ראשי » תרבות » מוזיקה

קובי אפללו: הכל מסביב נהיה פארודיה וזה מעציב

גם היום, כשהוא אחד הזמרים המצליחים והמושמעים בישראל, אפללו לא מרשה לעצמו לנוח על זרי דפנה. בריאיון מיוחד הוא חושף את הצדדים המכוערים של תעשיית המוזיקה ויוצא נגד זמרי האינסטנט

ראיונות עיתונאיים דומים ברוב המקרים לדייט רומנטי. הרבה חשדנות ומבוכה בדקות הראשונות, ואז שלב הגישושים מסתיים והקרח נשבר. זה קורה מול שידוך של הדודה מרחובות, כמו גם מול יוצר שכבר קראת בעבר לא מעט על אודותיו וחטאת בהצצה למדורי הסלבס שבישרו לא מזמן כי הוא וזוגתו נמצאים בחודש החמישי להיריון. סקירת המערכות, תודה לכל המתעניינים, הייתה בסדר גמור.

קובי אפללו בשירו החדש "אני לא רק":
 
אבל בניגוד ללא מעט אמנים, שמגיעים לדייטים האלו שנקבעו על ידי מערך יחסי הציבור שלהם בחוסר ריכוז או חשק, כבר בדקה הראשונה של המפגש עם קובי אפללו מתהפכות היוצרות, ומיד ברור מי הגיע חד ומפוקס יותר למפגש ומי נוטל את המושכות לידיו. עוד לפני שהספקנו ללגום מכוסות הקפה שהונחו על השולחן, ניחת לעברי מטר של שאלות: איך הגעת למקור ראשון? אתה מנגן על משהו? איפה גדלת? ספק רב אם מי שהאזין לשיחה יכול היה לזהות מי המראיין ומי המרואיין.

עוד כותרות ב-nrg:
• איט גירלז: "הנה ההוכחה שבנות הן עם רע"
• לא רק טרור: עוד 10 דברים באשמת פייסבוק
• "כפוית טובה": לטהוניה אסור להביע דעה בישראל?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מעבר לקוריוז בהיפוך התפקידים, אי אפשר היה שלא לשים לב לצורך הבולט של אפללו לשלוט בסיטואציה ולא לתת לעצמו להיגרר אחריה. גם אחרי חצי שעה, כשהשיח מתאזן והוא חוזר לעמדת המרואיין, המפגש עמו מציב תמונה לא פשוטה של המאבק היומיומי שמנהלים גם המוזיקאים המצליחים ביותר בישראל של 2016. וכך, אפללו, שכבר מזמן התמקם בשורה הראשונה של האמנים בארץ בזכות להיטים כמו "בא מן השתיקה" ו"ים הרחמים", עדיין לא יכול לנוח על זרי הדפנה.
"יש לי בעיה, אני לא באמת יכול להגיע למקום ולשבת בו רגל על רגל", מודה אפללו, "אני אדם סקרן, אני אוהב לגלות דברים. זה בא לידי ביטוי בחיים שלי ובאופן ממש מובהק בכל מה שקשור לאיך שאני מתייחס לקריירה המוזיקלית שלי". וורקוהוליק? אפללו לא מתכחש לניתוח הפסיכולוגי בגרוש שנזרק לאוויר.

"זה גם לא משנה לי אם מדובר בריאיון, בחזרה או בשיר שאני עובד עליו, רגע אחרי שהוצאתי אלבום חדש. אני תמיד רוצה לדעת מה קורה ומי עומד מולי. אני יודע בדיוק כמה קהל יש לי בהופעות, מתי מגיעים, לאילו חנויות האלבום מופץ ואת כל הפרטים שאחרים לא ממש מתעניינים בהם. אבל זה לא רק צורך שלי, זו גם הדרך לשמר את המעמד שלך במוזיקה הישראלית, שהיא בטח לא עולם קל".

אפללו ממשיך ומשרטט את התמונה הלא פשוטה של הקריירה המוזיקלית שלו: "בתוך הים הזה של הצלחה, הופעות מלאות במבצר שוני ואלבומים שנמכרים היטב, יש גם המון גלים ודחיות. אתה חייב לעבוד בזה 24/7 כדי לשמור על המקום שלך. אין ארוחות חינם ומי שמספר אחרת מטעה".

אבל לא רק העבודה הקשה טורדת את מנוחתו של אפללו. "היופי בישראל", הוא מוסיף בציניות, "הוא שאתה חייב ללכת בין הרבה מאוד טיפות. אם אתה שומר על הקו המוזיקלי שהרגלת אליו את הקהל שלך, מתחילות הביקורות בעיתונים שאתה משעמם, אם שינית משהו יתחילו לשאול שאלות כמו 'מה קרה? זה לא העולם שלך, זה לא אמיתי ואותנטי'". 

לא מן הנמנע שהצורך של אפללו והתחושה שצריך להיות כל הזמן עם אצבע על הדופק נובעים מחרדת-יתר מסוימת. הוא כבר מזמן לא "עוד זמר" במוזיקה הישראלית ויעיד על כך לוח ההופעות המפוצץ שלו. אבל כמי שאת המקום שלו הרוויח בדרך לא קצרה ובשביל לא ממש סלול וגם לא כל כך מסומן - כפי ששר הזמר שהשפיע עליו יותר מכול, אהוד בנאי - ניתן להבין אותו.

אפללו, שיחגוג באוגוסט הקרוב ארבעים, נולד במושב חוסן ובגיל צעיר יחסית עבר למעלות הסמוכה. הוא למד בתיכון המקצועי "אורט", שירת בחטיבת הנח"ל ואחרי השחרור הגיע כמו ילד טוב ישר לספסל הלימודים של האוניברסיטה בחיפה. המוזיקה הייתה חלק מרכזי מהחיים של אפללו, שהאזין לתקליטים של פינק פלויד­וזוהר ארגוב וכשהגיעה תקופת הדיסקים נע לכיוונים מוזיקליים אחרים ולהרכבים כמו מטאליקה וגאנז אנד רוזס. בעקבות האהבה הזו הקים להקה בשם "שמעונה", שהוציאה אלבום אחד לפני שהספיקה להזדכות על הציוד ולהתפרק. 

בשונה ממוזיקאים רבים אחרים, אין בביוגרפיה של אפללו בריחה מהבית, ניעור וניכור מהשורשים לטובת מעבר לתל-אביב וחיי הוללות פרועים. הוא בחר לעבוד כמנהל חברת ההסעות המשפחתית וכקב"ט במלון. לא בדיוק החומרים שמהם הייתם בונים את הסדרה הבאה של מרטין סקורסזה, במקרה הטוב פרק בסברי מרנן. הוא מצדו מודע לחלוטין ליתרונות ולניסיונות שאולי נחסכו ממנו בדרך, ושלא בטוח שהיה עומד בהם.

"יש ירח דבש מאוד קצר שבו אתה הילד החדש והמסקרן של הכיתה וכולם מתעניינים בך", הוא אומר, "עם זה מגיע גם הסנוור ובאה גם הפאניקה. מהר מאוד תיתקל גם במידות הלא נקיות של המערכת הזאת. אתה מגיע עם תחושה שהכול קם ונופל על אם אתה זמר טוב עם שירים טובים, ואז אתה נתקל באינטרסים ובמי מושך בחוטים, ובשאלה אם אתה בא לו טוב. זה בסדר וככה זה עובד בכל העולם ודברים מתגלגלים ומשתנים, אבל זה מביא תחלואים אחרים שלא נגמרים במוזיקה. הרבה שקר, להחליף בני זוג כל כמה ימים, להחליף נאמנויות - אלה דברים שפחות מדברים אליי. אני משתדל להיות עם רגליים על הקרקע".

מנקודת המבט הזו, אפללו גם שמח על הדרך הארוכה שעבר. "סיכוי מאוד סביר שאם לא היה לי עיכוב בקריירה והכול היה מצליח לי בגיל צעיר, הייתי מתבלבל. זה אינסוף פיתויים ואינטריגות. כשאתה מגיע בשל יש לך יתרון גדול מאוד על מי שרק עושה את הצעדים הראשונים שלו ישר אל תוך ההצלחה".
התעשייה היום פונה במיוחד לקהל הצעיר, והדרך של חלק מהאמנים החדשים שונה מאוד מהדרך שאתה עברת. אתה יכול להרגיש בכלל חיבור לצדדים האלו?

 
"בכנות? לא תמיד. יש דור שלם שאני לא באמת מצליח לחדור אליו כי הגעתי אליהם בשלב שבו אני כבר לא רלוונטי בשיח. עבור הצעירים האינסטנט של הריאליטי הוא הדרך היחידה, והם מסתכלים עליך בגיל ארבעים כאילו אתה הדוד המבוגר בשולחן של ליל הסדר שאין לו כבר מה לתרום לשיח ועשו לו טובה כשהזמינו אותו. מדלגים אפילו על לנסות ללמוד ממך וישר מגיעים לפוזיציה של 'מה אתם המבוגרים מבינים?'. בא לי לצעוק להם: 'הלו! שבו בשקט ותעשו קצת שיעורים לפני שאתם נוגעים במיקרופון'.

"חזרתי עכשיו מניו-יורק וראיתי את בילי ג'ואל במדיסון סקוור גארדן. האיש בן שבעים ואחת, המקום סולד-אאוט ואתה רואה לא מעט צעירים שיודעים את כל המילים של השירים שלו. עושים כבוד שאצלנו כמעט שאינו קיים. אתה יכול לזהות שכל שכבת אמצע הדרך נראית אחרת. פה החלוקה היא מאוד דיכוטומית. יש את מה שאתה שומע עד גיל 18 ואז אתה הולך לצבא וכל מי שאהבת עד אז הופך להיות סוג של דאחקה. זה מעוות בעיניי, כואב לי על כל אמני הילדים ואלילי הנוער שאני גדלתי עליהם ושחוטפים את הכאפה הזאת עכשיו.

"קח לדוגמה את אריק איינשטיין, עזוב רגע את התקופה שאחרי המוות שלו כשהכול פורח. הוא עבד עם גיא בוקאטי, חבר טוב שלי ונגן מעולה שעשה איתי סיבוב הופעות. הם הוציאו שירים מעולים, אבל השורה התחתונה היא שהוא לא באמת הושמע כמה שנים טובות, זה סיפור נוראי ומתסכל. אנחנו אלופים בערבי מחווה. השירים של האמנים עושים קיסריה, הם עצמם - לא בטוח בכלל. רק המוות נותן את האופציה להמליך. אנחנו לא מסוגלים לראות מישהו שגם נהנה מההצלחה שלו. אוהבים להמליך מלכים, רק שלא יחייכו בבקשה". 

זה לא קצת בכיינות של הדור שלנו? בסוף אחיינים שלי מכירים פי 10 להקות ממה שהכרתי בגילם.

"יש יתרונות, ברור. לא רק בלהכיר יותר דברים, גם במישור המעשי. אני מסתכל על זה שהדור הצעיר מקליט בבית, עצמאי מאוד ולוקח את גורלו בידיו, ואין ספק שאלו יתרונות אדירים, שלי לא היו. מצד שני, העובדה שהכול זמין כל כך גם מרדדת את התעשייה הזאת. אני לא בטוח שהידיים האלו נותנות מספיק כבוד לכל מה שקשור לאיכות שיוצאת מהם. לא שמים מספיק דגש על קדושת המילה.

"הרבה פעמים אני קולט שהכול מסביב נהיה פארודיה וזה מעציב אותי. פעם היה משקל הרבה יותר כבד לתהליכים ולשירים עצמם, היום בהרבה מקרים המוזיקה היא רק הקישוט לסאטלה ולצ'ייסר. הטפל הפך לגמרי לעיקר. העולם התהפך לגמרי. זה פחד מוות מבחינתי שהעולם הוא כזה".
אתה בכלל יכול לעשות משהו כדי לשנות את זה? יש הורים שמנסים כל החיים ולא מצליחים.

"אני עובד בזה קשה מאוד, אבל אשקר אם אגיד שאני מצליח להגיע לבני נוער, וזה חסר לי מאוד בהופעות שלי. הנוער היום קליל, לא רוצה לחשוב יותר מדי. זה אולי זקן להגיד את זה, אבל אני יכול לומר שאנחנו היינו אחרים לגמרי, וזו לא רק התרפקות על הנוסטלגיה. היינו נוער שחשב שהוא הולך לשנות את העולם.

"היום בעיקר רוצים ליהנות מהשינויים האלו. אצלנו כמעט כל דבר שהגיע לנו לידיים עבר איזו בחינה לפני שהיינו מגבשים עליו דעה. קח לדוגמה את המוזיקה, הייתה לנו מערכת יחסים אשכרה פיזית עם אלבומים. היינו פותחים את חוברת המילים ורואים מסרים ומחזיקים את זה ביד. אוטומטית הקשר שלך לאמן הוא אחר וקשה לי שאין את הערוץ הזה יותר".

אפללו מספר על שיר חדש שהוציא, "אני לא רק". "מטרת השיר הייתה לתת ניעור לכל הסלקטורים בעולם", הוא מסביר, "רציתי לחרות על הדגל שלי שדעות קדומות בכל מחנה הופכות את החברה שלנו לסביבה לא נעימה לחיות בה. ואז הייתה לי שיחה עם שדרן שחד-משמעית אמר לי: 'מי מקשיב היום למילים?'. זה כמו לירות בי חץ ישר ללב. המילים זה כל מה שאני מביע ואומר במוזיקה שלי. אבל המאזינים מגיעים אליי אחרי הצבא, כשהדעת קצת יותר מתיישבת ופתאום אתה גם מתחיל לחשוב ולהעמיק. רק אז הם מבינים מה אני רוצה מהם. עוד לא התייאשתי".

אז הייאוש הוא לא ממש אופציה בלקסיקון של אפללו. למען האמת, עולם המושגים שלו בכל מה שקשור לקריירה המוזיקלית מזכיר הרבה יותר מאמן אִגרוּף או מפקד בצבא. למרות העדינות המנומסת שבו והנחמדות שקשה להישאר אדיש אליה, הוא מגדיר את עצמו לא פעם בשיחה כ"זאב" שכבר ראה לא מעט קרבות או לחלופין כג'ינס שהשתפשף היטב.

אין לו ספק שגם בישראל של שנות האלפיים, שינוי של שם המשפחה היה הופך חלק ניכר מהקרבות שניהל לקלים ונינוחים יותר. הסוגיה העדתית היא לא נושא שהוא יכול להישאר אדיש אליו. אבל מי שראה פעם הופעה שלו יודע שהוא מעדיף לתקוף את העניין מהזווית הקומית, ופחות ממקום של זעם.

"בהופעות שלי אני כל הזמן אומר לקהל בצחוק שאפללו זה עברות של אפלבאום", הוא צוחק, "אבל ברצינות, אם השם שלי היה מורכב מפחות אותיות והופך לאפל, זה היה שם אותי במקום אחר, בטח בתחילת הקריירה שלי. זה אבסורד, הרי שום דבר לא היה שונה במוזיקה או בטקסטים שלי. בכלל, יש אינסוף קִטלוּגים שאין בינם לבין המוזיקה שלי שום קשר והם מגיעים רק מהמקומות האלו.

"זה אולי אירוני, אבל האפליה היום התקדמה והיא כבר פחות עדתית, אלא יותר על רקע קליקה - העדתי נהיה קליקתי. יש לא מעט מערכות אינטרסנטיות שיכולות להיות מושתתות על מזרחים ואשכנזים במשותף, ושאם אתה לא תואם את האג'נדה שלהם אין סיכוי שתיכנס אליהן. אני איפשהו יכול להבין את הצורך בהגדרות מסוימות, כי ככה יש לאנשים סדר בראש, אבל הרבה דברים הולכים לאיבוד בצורה הזו.

"אין לי שום בעיה עם מוזיקה ים תיכונית, אבל להגדיר את המוזיקה שלי ככזאת, מה שקורה לא מעט פעמים, זה פשוט לא נכון וזה מרגיש לי כלהכניס בכוח לתוך מסגרת שאני לא באמת נמצא בה. התפקיד של אמן הוא לפרוץ גבולות, וברגע שזרקו אותי למגירה מסוימת נוצר מערך ציפיות שמגביל אותי. אולי פתאום בא לי לעשות מטאליקה סטייל? אולי בא לי לתת ניסיון בהיפ הופ? עבדתי עם אברהם פריד מצד אחד ומצד שני עשיתי אחלה דברים עם 'אורפנד לנד', להקת מטאל ישראלית. מי קבע מה מזה יותר מדבר אליי? שמו אותי כבר בתוך משבצת של בלדות, כל הדיבורים סביבי הם על כמה אני יכול לרגש ובא לי לצעוק לכולם: אני לא רק כזה!".

לא בא לך לצעוק בעוד מקומות? נניח פוליטיקה, שם תוכל לנסות לשנות דברים כאלו מהיסוד ולא רק מהזווית של כן בלדה או לא בלדה.

"תתפלא, הדעה שלי לא שלילית על פוליטיקאים. יצא לי בכל מיני הופעות לדבר עם לא מעט מהם, ובכולם זיהיתי רצון אמיתי לשנות דברים ולעזור לאזרחים. אבל זה לא בדיוק כיוון שאני רואה את עצמי פועל בו. לא רואה איך אני באמת משתלב בעולם כזה. הוויכוחים על הדרך הם בווליום גבוה מדי.

"מירי רגב, למשל, היא בסך הכול אדם עם רעיונות טובים. פגשתי אותה והתרשמתי מהכנות שלה. היא נמצאת עכשיו בשלב שבו היא חוקרת את העולם שהיא הגיעה אליו ומגלה המון חוסרים של שנים. אבל אין לה מה להתרגש מהמהומה סביבה, גם על לימור לבנת דיברו ככה. כל מי שינסה לגעת במקומות האלו יקבל ביקורת". 

אז את הניסיון של אפללו לנער מעליו את תווית "זמר הבלדות" אולי לא נראה בקמפיין פוליטי, אבל אפשר להרגיש אותו היטב באלבום הרביעי והאחרון שהוציא, "מראות", שבימים אלו מתקיים סיבוב ההופעות שלו. זה לא שאפללו פרץ את כל המסגרות, אבל יש באלבום ניחוח של חספוס שמלווה חלק מהשירים ומהמסרים שהוא מנסה להעביר דרך הטקסטים שלו. בהתאם לחשדות של אפללו, זה אלבום שפחות קיבל חיבוק מהממסד.

וכשאנחנו אומרים ממסד, אנחנו מתכוונים לתחנה הצבאית ביפו. על אף ריבוי הערוצים ודריסת הרגל של פייסבוק ויוטיוב בקביעת סדר היום המוזיקלי, עבור אמנים כמו אפללו, גלגלצ עדיין משמשת כאינדיקטור להצלחה אמיתית. בכנות מעוררת הערכה הוא לא ממש טורח לעטות על עצמו פאסון כשהוא מתייחס לסוגיה. 

"גלגלצ זאת תחנה שמלכתחילה חרתה על דגלה חמישים אחוזים של מוזיקה לועזית וחמישים אחוזים של מוזיקה ישראלית. נכון שהזמנים השתנו ויש עוד הרבה מאוד תחנות רדיו אחרות עם השפעה גדולה על הקהלים שלהם, דידי הררי, מיכל סוויסה מרדיו דרום, אבל שאף אחד לא יְיפה את המציאות - כשהשיר שלך לא מתקבל לגלגלצ בא לך למות באותו היום. זה עדיין מוקד ההשפעה מספר אחת לאִם יכירו אותך או לא, ואם יבואו להופעות שלך או לא.

"אתה שולח אליהם את הסינגל ומוצא את עצמך מול בערך מאה שירים וגם אם קוראים לי קובי אפללו ומכרתי ארבעה אלבומי זהב, אהיה באותו המקום מול להקת אינדי מתל-אביב. בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, אין דבר כזה באנקר, גם לא עבור שלמה ארצי. לכן, לא תשמע אותי בא אליהם יותר מדי בטענות.

"השורה התחתונה היא שכבר אי אפשר לבוא ולהגיד עליהם שיש סגנונות שלא מקבלים ביטוי. רק בשבוע האחרון נכנסו ציון גולן, זהבה בן ומצד שני אחד כמו ישי ריבו ששר עם שלמה ארצי. יש שם היום כמעט הכול חוץ מנישות באמת רחוקות". 
אפללו שולף את הפלאפון שלו ומציג לי עשרות קבצים - סקיצות לשירים שכתב והלחין ורק מחכים ליום שייכנס איתם לאולפן. כשאני אומר לו שאחרי שעה של שיחה אני מבין שכל השירים האלו הם כדור ההרגעה האמיתי שלו, הוא מחייך, אבל גם מסביר בנחרצות שאין באמת אופציה אחרת מבחינתו: "האופי שלי הוא כזה שמיד אחרי יום שאומרים לי לא, אני כבר יושב לכתוב ולא להתבכיין. זה המנוע שלי ומה שמרגש אותי. לגלות שיר חדש, לחן חדש. לכתוב. כמו שאמרנו בתחילת השיחה, אין מצב שתתפוס אותי רגל על רגל, זה לא יקרה. זה יישמע קצת משוגע אבל החיפוש הזה ייצר לי עוד הרבה מאוד שירים.

"אני עדיין לא במקום יציב מבחינת חיפוש מוזיקלי. אני מרגיש שאני עדיין בונה את עצמי ואני גם יכול להתערער בקלות. אמנם אני הולך עם האמת היצירתית שלי, אבל אם בסוף לא עברתי פלייליסט והשיר לא הגיע לקהל, אני רואה בזה כל פעם מחדש את סוף הקריירה. גדלתי על המיינסטרים של הגדולים במוזיקה הישראלית, ברי סחרוף, אהוד בנאי. רק עכשיו אני מבין כמה הם גדולים באמת שהם עושים את זה כל כך הרבה שנים.

"קשה הרבה יותר לשמור על זה מאשר להגיע לשם. נכון שלקח לי שנים וזה תמיד נושא שכותבים עליו, אבל כשהגעת לראש ההר אתה מבין שהשרידות שם הרבה-הרבה יותר קשה מכל דבר אחר. זה השיעור מספר אחת שהייתי מעביר הלאה, לכל זמר שחושב על העולם הזה כמקצוע של החיים שלו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg