העיר הגדולה: תחנות תרבות עם אסף אמדורסקי
מכתה ז', אז חזר לעיר הגדולה והכיר את האנשים שילוו אותו לאורך כל חייו, דרך מסע בין אולפנים עם אבא בני ועד הבעת צער על אבדן של אבן דרך תל-אביבית נוספת לטובת עוד מפלצת בטון מודרנית, אסף אמדורסקי משתף את תחנות התרבות שלו בדרך להצלחה
לקראת השקת אלבומו החדש "פה" במועדון הבארבי (חמישי, 14.7.16), שוחחנו עם אסף אמדורסקי על תחנות התרבות המשמעותיות ביותר בחייו. יחד עם בעז שרעבי, קית' ג'ארט, יזהר אשדות ואבא בני אמדורסקי, הלכנו מבית הספר לאולפן ההקלטות ועד לסינרמה, וגילנו את שבילי העיר הגדולה השזורים בחייו של האמן המוערך."מגדלים" מתוך האלבום החדש "פה":
בשנת 1983 חזרתי העירה עם אמי מגלות בת שלוש שנים במושב משמר השבעה. נכנסתי לכתה ז' בבית הספר לילדי עובדים א.ד. גורדון ברחוב לסל בתל אביב.
הכתה היתה כבר מגובשת, אבל כעבור חודשים מעטים הצלחתי לחדור אל הגרעין החברתי ולהפוך לחלק אינטגרלי מקבוצה אליה אני מרגיש שייך עד היום.
עוד כותרות ב-nrg:
• איט גירלז: "הנה ההוכחה שבנות הן עם רע"
• לא רק טרור: עוד 10 דברים באשמת פייסבוק
• "כפוית טובה": לטהוניה אסור להביע דעה בישראל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בכתה הזו הכרתי את חברתי הטובה אלונה הרפז, היום אמנית בעלת שם (וגלריה) בברלין. שם הכרתי גם את קרני פוסטל, המוזיקאית, המלחינה והצ׳לנית, איתה אני מקיים שותפות ארוכת שנים ואיתה גם הופעתי לראשונה בטקס סיום כתה ח׳. שם, בחדר האוכל, למדתי לשיר ״חולצה כחולה״ ו״אלה חמדה לבי״, שם גם לבשתי חולצה כחולה (עם שרוך לבן) מדי יום שישי ולמדתי את המילה ״כלבויניק״, המילה הקיבוצניקית לקערת הפלסטיק המכונה גם ״ציבורית״.
לאחרונה גמעתי בנשימה אחת את ספרה של אורלי קסטל בלום, ״הרומאן המצרי״ בו היא מתארת לרגע את אותן החוויות מאותו בית הספר, על אף שלמדה בו כעשור לפני.
בסוף טיול אחד לירושלים, כשסיימנו לסעוד במסעדת ״לינדה״ ברובע הנוצרי בעיר העתיקה, ביקשתי מאבא שלי לעזוב את שיעורי הפסנתר ולעבור לתופים. הוא ניסה שוב ושוב להסביר שאני חייב לרכוש יסודות של הרמוניה ותווים ורק אחר כך להתפתח לעוד כלים אם ארצה ואז, בזמן שהוא שוטח טענותיו, התחיל ״פתחי לי את הדלת״ של אחרית הימים ברדיו.
הוא אמר: בוא תשמע מתופף, אם כבר אתה מתעניין.
זוהר לוי, המלחין והמנהיג של הלהקה החד פעמית הזאת, היה חבר קרוב של אבי ז״ל ואני מחשיב אותו למנטור שלי בנושאים רבים. מהלחנת שירה, דרך יצירת פסקולי סרטים ומחזות ועד עיבודים קוליים ופתיחת ראש לז׳אנרים רבים ופתיחות רעיונית בכלל.
זוהר היה מבקר אותי מדי פעם, כשעוד גרתי עם אמא שלי. שותה משהו, מנגן קצת, מראה לי שניתן להלחין גם ספר טלפונים בקלות וממשיך לדרכו.
הוא הבין טוב מכולם איך להלחין את חנוך לוין, ערך מופעי שירה ותיאטרון כשהוא מכה על חביות וברזלים, ניגן בלוז, רוק ומה שאין לו שם, ובמשך שנים ארוכות עדיין נעזרתי בו, הייתי זקוק לאישור ממנו כשסיימתי אלבום חדש ורציתי חיזוק.
לפני כעשור לקה בשבץ ממנו לא הצליח להתאושש ומאז הוא מוגדר כסיעודי, חי בלי תקציב או הכנסות, בלי אשה ובלי ילדים, רק הוא והמטפל הנפאלי שלו בדירת חדר פצפונת בבת ים.
מדי פעם אני מבקר אותו. אבל אני לא בא מספיק.
מתישהו זוהר הגיע אלינו לדירה בככר המדינה, ביקש ממני להניח את התקליט שהביא על הפטפון ולהגביר, בבקשה.
זה היה שיעור באימפרוביזציה שהייתי ממליץ עליו לכל מוזיקאי סקרן.
קית׳ ג׳ארט, פסנתרן שהספיק כבר לעבוד עם מיילס דייויס ולעבור כמה גלגולים בעולם הג׳אז, הקליט קונצרט סולו פסנתר שכולו זן. בכמה מקומות באלבום אפשר גם לשמוע אותו מהמהם חזק מדי ומפריע בקולו לנגינתו שלו.
כעשור מאוחר יותר ראיתי בקולנוע של מוזיאון ת״א את ״יומנו של נני מורטי״ ובאחת הסצנות מופיע קטע הפתיחה באלבום, שאורכו 9 דקות. ככה, כמעט בשלמותו. המצלמה עוקבת אחר הגיבור כשהוא רוכב על וספה בחלקים נידחים של רומא, חלקים אותם לא נהוג לצלם לקולנוע בדרך כלל. והשוטים הארוכים וחסרי המלל לא משעממים לרגע.
זה לימד אותי לא מעט על הלחנת פסקולים וחשיבותה של מוזיקה חופשית ואינטואיטיבית בעשייה קולנועית.
תמיד אהבתי אולפני הקלטה. האווירה הזו של ציפה בזמן תפסה אותי כבר בגיל 9-10.
אבא שלי לקח אותי איתו לאולפני בית המורה של קול ישראל, שם מתי כספי הפיק את הדודאים, ולאולפני אשל ברחוב פרוג כשקובי אשרת הפיק אותם, ולקח את הזמן להסביר לי בסבלנות על הציוד בחדר הבקרה. בזמן שמיקססו על הקונסולה אפשרתי לעצמי לבדוק בחופשיות את כלי הנגינה מעבר לחלון, באולפן עצמו. הבוטקה של התופים, מצופה בקרטוני ביצים וחומרי אקוסטיקה נוספים, הסינתיסייזרים העזובים, הפנדר רודס…
אחרי שנים עברו אלה לככב גם באלבומים שלי. סינתיסייזרים הם צעצועים טובים לילדים וגם היום הם משמחים אותי מאוד. אבל שיעור לא פחות משמעותי קיבלתי במתנה מבעז שרעבי שהקליט באולפני הרולד, בה׳ באייר 52, במרתף הבניין בו התגוררנו אמי ואני.
הוא קפץ לאיזה כוסית קוניאק בצהריים והציע לי לבוא לשמוע מה קורה שם למטה באלבום הקאמבק שלו ״אצלי הכל בסדר״. יזהר אשדות, שרק לפני חמש דקות היה אליל נעוריי מלהקת תיסלם, חיבר שם סינטיסייזרים ומכונות תופים עם משה לוי שהוסיף לזה מגע אר נ׳ בי מיוחד. שניהם עטפו את השירה של בעז בצלילים אלקטרונים והניגוד בין החום והקור פעל עלי כמו קסם.
פעם ראשונה שהבנתי מה זה רמקולים גדולים של אולפן ומה זה באסים, כשאתה קרוב לקיר האחורי בגב משענת ספת האולפן. בעז יוצר וזמר נשמה ברמה וברוח מאוד אוניברסלית והאלבום הזה תפס אותו בשיאו כיוצר וכאמן.
ממש ברגעים אלה מיועד להריסה אחד המבנים המיוחדים שהוקמו בארץ. אולם מופעים שפעל לזמן קצר גם כבית קולנוע בן 3,000 מושבים, עומד להמחק כדי להקים במקומו עוד מגדל מכוער וגבוה נורא שיהווה עוד מסמר בדרכה של העיר תל אביב אל עבר עתיד קר, זר ומנוכר.
מה שהתחיל בשנות ה-60 וחווה קשיים מערכתיים וכלכלים לאורך השנים, הפך לבסוף, בשנות השמונים למועדון ריקודים ענק וחשוב מכך, לאולם מופעים יפהפה.
את ג׳יימס בראון ולו ריד והסטרנגלרז לא עלה בידי לראות כי כולם הגיעו בהפרשים קטנים מדי ולא עלה בידי לשלם על כל הכרטיסים האלה כולם, אבל הספקתי לראות שם את איגי פופ ב-1988 עם סטיב ג׳ונס מהסקס פיסטולס על הגיטרה וחבורת משוגעים נפלאה. איגי עלה בלי חולצה, כמובן, ובמכנסי עור, ופינק אותנו ביריקות מהבמה ובמופע שאמאני מכשף, פרוע וחיובי מאין כמוהו. מאז ההופעה ההיא לא נתקלתי בכמות כזו של כריזמה, וביכולת לעורר ולקבץ כל כך הרבה קהל לכדי התעלות רוחנית ותחושת חיוניות (למעט עוד הופעה שלו, עם להקת האם הסטוג׳ס, באיחוד מופלא אבל בלוקיישן מלוקק ויאפי).
הופעה בלתי נשכחת נוספת שראיתי בסינרמה היתה של מינימל קומפקט. חברי הלהקה בקושי זזו, היתה מעט מאוד תקשורת עם הקהל ולא נרשמה שם לא פראות ולא וירטואוזיות של נגנים, אבל הקסם פעל. המוזיקה של סמי, ברי, מלכה, פורטיס ומקס היתה מיוחדת ומכשפת באופן שלא ניתן להגדיר.
ההופעה ההיא הותירה בי רושם כל כך חזק עד שגם היום, מאתיים שנה מאוחר יותר, אני מרגיש אי נוחות במחיצת כל אחד מחברי הלהקה. כנראה שהם תמיד יהיו גבוהים ממני כגובה הבמה בסינרמה.
אסף אמדורסקי יופיע מחר, 9.7 בוודרבר חיפה, וישיק את אלבומו החדש "פה" ב-14.7 בהופעה מיוחדת בבארבי תל אביב. לפרטים לחצו כאן.
אקו"ם