ראשי » תרבות » קולנוע

העי"ג: ידידותי לצופה, אבל רחוק מלהיות גדול

כשההשוואה המתבקשת לסרט חדש היא לאחד מהסרטים האהובים בכל הזמנים, של אחד הבמאים הגדולים בכל הזמנים, הציפיות בהתאם. הברקות רגעיות לא מצליחות לחפות על העובדה שמדובר בסרט של ספילברג ששוכח להיות ספילברג // ביקורת

הפעם הקודמת שהבמאי סטיבן ספילברג והתסריטאית מליסה מת'יסון שתפו פעולה הייתה ב-1982 והתוצאה הייתה מדהימה. השניים יצרו יחד את "אי.טי. – חבר מכוכב אחר" הבלתי נשכח, והנחשב עד היום לאחד הסרטים האהובים ביותר בתולדות הקולנוע, מה שאוטומטית הגביר את הסקרנות לקראת סרטם החדש "העי"ג" (או בהרחבה: "ענק-ידידותי-גדול", על פי ספרו של רולד דאהל). כמצופה, הסרט מכיל לא מעט אלמנטים הדומים לאלו של "אי.טי", אך התוצאה הכללית הפעם שונה. שונה בטון, שונה באווירה, שונה בטכניקת הבימוי ולמרות שמדובר אמנם בסרט נחמד וידידותי לצופה, הוא קצת מאכזב.

עוד כותרות ב-nrg:
• פול סיימון: "אני מתקרב לסוף"
• מרגש: 11 ישראלים משחזרים תמונות עבר
• הניתוק מהספרים עשה ל"משחקי הכס" רק טוב
• "כפוית טובה": לטהוניה אסור להביע דעה בישראל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בשנות השמונים, כאשר ספילברג היה בשיאו, הוא ביים לא רק סרטי קולנוע מרתקים וסוחפים אלא גם הפיק שורה ארוכה של סרטי הרפתקאות ופנטזיה לכל המשפחה, שרובם הפכו מאז לקלאסיקה, בהם"בחזרה לעתיד", "הגוניס", "גרמלינס" ועוד. למרות שהוא לא ביים אותם, ניתן היה להרגיש את טביעות היד שלו בסרטים הללו ששילבו בהצלחה, בדיוק כמו אצל "אי.טי.", נוסחה שכללה מתח והרפתקאות לכל המשפחה על מצע של סיפור חברות אמיצה הנרקמת ו/או שורדת כנגד כל המכשולים.
על פניו, "העי"ג", העוסק בחברות הנרקמת בין ענק ידידותי וילדה יתומה חמודה, יכול היה להוות המשך טבעי לסרטיו של ספילברג מהאייטיז, אבל משהו מאותו ספילברג ההרפתקני והשובב נשאר אי שם בשנות השמונים. אבל לא רק אותו קסם ישן מפעם חסר כאן, ולא רק היעדר המתח גורע מההנאה. הסרט עצמו, לא נעים לומר, אפילו קצת משעמם.

מנגד, גם סרט פחות מוצלח של ספילברג עדיין נחשב ליצירה קולנועית מעניינת, כמו הקומדיה הגרנדיוזית המטורפת אך המפוספסת שלו "1941" (1979) עם ג'ון בלושי, למשל, או המלודרמה הרומנטית-טרחנית "תמיד" שהחזירה למסכים בפעם האחרונה את אודרי הפבורן ב-1989. כמוהם, גם "העי"ג" עדיין מצדיק צפייה ואולי אפילו יעבוד טוב יותר עבור מי שיגיע לקולנוע עם ציפיות נמוכות.
סיקוונס הפתיחה של הסרט מרהיב ומכניס את הצופה היטב אל תוך העולם המיוחד של הסרט, בו ענקים מהלכים בינינו ומסוגלים לחמוק מעינינו בתעלולים שונים ומשונים מבלי שכלל נבחין או נחשוד בנוכחותם. מארק ריילנס, זוכה האוסקר על משחקו בסרטו הקודם והמצוין של ספילברג "גשר המרגלים", יוצר דמות של ענק חביב בעל ניב לשוני מוזר עד משעשע. ויש גם קטע משעשע המבוסס כולו על נפיחות. אבל כל אלה הולכים לאיבוד בסרט של ספילברג ששוכח להיות ספילברג.

עוד ביקורות קולנוע:
• סוכן וחצי: דווין ג'ונסון מצחיק ועצבני
• הרומן של מגי: גברים עלובים, נשים בלי כבוד
• מועדון שנות ה-80: לברוח אל המוזיקה
• וורקראפט: עתיר אפקטים ונטול נשמה
• היום השלישי: התחדשות לא מחדש שום דבר

כאמור, "העי"ג" עוקב אחר הרפתקאותיה של הילדה סופי, אשר לילה אחד נחטפת על ידי ענק ידידותי גדול ישירות אל ארץ הענקים הסודית והמסתורית. בעוד היא לכודה אצלו בבית, ידידות אמיצה מתחילה להירקם בין השניים, אך כאשר הענקים הגדולים האחרים מתגלים כהרבה פחות ידידותיים, סופי סומכת על חברה החדש על מנת שיציל אותה מהם ויחזיר אותה הביתה. על הנייר זה נשמע מעניין ומבטיח, אך התסריט הפטפטתני ושאר הבעיות שכבר פירטנו כאן, לא מאפשרות לסרט להמריא. הסיקוונס בו מתעללים הענקים הרעים בענק החביב דרך משחק גלישת מכוניות במורד הר מקסים, מפיח חיים בסרט ומזכיר את ספילברג ברגעיו הטובים והמבריקים וויזואלית, אך בין רגע מרהיב אחד לאחר, הסצנות מפוטפטות בין הענק ליתומה פשוט מרדימות.

מעבר לכך – ואולי בזאת נעוצה הבעיה המרכזית של הסרט – הלוק שלו נראה שתי טיפות פיקסל כמו סרט מאת טים ברטון מהזמן האחרון והפחות מוצלח שלו, או לחלופין של רוברט זמקיס וסרטי האנימציה שלו. אם לא היה רשום שספילברג ביים את הסרט, קל היה לטעות ולחשוב שמישהו אחר פיקד על העניין, וזה, כנראה, הדבר הכי מאכזב שאפשר לומר על סרט של ספילברג.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg