ראשי » תרבות » קולנוע

ג'ייסון בורינג: ג'ייסון בורן הפך לצל של עצמו

שלוש בעיות מרכזיות בסרט "ג'ייסון בורן" יפריעו למעריצי סדרת "זהות". האחת - תסריט חסר ייחוד. השנייה - עריכה שתגרום לצופה כאב ראש. השלישית - גיבור הסרט בעצמו, שמדמות שהתחרתה עם המורכבות של ג'יימס בונד, הפכה לצל שקט של עצמה. וזה עוד מבלי להתייחס לליהוק הגרוע // ביקורת קולנוע

 
אחרי טרילוגיית סרטים מוצלחת ביותר שאתגרה את ז'אנר האקשן והעלתה את הרף לסרטי הריגול, חזר השבוע ג'ייסון בורן לסיבוב נוסף של מרדפים נועזים, אינטריגות סבוכות וסגירת חשבונות בפרק רביעי שניתן לומר עליו כי הוא מעניין - לא פחות משהוא מעצבן. תוך התעלמות מכוונת למדי לספין אוף "זהות גנובה" (ההוא עם ג'רמי רנר), הסרט החדש שנקרא בפשטות "ג'ייסון בורן" מתפקד כמעין אחרית-דבר לטרילוגיה המשובחת על המרגל המאותגר זיכרונית, ובד בבד פותח צוהר לטרילוגיה חדשה על המרגל שכבר זוכר הכול, מעדיף לשכוח אך פשוט לא יכול.

עוד כותרות ב-nrg:
• נדב גדג': "אני לא מרגיש כוכב"
• האם תום יורק מרדיוהד הוא השטן?
• שערורייה: מאות אברי מין בתכנית אחת
• וניה הימן וגל מוג'ה מועמדים לפרסי MTV
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

סרטי ג'ייסון בורן או סדרת "זהות", אם תרצו, לקחו את ז'אנר מרגל-העל לגבהים חדשים, עם עלילה קולחת שלא נתנה רגע לנשום ועקבה אחר גיבור מסוג חדש, כזה שגם חזק פיזית וגם חלש נפשית. גיבור אובססיבי, רדוף טראומות עבר אשר לא נותנות לו מנוח, וכזה שמתהפך על מפעיליו וחושף את האמת הלא מחמיאה אודותם ואודות הארגונים האמורים לשמור על ביטחוננו.
גולת הכותרת של הסרטים הייתה כמובן סצנות האקשן המפוארות שהפכו מהירות יותר, עצבניות יותר ובעיקר בעלות לוק ריאליסטי להחריד. אם עד יציאת סרטי "זהות", סרטי ג'יימס בונד היו אלה אשר קבעו את הסטנדרט של סרטי האקשן עם סיקוונסים גרנדיוזים מלוטשים שבכל פעם רק העלו את הרף, אז סרטי "זהות" באו ואתגרו היטב את בונד ויהיו גם מי שיאמרו שהם עקפו אותו.

• קיווינו להרבה יותר מג'ייסון בורן
• קיץ 2016: פח מחזור אחד גדול

לכן, כשתצפו בסרט בארץ, ועיניכם תקלוטנה עם תחילת ההקרנה את טעות התרגום אשר בתרגום הכותרת ל"ג'יימס בורן" (הכלאה משעשעת בינו לבין בונד, ולפחות כך היה בהקרנת העיתונאים שנפתחה בצחוק רם לאור זאת), אז דעו כי זוהי ההוכחה האולטימטיבית לכך שיוצרי 'בורן' הצליחו להגשים את שאיפותיהם ולהציב את הגיבור שלהם ברמה אחת עם זה אשר נחשב לפופולארי ביותר אי פעם, עד אשר כבר קל להתבלבל ביניהם וקשה להפרידם. ועוד יותר – אפילו הסלוגן שעל גבי הפוסטר של בורן הוא you know his name, אשר תואמת כמעט לחלוטין את כותרת שיר הנושא של בונד ב"קאזינו רויאל" אותו שר כריס קורנל: you know my name, שלא לדבר על ראשי התיבות של שמותיהם של בונד ובורן, הלא הם J.B. בהתאמה, במקרה או שלא במקרה.

ובכל מקרה, אם להשוות את הפרק החדש והרביעי בסדרה בכיכובו של מאט דיימון לאחד מארבעת אלו של דניאל קרייג כבונד, אז "ג'ייסון בורן" הוא לא "קזינו רויאל", לא "סקייפול" ואפילו לא "ספקטר". אפשר לומר בצער שהוא ה"קוונטום של נחמה" של סרטי בורן.

עוד ביקורות קולנוע:
• קפה סוסייטי: הסרט הישן של וודי אלן
• מכסחות השדים: הסרט הכי שנוא ביוטיוב
• גם כשאלמודובר ממחזר, הוא עדיין במיטבו
• טרזן החדש מצליח לא לבייש את הפירמה
• מדינת ג'ונס החופשית: כולם צריכים רובין הוד

הסרט נפתח עם ניקי פרסונס (ג'וליה סטיילס מהסרטים הקודמים) שפורצת למחשבי ה-CIA ומורידה אוסף תיקיות סודיות ביותר, בהן גם מידע רב על ג'ייסון בורן ואביו. בעוד היא מוצאת את בורן אי שם באירופה, מתפרנס כמתאגרף בקרבות בלתי חוקיים, המידע החדש שהיא חושפת בפניו גורם לו לצאת למסע נקמה באנשים אשר התנקשו באביו והפכו אותו עצמו לשפן ניסויים קטלני, מה שמוביל לאוסף מרשים של סצנות אקשן עצבניות מרחובות יוון ועד כבישי לאס וגאס.

הקטע המעניין של הבורן החדש הוא העיסוק שלו בנושאים הרלוונטיים להיום ולהשפעות שלהם על חיינו, כאשר עלילת משנה של הסרט מציבה דמות מארק-צוקרברגרית שמטרתה ליצור רשת חברתית חדשה המבטיחה כי המידע הפרטי בה לא יזלוג החוצה עד שמתברר כי האמת רחוקה מההצהרות. אפילו אחת מסצנות האקשן המרכזיות של הסרט אינה עוסקת באקשן בלבד אלא עושה זאת על רקע המחאות החברתיות הנפיצות ברחובות יוון, מוכת האסונות הכלכליים. זהו לוקיישן ייחודי שנבחר ככל הנראה על מנת לשמר את הרלוונטיות של הסרט ולתהות על מורכבותו וזה בהחלט מעניין.

• זהות בדויה: צפו במאט דיימון מותח אנשים ברחוב

דבר נוסף, שעורר לפחות אצלי מחשבות רבות, הוא האופן בו ערוך הסרט, בעיקר בסצנות האקשן שלו. ראשית הוא מצולם כולו כמו סרט דוקומנטרי, עם תאורה דלה ממקורות אור קיימים ומצלמת כתף קופצנית המקנה לו לוק ריאליסטי. אך כאשר מדובר בסצנות האקשן, העריכה בולטת לעין בשל כמות הקאטים ששוזר העורך כריסטופר ראוס (שהוא אגב גם התסריטאי והמפיק) אפילו בתוך שניית מסך אחת. הסצנות הללו כל כך תזזיתיות, לא מאפשרות ליהנות מתנועת השחקנים או הרכבים המצטלמים על המסך ועסוקות בהזרמת עודף אנרגיה למסך, יצירת הרגשה של חוסר מיקום, בלבול, כאוס אדיר... אם זכורה לכם הפתיחה של "קוונטום של נחמה", בה כמעט ולא ניתן היה ליהנות ממרדף המכוניות בשל ריבוי הקאטים, אז זה הסגנון, רק שראוס הולך עם זה אפילו רחוק יותר.
 
מצד אחד זה מעניין כי מדובר בסגנון אימפרסיוניסטי, כזה שבו פחות מעניין את היוצר לעקוב אחר הסצנה אלא יותר ליצור התרשמות מהאנרגטיות שלה ומהאקטים האלימים. מצד שני אתה מתקשה כצופה לעקוב או ליהנות מהרגעים המצטלמים למרות שאתה קולט את מהלך העניינים, יודע בדיוק מה קורה בכל רגע ולגמרי שקוע בצפייה עד למצב שאתה משתדל שלא למצמץ על מנת לא לפספס אף שוט. זה אמנם מרתק רעיונית ונתפס כצעד אמיץ מבחינת היוצרים, אך מצד הקהל שחווה בלבול וכאב עיניים, זה יכול לעצבן.
הקטע הפחות מעניין בסרט הוא התסריט שלא מושקע מספיק ומרגיש כמו אוסף של 'דה בסט אוף' מסדרת בורן. אחד הרגעים המשמעותיים בחלקו הראשון של הסרט הוא צפוי למדי ו(מבלי לספוילר) נראה כאילו הושאל מהחלק השני של הסדרה.

מעבר לכך, מה שהכי מעצבן, ובאופן הכי לא צפוי שאפשר, הוא ג'ייסון בורן בכבודו ובעצמו. מי שלאורך שלושה סרטים היה דמות מרתקת, מורכבת ואינטליגנטית, הופך כאן לצל של עצמו, ומתפקד כמעין רוח רפאים על אנושית, סוג של גיבור-על משעמם להחריד. אפילו הקונפליקט הפנימי שהסרט מעניק לו על מנת להוביל אותו למסע הנקמה הוא ואריאציה של קלישאה לעוסה שהופיעה לאחרונה בלא מעט סרטים, החל מ"באטמן נגד סופרמן" ועד ל"קפטן אמריקה מלחמת אזרחים". בהתאם, הסרט אף הופך את בורן למעין נזיר שתקן מוזר שכמות שורות הדיאלוגים שהוא משמיע היא באזור החד ספרתי. ככה, השינוי שעוברים שני האלמנטים המרכזיים של הטרילוגיה, שהם סגנון האקשן הייחודי ודמות הגיבור המיוסר, דווקא הם אלה שהפעם עובדים לרעתו. בנוסף לכל זה, גם הליהוק הגרוע של אליסיה ויקנדר, זוכת האוסקר על משחקה ב"הנערה דנית" בתור סוכנת CIA, ושל טומי לי ג'ונס בתור ראש ה-CIA מושכים את הסרט למטה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg