעירים מוותרים לעצמם על כל המסע הגדול, באים לטלוויזיה, וכבר אחרי תוכנית אחת מקבלים מעצבת ומאפרת ותסרוקות ובגדים יקרים. באותו יום אתה כוכב ומלך העולם, ואז מגיע הגמר ויש מנצח, ואחרי זה מגיע הוואקום הגדול.

"אנחנו מאמינים בעבודה קשה, כי כל המשמעת הפנימית כמוסיקאים מתחילה אצלנו מהימים שנסענו בקו 4 וסחבנו מגבר וגיטרה. לכן זה יהיה צבוע אם נלך לריאליטי".

לפני שנתיים עשיתם דואט עם עדן בן זקן, שהתגלתה ב"אקס פקטור".

"זה הגיע מתוך רצון להתרענן. היא זמרת גדולה, והיה גם דיבור שאולי נעשה איתה תקליט שלם. אז עשינו ניסיון מוסיקלי, שהצליח בעולם האינטרנט הוויראלי שלה, אבל בדיעבד אני אומר לך שזה נראה לי קצת פתטי שלהקת אתניקס עושה שיר עם עדן בן זקן.

"כשהצגנו את השיר ראיתי בזה את הלהיט, לא הסתכלנו לעומק. במבט לאחור אני מבין שאם היינו עושים את השיר עם ריטה, הוא היה מקבל צורה אחרת לגמרי. זה היה הרבה יותר הגיוני ויותר קרוב לאמת בשיר שגבר שר לאישה, ולא הופך את זה לאיזה אשמאי זקן שנטפל".

מה לגבי הופעה באירוויזיון?

נחמה: "הציעו לנו כבר 40 פעם. אנחנו מכבדים את הז'אנר, אבל זה לא העולם שלנו. להרים שיר כמו תחרות ריצה זה קצת לא רציני. בכל המקומות הצפויים של אמצע הדרך, בצפיחיוּת - שם אנחנו לא נהיה לעולם. אנחנו האוונגרד של המרכז".

זה יכול לפתוח לאתניקס פלח של קהל אירופאי.

"אחרי ההצלחה של 'קטורנה מסאלה' (דואט עם זהבה בן מ־1991; נ"ו) טסנו לניו יורק לפגישה עם המנהלים של מדונה, ובמקביל נסענו לפגוש את היחצן של נירוונה בבלגיה. השמענו להם טרקים, והדיבור היה: אתם כישרוניים, נחתים אתכם, אבל בתנאי שתעברו לחיות בניו יורק, בלוס אנג'לס או בפאריס.

"באותה תקופה, לתמיר ולגל כבר היו ילדים, והתלבטנו אם שווה לוותר על הכל ולמכור קרח לאסקימוסים, או להישאר בארץ ולעשות את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב".

ואתם לא מתחרטים?

הדני: "אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו".

לפחות משמיעים אתכם במלונות של קלאב מד בעולם.

נחמה (בגאווה): "השיר 'ג'סיקה' זכה לצעדי ריקוד ומככב בהפעלות בבריכה. זה אחד משלושת הלהיטים הכי גדולים של מועדון הים התיכון העולמי. זה מופיע בכל האוספים שלהם כבר 20 שנה, אבל אנחנו לא מקבלים על זה תמלוגים. הם עוקפים את החוק, למרות שבכל העולם רוקדים 'ג'סיקה'".

לפני כשנה, בתגובה לרצח הנערה שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה בירושלים, התייחס נחמה פומבית לעובדה שהיו לו התנסויות מיניות עם גברים. "אני חי חיים דו־מיניים מלאים ושלמים, טוב לי והכל סבבה לי", צוטט. היום הוא מבקש להבהיר: "לא עשיתי שום יציאה מהארון, ואני לא חי בשום ארון. סיפרתי כמה דברים בראיון לפני שלוש שנים, ואחר כך באו ועשו מזה סלט.

"חיי האישיים הם פרטיים ולא נושא לתקשורת. הסערה התקשורתית שקרתה אחרי הרצח הביאה אותי לדבר על החיים החופשיים שלי, אבל לא ציפיתי שזה יעשה כאלה כותרות.

"מבחינתי, כשחשפתי ככה את חיי, זו היתה אמירה דעתנית עקרונית. ניצלתי את עצמי כדי להגיד 'אני גם בקטע' כדי להזדהות. החופשיות שחוויתי בחיי מגיעה מכוכבים שבאמת דיברו על זה - דיוויד בואי ומיק ג'אגר. זה העולם הצבעוני שגדלתי עליו. אני מאמין בחופשיות.

"אחרי הפיגוע ב'שארלי הבדו' הלכתי כמעט חודש עם כובע וחולצה שעליהם כתוב 'Je suis Charlie', כעדות לתמיכה בחופש הדיבור. אני קרוי על שם סבא שנרצח בגיל 26 באושוויץ בשל היותו יהודי. זה אומר שהשם שלי מחייב אותי להילחם בכל מה שנגד צדק חברתי ובכל סוג של אפליה בין גבר לאישה או בין יהודי לערבי".

עם יד על הלב: אתם מקבלים את הכבוד הראוי ללהקה עם כל כך הרבה מוניטין והישגים?

קליסקי: "אתניקס היא היחידה שהיתה להקת השנה בשנות התשעים, בשנות האלפיים וגם אחרי 2010 - כלומר, שלושה עשורים. אז אני יכול להעז ולהגיד שלא מכבדים אותנו?".

נחמה: "אני מרגיש שהקהל נותן לנו כבוד, ובשנים האחרונות יש גם עדנה תקשורתית. עם השנים למדנו שזה בסדר לחיות עם ביקורת ושזה לא הורג את הלהקה. חלק מהביקורות היו מוצדקות. גל אוחובסקי כתב עלינו פעם ארבעה עמודי ביקורת. קראתי ואמרתי: אני מקבל.

"אבל כששופטים אותי על כריזמה ועל חיצוניות? על פי מה שפטו אותי? הדביקו לנו כינוי של 'פקידים'. ועכשיו, אחרי 30 שנה, הלהקה עדיין מוכרת הופעות סולד אאוט ומייצרת חומר רלוונטי לרדיו. איזו עוד להקה שרדה 30 שנה בלי להתפרק? מי עוד עשה 18 אלבומים?".

אם יעשו מתישהו סקר ענק לבחירת חמש הלהקות הישראליות הגדולות של כל הזמנים, יכניסו אתכם?

נחמה: "לדעתי לא. אולי נצא אחרונים בחמישייה. אבל במבחן התוצאה מכרנו הכי הרבה ועשינו הכי הרבה תקליטים והכי הרבה הופעות.

"אז מה אפשר להבין מזה? שנשכבנו על הגדר. שאנחנו סוחבים על הגב שלנו את אותו חטא, שיש כאלה שמכנים 'שינוי פני המוסיקה הישראלית'. זה לא מוצא חן בעיני הרבה אנשים בתקשורת, חלקם חברים שלנו, שלא אוהבים את זה שהז'אנר הים־תיכוני שולט היום.

"אם תבחר את מאה שירי הרוק הישראליים של כל הזמנים, ברור שאף אחד לא ישים את אתניקס. אם תבחר את מאה השירים הים־תיכוניים, ישימו שירים שעשינו לאייל גולן, לישי לוי ולשלומי שבת, אבל לא יכניסו את אתניקס. מעולם לא ידעו להגדיר אותנו, אבל זה בסדר, לא עשינו את זה כדי לקבל פרס ישראל".

קליסקי: "העובדה שסגרנו רצף של 30 שנה ללא הפסקה אומרת דרשני. כל השאר - אלה שהיו יותר מתוחכמים ויותר בעניין - לא הגיעו לקו הגמר. אנחנו כן. ממש כמו סיפור הארנב והצב, שלמדנו בכיתה א'".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg