מארז תרבות 59: תריסר גברים שווים (האזנה)
אלדד ציטרין תאווה לעיניים, יותם אבני היפ הופ שוליים, רועי דהן בועות סבון וקותימן עדיין גאון. ערמות אדירות של טסטוסטרון הצטברו להן לכדי מארז תרבות כל-גברי. כמעט
מארז תרבות 59: 2016 הוכתרה זה מכבר כשנה נפלאה למוזיקה הבינלאומית, ויש עוד חמישה חודשים עד שהשנה נוטפת הצוף הזאת תסתיים. אך גם בגזרה המקומית הפתיעו לא מעט מוזיקאים עם יצירות מרשימות, בהם הרבה מאוד גברים שחזרו לזירה אחרי תקופה ארוכה, הפתיעו עם אלבום חדש או קיימו את ההבטחה עם יצירת ביכורים מרתקת.מאלקטרוניקה ג'יברישית, דרך פלא של איש אחד ועד פסקול חדש למלחמה ישנה, מארז תרבות חדש דוחס את כל הטסטוסטרון המצטבר לטור המלצות ארוך ומדושן שערות חזה, ומקנח באישה, כי נו, באמת, אי אפשר בלי לפחות קצת אישה.
עוד כותרות ב-nrg:
• הסערה הבאה? yes אומרת לא למזרחים
• חומר נפץ: על אשה דתיה שלא רוצה ילדים
• המפורסמים מציגים: 23 דרכים למות בארה"ב
• כוכבת הנוער: "אדם משפיע בתעשייה אנס אותי"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מה שאלדד ציטרין עשה בקליפ הראשון שלו לקראת יציאת אלבום הסולו הממשמש ובא, הוא תענוג לאוזניים, לעיניים ולשפתיים המתכווצות מהערכת הכישרון הגדול שלו.
את אותו הכישרון הוא הפגין גם בצמד אירית דקל ואלדד ציטרין, שם הפליא להפיק, לנגן ולהפיח חיים חדשים בקלאסיקות בנות עשרות רבות של שנים. אבל לראות אותו לבד, מוקף/חמוש/משתלט על אין ספור ציוד מוזיקלי, מציג את הכישרון הזה באור חדש לגמרי.
באמצע ההאזנה הראשונה קולטים שגם השיר עצמו נפלא לפחות כמו ההצגה המרשימה של הקליפ. מי שרוצה לראות איך ציטרין עושה את זה לייב, מוזמן ל"תיבה" ביפו, 10.8.16.
יותם אבני, אושיה תל אביבית שידוע בעיקר בזכות עיסוקים ליליים ואלקטרוניים, חותך להיפ הופ ונשאר תל אביבי למהדרין.
אפוף עשן ירוק ועם מיליון רפרנסים למקומות ואנשים שמוכרים רק לבקיאים בחיי הלילה התל אביביים, אבני עושה מוזיקה שאפשר להגדיר אותה כהיפ הופ אלטרנטיבי מקומי, משהו בין הפרסונה המוזיקלית של ישי קיצ'לס לסגנון של טונה, אבל שום דבר ששכיח לשמוע במחוזותינו.
אבני מספר סיפורים קצרים בראפ, רוויים ארס וציניות, עם התחלה ואמצע, וסוף לבחירתכם. אלו סיפורים של עיר, של ניכור, של דור אבוד בין המועדון, לדילר, לזיון הבא - ולמציאות. ובמציאות הרדיופונית הישראלית, בה סוף סוף מקבל ההיפ הופ את המקום הראוי לו בפלייליסט, בהחלט יש מקום גם להרחיב את המנעד ולהכיר את השוליים המעניינים של הז'אנר.
האזינו לכל האלבום בבנדקאמפ.
האליטה האשכנזית של פיצ'פורק העניקה לאלבום החדש של Kel Valhaal, שמוכר יותר כהאנט האנט-הנדריקס מ-Liturgy, ציון 3.5 בלבד. וזה מוזר, כי ערבוביית גליצ'ים מוזרה וג'יבריש מקורצף זה בדיוק מה שהאליטה האשכנזית מטפחת וסוגדת לו, לא?
בכל אופן, באמת שמדובר בערבוביה לא צפויה של חריקות, קשתות ומשהו שאפשר אולי לזהות כסוג של שירה חייזרית. לפעמים אפילו מזהים מילים אמיתיות באנגלית בכל הבלגן. לכל השטויות האלה יחד ישנה איזושהי משמעות רוחנית קונספטואלית מופשטת, כאשר ההשראה הישירה לאלבום, כך מדווח, נעוצה במשנתם של פילוסופים דוגמת ניטשה ופסיכואנליטיקנים דוגמת פרויד, ויש לו גם איזשהו עניין עם קבלה. אבל גם מבלי לרדת לעומקם של השפעות אקדמאיות אבסטרקטיות, אפשר בהחלט ליהנות מגיבוב הצפצופים המג'וברשים הזה ולכל הפחות להעריך את החיבורים הבלתי שגרתיים האלה של חלליות, קיווצ'וצ'י פחיות ואפקטים של משחקי וידאו.
מי שהכיר את אופיר יקותיאל, המכונה קותימן, רק בעקבות צפייה בדמותו השקטה בסרט המצוין "פרינסס שואו" (לכאורה, אין בן אדם בישראל שלא שמע את עבודותיו של קותי, גם מבלי לדעת שזה הוא מאחורי קיר הזכוכית באולפן ההקלטות), והתרשם מגאוניותו של האמן ליצור קסמים מחלקיקי קטעים שמצא באינטרנט, מוזמן לתאר לעצמו מה הגאון הזה מסוגל לעשות עם זמרים, תזמורות, מקלדות וגיטרות באולפן.
בדיוק כשחשבת שזהו, קותימן הגיע לפסגת הקריירה, בין אם מדובר בפאזלים המבריקים של Thru You ובין אם בעבודותיו המוקדמות, הוא מפתיע עם פסגה יותר גבוהה, ושנה אחר כך מפתיע שוב, וכך הלאה, כשהיצירה המושלמת החדשה, 6AM, מככבת בראש האברסט המוזיקלי הזה שהוא קותימן, שגודל כישרונו מתחרה בגודל צניעותו.
שמונה שירים באלבום החדש של קותימן, כל אחד יפה יותר מקודמו. כמעט 34 דקות של פאנק-פסיכדלי-חלומי מרכיבות את האלבום, כולן רוויות סם קותימני שמופנה ישירות לאותו אזור במוח שאחראי על שמחת חיים בלתי נשלטת, ושרק הולך ומחדד את השפעתו עם השנים.
לצד כמה אלבומים נוספים ברשימה זו, 6AM הוא מועמד רציני מאוד לאלבום השנה במוזיקה הישראלית. ו-Shine Again הוא קטע איכותי ברמת Six Days של Dj Shadow.
ואם בסיכומים מוקדמים של סוף שנה עסקינן, הקליפ החדש של Jamie XX לשיר Gosh מככב בראש רשימת הקליפים המובחרים של 2016, נכון לעכשיו. וגם את השיר כדאי מאוד להכיר.
כבר הכתרנו אותו כתגלית השנה 2015, התגאינו לשתף פיסות מוקדמות מיצירתו החדשה ושפכנו מחמאות על הסינגל Strange Boy ועל הקליפ המצוין שמלווה אותו. אבל לא יצא לנו לדבר על האלבום עצמו.
והאלבום עצמו, Toy Store, הוא הכל פרט לחנות צעצועים. האלבום מכנס בתשעה שירים אישיים מאין כמותם מסע של יוצר מהרגע שהחל לפתח אישיות תחת עיניים בוחנות בגילאים המוקדמים ביותר ועד שהחליט לעמת את הקהל שלו עם אותה אישיות לא שגרתית ומוחצנת שיצר כנגד כל המוסכמות. זהו אלבום קווירי אך רגיש ומופנם, תיאטרלי אך שקט, מלא ביטחון עצמי אבל מגיע מהרגעים הכי מהוססים ולא ברורים בחייו של חנן בן סימון.
מי שהתוודע לבן סימון בעקבות שפך המחמאות שקיבל והקליפים הצבעוניים שליוו את הסינגלים שלו, יופתע לגלות שהאלבום כיצירה שלמה נוצר ללא כל שיקול מסחרי, אף לא הדק ביותר. זה אלבום אישי, אותנטי ולא פשוט לעיכול, שמזמין את המאזין למסע בג'ונגל חייו של היוצר. מרתיע בתחילה, אבל המראות שבפנים מצדיקים התגברות על הפחד.
• שיר בחזרה עם חנן בן סימון
אלבום קונספט הוא פורמט שקשה מאוד לצלוח, ואלבום קונספט אינסטרומנטלי הוא עסק מסובך לתפעול עוד יותר. יאיר יונה פיצח את הקוד על אף החיטוט בפצעים הפתוחים של מלחמת יום הכיפורים. בכל אחד מעשרת קטעי האלבום, יונה עוסק בטראומות, באי וודאות, בחושך, מוסיף לכאוס האינדיבידואלים שבמרכז היצירה גם קטעי קשר אותנטיים ומצמררים, ציטוטים מלב המאפליה, ובכל זאת מצליח להביע איזשהו שמץ של תקווה בעודו מסיים את היצירה האפוקליפטית הזאת עם "השכם השכם בבוקר": "אחר כך זרחה השמש ברוך וברחמים והאירה באור חדש את האימה והתקווה וכל מי שהיה שם ביקש לו ניחומים בחסד ומסירות, סליחה ואהבה" (רחל שפירא).
"חרב" הוא פסקול מצמרר שמשמש גם כסרט עצמו. אלבום לשמוע בחושך, בעיניים עצומות.
ומבלוז של לוחמים לבלוז של דני דורצ'ין.
בישראל, מדינה שבה המיינסטרים המקומי כמוהו כשגם גנאי למוזיקה בנאלית וצפויה, כל שאר הז'אנרים פורחים. דובר לא מעט על האינדי והאלטרנטיבי הישראלים, שכבר מזמן חצו את גבולות ישראל, וידוע שהג'אז הישראלי הוא שם דבר בכל העולם, ושבית הגידול שלו בכלל נמצא במנהטן.
בשנים האחרונות אפשר להריח גם את פריחת הבלוז הישראלי, וגם אם לא מדובר בז'אנר מקומי מובהק, אפשר בהחלט לאפיין אותו כבלוז עם אטיטיוד, בלוז ישראלי חצוף.
כזה הוא הבלוז של דורצ'ין – לא נופל לקלישאות, מדביק סולואים נוזליים על כלי נשיפה סקסיים, מרשה לבנג'ו גס לפלרטט עם גיטרות חמות, מכניס לאותה המיטה כלי הקשה, קונטרבס, ווקאלז עמומים והרבה כישרון.
אפקס טווין הוא מאותם אמנים שלהגיד על יצירה חדשה שלהם שהיא לא מחדשת שום דבר, זה אחלה דבר. אמנם, כשהוא כן חופר בנבכי נפשו להוציא שדים דרך מגרסת מתכת יכולים לצאת דברים מונומנטליים כמו האלבום הכפול והמדהים Drukqs, אבל גם כשהוא משחרר דברים שכבר שמענו ממנו, כביכול, הוא עדיין אותה מפלצת אלקטרוניקה חסרת עכבות שאין שניה לה.
חוץ מזה, והעובדה המשמחת שלאפקס טווין יש מיני-אלבום חדש בשם Cheetah EP, הוא גם שחרר קליפ ראשון מזה 17 שנה, וכמיטב המסורת - מדובר בקליפ מביך, מצחיק והזוי למופת.
בהמשך ישיר לאלבומו הראשון "אניות", גם האלבום השני של עידו רצון מסתמן כרגיש, מעניין ואיכותי, אם לשפוט על פי "שעון חורף" המטלטל והסינגל השני "יותר מדי כלום" המצוין. במהלך תקופה קשה מאוד בחייו, רצון תיעל לאולפן טונות של כאב והתמודדות לא פשוטה, בצינורות דקים, לצלילים.
חדי אוזן יבחינו כי לעומת שני אלבומיו הראשונים, לסינגל החדש של רועי דהן נוספו צבעים חדשים. אמנם, אי אפשר להתבלבל – מדובר בשיר של אמן האינדי-פולק המובהק, עם השירה העולה ויורדת והלחן הרגיש. אבל הדרך בה הוא יוצר את הדרמה השתנתה, נעשתה מאופקת יותר, וזאת דווקא באמצעות הוספת שכבות מסורות של צלילים נקיים ומכשפים. בין אם מדובר בכלי נשיפה או קשתות או אפילו אלקטרוניקה, כולם משרתים מטרה אחת – לאפשר לשיר להמריא בשקט ולהתפוצץ, כמו בועות סבון.
לפני מספר ימים הצליח דהן לסגור פרויקט גיסו המונים לאלבומו השלישי שיראה אור בקרוב, ועושה רושם חזק שגם הפעם, בדיוק כמו בין האלבום הראשון לשני, הצליח היוצר הרגיש לשדרג את יצירתו, קצת יותר קרוב יותר לנשמה.
בדומה לאמן הישראלי בניחוח של חו''ל מתחילת המארז, גם יונתן דגן, המוכר יותר כ-J.Views, הוציא לאחרונה אלבום חדש, וגם הוא מציג שוב את יכולות ההפקה המרתקות של האמן שמחכים ליצירתו החדשה בארה"ב כמו בישראל.
האלבום, אותו מגדיר דגן כיצירה "שמגדירה את המהות שלי בצורה הכי מדויקת", מגיש את הסאונד המוכר והאהוב של דגן, עם הקריצה האייטיזית והדאנס המאוד מאופק, אבל בטמפרטורה של מינוס מעלות צלזיוס. אולי זה הביקור באיסלנד כחלק ממסע 401 ימי הכנות האלבום שהשפיע על הסאונד הקפוא, אולי זה הקלטת הקרח הנסדק בקרחת יער. מה שבטוח, על אף שהאלבום עצמו מציין זמן תחום של עשייה, תזוזה, התקדמות, מארה"ב לישראל, מישראל לאירופה ולארה"ב בחזרה, התחושה היא שבזמן ההאזנה לאלבום הזמן עומד מלכת, לפחות לארבעים דקות.
יוצא דופן וראוי לציון במיוחד הוא הקטע We Moved, בו לצד גאונות ההפקה של דגן, הניכרת בצלילים חדים באופן קיצוני, הקטע גם מאכלס סיפור תזזיתי וארוך בארבע דקות בלבד.
אי אפשר באמת לסגור מארז המלצות כה שעיר בלי לקנח באישה מוכשרת אחת לפחות.
מיקה שדה הוציאה לאחרונה אלבום שחורג מכל מה שעשתה עד עכשיו, ועל אף שמדובר בשירים ותיקים מתקופות שונות בחייה, שלא קיבלו את המקום הראוי להם עד היום, מדובר כנראה ביצירה הכי שלמה ומעניינת של הזמרת.
האלבום החדש מכיל שמונה שירים באנגלית, כולם פולקיים ואינטימיים ויותר מהכל – מדגישים את איכויות השירה המצוינות שלה. כמה מצוינות? חצי אלבום היא מזכירה את קרול קינג.
כל האלבום נעשה מתוך כוונה להשאיר את הכל טרי ורענן, ובהצלחה רבה. השירים מוצגים למאזין בלבוש מינימלי ונטול התחכמויות, אבל הגופיות סבא והחצאיות משוק הפשפשים מדיפות ריח חזק של מרכך כביסה. שילוב הגיטרות המיומנות של אבי סינגולדה, הקונטרבס האלוהי של אדם בן עזרא, כלי הקשת המלאכיים של קרן טננבאום והתופים של סתיו בן שחר מצטרפים לווקאלז המצוינים של שדה לכדי אלבום נעים ומלטף.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם