ראשי » תרבות » קולנוע

גם כשאלמודובר ממחזר, הוא עדיין במיטבו

החדש של פדרו אלמודובר אינו שונה בהרבה מסרטיו האחרונים ואף נדמה שהוא משחזר מהם לא מעט אלמנטים, אך עדיין מדובר בסרט נהדר של הבמאי, בזכות העיסוק הייחודי לו בנשיות, הניואנסים מאירי העיניים והצבעים, שנדמה שהוא בעצמו המציא // ביקורת

 
חולייטה ובן זוגה עומדים לעזוב את מדריד, אך פגישה מקרית ברחוב עם ביאה, חברת הילדות של ביתה המנוכרת, משנה לחולייטה את התכנית. החדשות על הבת, אנטיה, שעזבה בגיל 18 ונעלמה מבלי להותיר סימן, מחזירות את חולייטה אל העבר – אל הנסיעה הטראגית ברכבת במהלכה הכירה את שואן, הדייג החטוב שיהפוך לבעלה, ואל אותו דיכאון שאותו תצלח בעזרת שתי הבנות, אנטיה וביאה.

עוד כותרות ב-nrg:
• שרת התרבות מירי רגב בשירות אייל גולן
• היה קרבן להתעללות - ויגלם מנטור לפדופיליה
• כוכבת הנוער: "אדם משפיע בתעשייה אנס אותי"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

סרטו החדש של הבמאי הספרדי עטור הפרסים עשוי להראות מוכר למי שצפה בסרטיו הקודמים. פרט לצבעים של פדרו אלמודובר, שמרוב שהם ייחודיים לו, אפשר ממש להעניק להם שם שונה מ'אדום' או 'כחול', בסרט פזורים פיסות של יצירות קודמות כמו סבלה של האם מ"הכל אודות אמא", גבר שאשתו במצב של צמח כמו ב"דבר אליה", פסקול החצוצרה בסגנון הפילם נואר וקולה המחוספס של חבלה וארגס מלווה בגיטרה בסוף הסרט. כל אלו עשויים  לעורר תחושה של מחזור שאינו מתקבל על הדעת, ולא רק קריצה ליצירותיו הקודמות, אלמנט מוכר ואהוב נוסף בסרטיו.
אך למרות תחושת המחזור הזאת, עדיין מדובר באלמודובר במיטבו. זה מתבטא באופן בולט ביותר, כאמור, בצבעים העזים המזוהים עמו, שנעדרים מהקולנוע העכשווי. בזמן שסרטים הוליוודיים המבוססים על חוברות קומיקס צבעוניות הולכים ונהיים קודרים יותר, אלמודובר משתמש בצבעי יסוד הבוהקים אלינו מהמסך. כל פרט מוקפד, הבגדים מעוררי קנאה, האיפור תואם לתכשיטים, החדרים מעוצבים בסגנון ים תיכוני ומקושטים ביצירות אמנות. הקפדה עיצובית מענגת את העין בכל סצנה וסצנה. בנוסף, שתי נערות אלמודובר, נפלאות כל אחת בדרכה, מגלמות את חולייטה. אדריאנה אוגרטה שבוודאי עוד נשמע עליה רבות כחולייטה הצעירה ואמה סוארז רבת ההבעה, כגלגולה הבוגר.

• הקללה השחורה של אלמודובר
 
אלמודובר הצהיר שסרטו מבוסס בחופשיות רבה על שלושה סיפורים קצרים מתוך הספר "בריחה"  של הסופרת זוכת פרס הנובל לספרות אליס מונרו. כמו בספר, גם בסרט נוכחת מאד המיתולוגיה היוונית ובמיוחד סיפורי התמורות של אובידיוס – סיפוריהן של נימפות, בנות אלים ונשים הנענשות על אהבתן הגופנית לאלים בהפיכתן לעצים, חיות או אפילו ליבשת שלמה, כמו אירופה. גם חולייטה עוברת תמורה בסצנה יפהפייה כאשר נגלית לפנינו הסיבה לליהוק שתי נשים שונות לתפקיד הזה. לא רק כדי להבחין בין חולייטה הצעירה לזו המבוגרת, אלא גם כדי להראות לנו את רגע השינוי, פרי הסבל וההתגברות עליו. בספר ובסרט, חולייטה היא מעין פנלופה מודרנית אשר ממתינה לא לבעלה - אלא לבתה שתחזור מן המסע אליו יצאה.

עוד ביקורות קולנוע:
• טרזן החדש מצליח לא לבייש את הפירמה
• החיים הסודיים של חיות המחמד: חוויה מזן אחר
• מוצאים את דורי: אלן דג'נרס שוחה במים רדודים
• העי"ג: ידידותי לצופה, אבל רחוק מלהיות גדול
• היום השלישי: התחדשות לא מחדש שום דבר

אין כמו אלמודובר להלל ולעסוק בנשיות ובנשים, ו"חולייטה" אינו יוצא דופן. סרטו החדש מתמקד בקשר בין אם לבת שמטבעו משתנה עם הזמן, שיעורר אהדה בלב כל מי שמצאה את עצמה מבינה, בדיעבד, משהו שאמה אמרה או עשתה. המבט הייחודי של אלמודובר ב"חולייטה" מכבד נשים בכל גיל ובכל שלב בחייהן.
נעדרים מהסרט הקמפיות, המיניות והקוויריות שמאפיינים את רוב סרטיו הנפלאים של הבמאי הספרדי, לאכזבת מי שמצפה לפגוש את הצד הזה של הבמאי הספרדי בכל יצירה חדשה שלו. זהו סרט צעקני פחות, מהורהר יותר, שמתאים לקהל ההולך ומתבגר של הבמאי. בפירוש סרט לקחת אליו את אמא, וסרט חובה לכל מי שכבר הספיק להתאהב בבמאי המוערך, בדגש על יצירותיו המאוחרות יותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg