ראשי » תרבות » מוזיקה

סנטנה בת"א: בין פסטיבל ג'אז לקלאב טרופיקנה

סנטנה פתח הכי מהר שלו והגביר לאט לאט את הקצב – עד שנעצר. סוללת נגנים מרשימה נתנה אווירה של פסטיבל ג'אז יוקרתי באירופה, אך ריבוי גרסאות הכיסוי מאמצע המופע ואילך ושני זמרים שלא ראויים לקבל את הפרונט נתנו אווירת קלאב הכל כלול. בכל מקרה, היה שמח

 
צילום: משה בן שמחון

כמו הרבה מאוד אמנים שמגיעים לארץ, גם סנטנה מגיע עם רזומה מרשים בן עשרות שנים, וכל הופעה שלו, גם אם מדובר בסיבוב הופעות לקידום אלבום חדש לגמרי, היא רטרוספקטיבה. בהופעתו האחרונה של אלטון ג'ון בפארק הירקון, זכינו לראות סרטון שדוחס את כל ההיסטוריה של הסר למסע בן ארבע דקות על שביל האבנים הצהובות, החל ממשקפיים בצבעים וצורות וקליפים מצחיקים ועד חתונה וילדים.

עוד כותרות ב-nrg:
• האם תום יורק מרדיוהד הוא השטן?
• שערורייה: מאות אברי מין בתכנית אחת
• וניה הימן וגל מוג'ה מועמדים לפרסי MTV
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הגיטריסט האגדי קרלוס סנטנה, בהופעתו אמש (ש') באותו מקום, לא חיכה לאמצע המופע כדי להזכיר לכולנו מאיפה הוא בא, ופתח עם האירוע המכונן בחייו – וודסטוק 1969, אז הפך Soul Sacrifice לאחד מהשירים המזוהים ביותר - הן עם הגיטריסט והן עם הפסטיבל. הביצוע עצמו לא ניסה לחקות את המקור המוכר מבמת השלום והבוץ של שנות השישים, אלא נשמע עגול, מודרני ומרומם. אם יורשה להשתמש בפתגם שהפך לשימושי מדי בעיתונות הכתובה אך מתאים פה כמו כובע לסנטנה, הגיטריסט פתח הכי מהר שלו, ולאט לאט הגביר את הקצב. אפילו שאחרי הקלאסיקה משנות השישים הגיעו שני שירים חדשים לגמרי מהאלבום ששוחרר באפריל האחרון, בדרך כלל רגעים מתים בהופעות של ענקי רוק וותיקים, סנטנה הצליח להעלות הילוך.
אי אפשר היה לבקש פתיחה טובה מזו. הקהל עמד והשתאה אל מול סוללת הנגנים המוכשרים על הבמה, עד שמהצד אי אפשר היה להבין אם 25 אלף האנשים מהופנטים לחלוטין או לא מבינים את גודל האירוע. הוידאו ארט מינימלי ומדויק, עיצוב הבמה יפהפה, התאורה מרהיבה אך לא מוגזמת ובתווך – רביעיית מתופפים מעולה בראשות סינדי בלקמן, הבסיסט המפורסם והמצוין בנג'מין ריטוולד, שני זמרי ליווי שאחד מהם גם מחלטר על טרומבון בעת הצורך, ועוד סינטיסייזרים, גיטרות וכלי הקשה מלוא הבמה. בדרך כלל כמות כזאת של נגנים (הפרסומים טענו ל-11, אני ספרתי עשרה) בהופעה נשמעת כמו חור שחור של סאונד, בעוד חלק מהכלים הולכים לאיבוד, נראים אך בלתי נשמעים. ואילו בהופעה הזאת הכל היה מדויק ובמקום, כל הקשה נשמעה צלול ובהיר על אף שרוב הזמן לפחות שלושה מתופפים הרביצו על תופים, קונגס וטימבלס בו זמנית.
כבר בפתיחה אפשר היה ליהנות ביחד ולחוד מכל המוטיבים שמזוהים עם סנטנה. הקצב האפריקאי, הפלירטוט עם ג'אז פיוז'ן, צלילי הגיטרה המחודדים והאווירה הלטינית. כל המוטיבים האלה שהפציעו והפתיעו, השתלבו אחד בשני ופינו את הבמה לסולו תופים או גיטרה, נתנו את ההרגשה שלא מדובר בהופעת רוק גרנדיוזית בפארק הירקון, אלא בהופעת ג'אז אנינת טעם בפסטיבל מונטרה בשוויץ. אילולא שני הזמרים, אחד זמר ליווי שחור קלאסי שלא אמור להיות בפרונט והשני זמר לטיני נטול שיק, היה בהחלט אפשר להיסחף בדמיון למחוזותיה הקרירים של שוויץ, עטופים בג'אז פופולרי חם.

בהודעה שנמסרה ל-nrg תרבות כמה שעות לפני המופע, הובטח כי סנטנה לא בא לחנך את הקהל, אלא לתת להיטים, תכל'ס – בדיוק כפי שמצופה מכל אמן שמגיע לישראל בפעם הראשונה, כמו שהקהל המקומי אוהב. ואכן, שני השירים החדשים בתחילת ההופעה, שדווקא נתנו יופי של בוסט להמשך, היו היחידים הלא מוכרים בסטליסט, אבל באיזשהו שלב נדמה היה שסנטנה נסחף במטרה לעשות שמח. כמות גרסאות הכיסוי שנדחסו למופע, בין אם כקוריוז של פריטה באמצע השיר, כביצוע מלא או רבע שעה בה הציג הגיטריסט את להקתו וכל אחד מהם נתן את גרסתו לקלאסיקה שהוא אוהב, העניקה את ההרגשה שאתה נמצא בקלאב קופקבנה באנטליה, ולא במופע רוק בפארק הירקון.

נכון, לצד הגיטרה והקצב האפריקאי, סנטנה גם מזוהה עם גרסאות כיסוי מוצלחות. אבל בהופעה הזאת הגיטריסט חרג מגבולות הלהיטים של אחרים שהוא ניכס לעצמו במהלך השנים, מעבר לכל פרופורציה. להלן רשימה חלקית בלבד של הקאברים שזכה הקהל לשמוע במהלך ההופעה הארוכה (כמעט שעתיים וחצי, כמעט נון סטופ): רוקסן של פוליס, The way you make me feel של מייקל ג'קסון, While my guitar gently weeps של הביטלס, Summertime, רולינג סטונס, נגיעות פינק פלויד ומלוא החופן בוב מארלי. אפילו את "הבה נגילה" ביצעה הלהקה מההתחלה ועד הסוף, אבל בשלב הזה של ההדרן כבר קשה היה להתלהב מעוד איזה שיר שלא ממש שייך לפה, גם אם הוא מחווה ישירה וברורה לקהל הישראלי.

מה שחיבר בין אווירת הקלאב הכל כלול להופעה האיכותית בפסטיבל יוקרתי, היה מוטיב נוסף המזוהה מאוד עם סנטנה, אגב וודסטוק. יותר מרצון לענות על ציפיות הקהל ולבצע להיטים, סנטנה רואה בעצמו שגריר של אהבה ושלום, באופן הכי רוחני שאפשר. בפעמים הספורות שדיבר לקהל היה זה על מנת להעיד על האור שיוצא מהלב של כולנו, להרצות על כוחה של תפילה, לדחוף לאמונה בשלום עולמי ולאפשר לאהבה להיות המטרה היחידה שלנו בגלגול הזה. "בכל שפה אנחנו רוצים משפחה, זה הזמן וזה המקום בו אנחנו מזהים את החזון של מארלי ולנון, אנחנו יכולים לכבוש את הפחד בעולם הזה", אמר והמשיך באריכות בזמן ביצוע A love supreme, במקור של ג'ון קולטריין.

אפשר להיות ציניים ולומר שזו הייתה הופעת כלאיים מוזרה להיפים זקנים ומזוקנים שמצאו את עצמם על ספינת תענוגות בים התיכון, רוקדים סלסה ונהנים מלהקת קאברים של בר מצוות. האמת היא בין לבין. הזמרים המכניים ששרו רוב הזמן ביחד ועדיין לא הצליחו לסחוב שיר, מה שהורגש במיוחד בביצוע של Smooth שלא הגיע לרבע מהכריזמה של המקור, היוו את התרומה הכי גדולה לאווירת הלאס-וגאס, ויתכן שדי היה להחליף אותם בזמר אחד עם אישיות ווקאלית ולא רק טכניקה כדי להרים את המופע הזה לגבהים אחרים. אבל פרט להם, ולמרות כל גרסאות הכיסוי המיותרות, עדיין מדובר היה במופע מהוקצע וקולח, על אף אורכו המכובד. מעריצים אמיתיים של סנטנה אולי קצת התאכזבו, אבל מי שפשוט בא לחגוג באחד המופעים הגדולים של קיץ 2016, מצא את עצמו בפיאסטה ארוכה של אהבה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg