ראשי » תרבות » מוזיקה

הישראלי היפה: דודו טסה כור היתוך של כישרון

בתקופה בה מכריחים אותנו מלמעלה למצוא את ההבדלים בין שחור ללבן, מזרח ומערב, עירקי ורומני, דודו טסה מוציא אלבום חדש ומוכיח שוב שהגוונים הכי יפים נוצרים מערבוב הצבעים, לצד חיזוק מעמדו של היוצר בפסגת היכל התהילה של הרוק הישראלי

בביקורת לאלבום "סחרחורת" של דודו טסה לפני כארבע שנים, כתבתי שטסה הוא האמן הכי ישראלי בנמצא ושעם האלבום הזה הוא הדביק את מוריו ואבות מזונו ברי סחרוף ואהוד בנאי ונכנס להיכל התהילה המצומצם של הרוק הישראלי. כמובן שלא כולם הסכימו עם הטענות הללו, בעיקר עם ההשוואה לסחרוף ובנאי הקדושים.
 
עכשיו, ארבע שנים מאז אותה ביקורת חצופה, מבחן הזמן רק מחזק את הטענות מאז. לעומת אלבום חצי סתמי של ברי סחרוף ואלבום מעייף של אהוד בנאי שיצאו לאחרונה, טסה ממשיך ברצף הצלחות מרשים, גם באלבומו ה-12, וזאת למרות הספק לא מובן מאליו של שלושה אלבומים בשלוש השנים האחרונות.

עוד כותרות ב-nrg:
• מציאות רבודה: מילון פוקימון גו השלם
• יחידת המתאבדים או חבורת הבכיינים?
• טילטיל נגד ציון: ההשקה שנגמרה בפציעה
• צפו: תמונות ההיריון האחרונות של בר רפאלי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

שלא תבינו לא נכון, כבודם של בנאי וסחרוף במקומו גבוה גבוה גבוה מונח. מה שאני חוזר וטוען הוא, שדודו טסה כבר הגיע לאותו הגובה בדיוק, ורק ממשיך ומחזק את כוחו מאלבום לאלבום, אפילו שהאלבום החדש, "הגולה", לא מחדש יותר מדי.
באלבום החדש, טסה ממשיך בשיתוף הפעולה הפורה וארוך השנים עם המפיק והמוזיקאי ניר מימון, לצד המשך שיתוף הפעולה עם גלעד כהנא על הטקסטים, חוזר להלחין את המשורר אלי אליהו בשיר הפותח את האלבום, לנבור בנבכי נפשו שעומקי רגישותה חסרי סוף, להקפיד על כל פעימה וצליל בהפקה מושלמת ולהלחים מזרח ומערב לכדי יצירה ישראלית מקורית ועוצמתית, מזמינה ככל שהיא עצובה.

לאחר "הבדידות הארוכה", פתיח אתני-עיראקי במובהק שמקבל רבדים נוספים ככל שהוא מתקדם, טסה מחזיר את המאזין להתפעל מהמעיין הנובע של יצירתו הקליטה עם "מתגלגלים" ושיר הנושא המצליח של האלבום. שני השירים מהווים דוגמאות קלאסיות ליכולת של טסה לחדור לבטן המאזין כבר עם ההאזנה ראשונה ולשלוח גרורות ארוכות לשכל, לאוזניים וללב עם כל האזנה נוספת.

"לאן תקחי אותי היום", הסינגל השני מהאלבום והדואט עם אותו סחרוף עליו דובר במערכה הראשונה של הביקורת, מציג תכונה מוכרת נוספת של טסה, לשיר מהמקום הכי עמוק בגוף. היכולת הזאת של טסה, להוציא צלילים מתוך מאמץ בלתי אפשרי ובכל זאת להשמע צלול לחלוטין, מרגשת כל פעם מחדש. סחרוף, לעומתו, נשמע מאופק מתמיד, ביצוע חכם שמאזן את הפזמון האמוציונלי.

 

"אור הלוך חזור" שבא לאחר מכן הוא דוגמה מובהקת לצורך של טסה לאתגר את עצמו, להביע את תשוקתו וכאביו בצורה שלא התנסה בה עד כה, והפעם באמצעות שילוב מנצח של כלי קשת, מלוטרון יציב ברקע, קצב ג'אזי ובניה איטית של דרמה. "בחול הנפלא" שבא אחריו מציג תכונה אופיינית נוספת של טסה, והיא הכנות חסרת הפרופורציות לאמן מיינסטרימי. את הכנות הכבדה הזאת מצליח טסה לאזן עם הסקסופון המשוחרר של אייל תלמודי.

האלבום "הגולה" מגיע אחרי החלק השני והמצוין של דודו טסה והכוויתים "עלא שוואטי", ואחרי האלבום המעולה "עיר ובהלות". טובים ככל שיהיו, ואין על זה ויכוח, "סחרחורת" מ-2012 נשאר פסגת הקריירה של טסה, ואחד האלבומים הטובים של העשור במוזיקה הישראלית. יותר מהכל, שלושת האלבומים שבאו אחריו המשיכו לבסס את מעמדו של טסה כיוצר ענק וכדוגמה מובהקת לכמה יופי אפשר למצוא בכור ההיתוך הישראלי, אם רק נפסיק להגרר אחרי מי שמכריח אותנו למצוא את ההבדלים בתוכנו ובינינו.

• והפליטים: המוזיקה שמירי רגב לא הייתה מממנת

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg