ראשי » תרבות » קולנוע

סין רוצחת בשביל סחר באברים והעולם שותק?

סרט נוסף בנוגע לקצירת האברים בסין ולרצח אסירי מצפון מתוך בצע כסף, טוען, שלא בצדק, שאף אחד לא מדבר על התופעה הנוראית שרק הולכת וגדלה משנה לשנה. הבעיה האמיתית הרבה יותר סבוכה

 
מחר (ג') יוקרן בסינמטק תל אביב הסרט הדוקומנטרי "קשה להאמין". אם כי שמו הגנרי לא מרמז כלל על תוכנו (שזה אירוני, בהתחשב במטרת הסרט) מדובר בסרט העוסק בנושא שלא ממש שומעים עליו בהרחבה בתקשורת – קצירת אברים בלתי חוקית המתרחשת בימינו בסין. בניגוד לטענת יוצרי הסרט על כך ש"זה קורה אבל אף אחד לא מדבר על זה", דווקא נוצרו מספר סרטים דוקומנטריים בנושא, כמו "לשחרר את סין: האומץ להאמין" בשנת 2012, ו-Human Harvest משנת 2014. זאת ועוד, נראה ששלושת הסרטים הללו חולקים לפחות כמה מהמרואיינים שלהם. אז להגיד שלא מדברים על זה איננה טענה מדויקת, אבל ניחא.

עוד כותרות ב-nrg:
• הסערה הבאה? yes אומרת לא למזרחים
• חומר נפץ: על אשה דתיה שלא רוצה ילדים
• המפורסמים מציגים: 23 דרכים למות בארה"ב
• ההוכחה? קניה ווסט קובר את טיילור סוויפט
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הסרט הנוכחי מתרכז בפרקטיקה שהחלה ככל הנראה בסוף שנות ה-90', של הוצאות להורג של אסירים פוליטיים בסין, ובעיקר חברי הפאלון גונג, קבוצה שהוגדרה על ידי ממשלת סין ככת בשנת 1996, ושרבים ממאמיניה נאסרו באותה תקופה. כמובן שממשלת סין מעולם לא הודתה כי מקור האברים להשתלה, שמספרם גדל משמעותית לאחר גל מאסרים זה וממשיך לגדול עד היום, מגיע מאסירי מצפון שנרצחו עבור אבריהם, אך המספרים מראים חד משמעית – אסירים מתים או תורמים מרצון אינם יכולים להיות המקור היחידי לאברים אלה. כיום, אפשר לומר די בוודאות, שמשהו קורה שם, והוא לא כל כך נעים.
ועם זאת, לכאורה, על אף גודל השערורייה, לא שומעים על זה כלום, ולא עושים עם זה כלום. זוהי אחת השאלות המרכזיות בהן דן הסרט – הרי מה שמתרחש הנו זוועה כל כך גדולה (ישנה אף השוואה לא מאוד מוצדקת לשואה בשלב מסוים בסרט), אז כיצד ייתכן שאנשים נותנים לזה לקרות? אפילו אחרי שעושים על הנושא סרט דוקומנטרי בשנה, כל שנה?

ובכן, כי לאנשים לא אכפת. כל מי שעשה קורס מבוא במדע חברה כלשהו (או אפילו רק קרא את אחד מספריו של דן אריאלי, למשל) יודע שעצם האכפתיות שלנו איננה מנוונת לגמרי, אך לעיתים היא איננה כה קלה לתמרון, אפילו שאובייקטיבית כדאי מאוד להפעילה. כך יוצא שאנשים הדומים לנו, הקרובים אלינו קונספטואלית או פיזית, יקבלו יותר תשומת לב ואמפתיה מאחרים. זוהי הסיבה, למשל, שתמונות פרופיל של תמיכה בצרפת יהיו נפוצות יותר מאלה של תמיכה בסוריה. מעבר לכך, אנו נוטים להתקשות למצוא את הרצון להתערב ולעזור ככל שמספר האנשים שסובלים הולך וגדל, פשוט כי ה"אנשים" הופכים ל"מספרים" ותו לא. ובסין, ובכן, יש הרבה אנשים.
הדברים הללו אינם באים לזלזל בסבלם של האסירים בסין, אשר על פי העדויות, עוברים שנים של עינויים בבתי הכלא של סין ושקרוב לוודאי אכן מוקרבים באלפים על מנת שממשלת סין תרוויח כמה אלפי דולרים נוספים על כליה או כבד. אך אין זה עניין של אמונה במתרחש, אלא בחוסר האונים אל מול מה שמתרחש. מטרות הומניטריות רבות אחרות הן נגישות יותר, וכוח ההשפעה של האדם הפשוט במאבקים אחרים הוא גדול יותר. לא ניתן לבוא בטענות לאדם אשר בוחר להשקיע את מאמציו בפעילות שבאמת יכולה להביא לשינוי, במקום לבחור להיאבק במשהו עצום ונסתר מן העין. בינתיים נראה שעצירת הסחר הבלתי חוקי של אברים בסין אינו מאבק שבו לאדם היחיד, או אפילו לגופים בינלאומיים, ישנה אפשרות להשפיע.למרבה הצער, "קשה להאמין" מחזק את הטענה הזו. זהו סרט של שעה, עשוי היטב ומעניין אינטלקטואלית, ועם זאת – אינו מצליח לעורר אף רגש או רצון לפעולה. כלומר, נכשל לחלוטין במה שיש להסיק הינה מטרתו. לאור עובדה זו, אולי לאותם אנשים הלוחמים למען המטרה כדאי לחשוב על דרך פעולה אחרת. כמו סין עצמה - התופעה המטרידה של סחר באברים היא גדולה מדי, מעורפלת מדי, בלתי חדירה, למעשה, בשביל שניתן יהיה לגשת אליה בצורה פרקטית. בעולם שבו עוולות כה רבות מציפות את החברה, לפעמים הגדולות והנוראיות ביותר הן דווקא אלה שתמיד יידחקו הצדה וייוותרו ללא מענה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg