ראשי » תרבות » קולנוע

ביקורת בן חור: אופרת סבון מטיפנית ומיותרת

יתכן שהפתרון לסכסוך במזרח התיכון היה תמיד מול עינינו ולא שמנו לב? הניסיון לעדכן את "בן חור", לשחזר את הצלחת "גלדיאטור", ולדחוף מסר נוצרי לגרונות הצופים, הסתכם ביצירה פשטנית ומטיפנית. בכל זאת דבר אחד טוב יצא מהסרט הזה – איילת זורר הפכה לאמא של כמה מהגיבורים הגדולים ביותר שידע הקולנוע

 
שש פעמים ספרו של לי וואלאס מ-1880 הופק לסרט. ועדיין, הגרסה הבולטת, הקלאסית והמוערכת ביותר היא כמובן זאת מ-1959 בבימויו של ויליאם ווילר ובכיכובו של משה הקולנועי צ'רלסטון הסטון. "בן חור" של ווילר אשר זכה ב-11 פרסי אוסקר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר, הבמאי והשחקן, הוא מהיחידים בהיסטוריה של האוסקר אשר זכה כמעט בכל הפרסים האפשריים (יחד אתו ברשימה המצומצמת נמצאים "טיטניק" ו"שר הטבעות: שובו של המלך"). זה היה ונותר סרט קלאסי, סוחף ועשוי מצוין, ולכן קצת תמוהה ההחלטה להפיק לסרט שכזה גרסה חדשה. במקום לבזבז 100 מיליון דולר על הפקתו מחדש, לא עדיף היה פשוט להוציא את הגרסה זוכת האוסקרים למסכים עם סאונד טוב יותר ובהקרנה על מסךIMAX  ענק למשל? נותיר זאת כנקודה למחשבה.

עוד כותרות ב-nrg:
• הקסם נמשך: 3 ספרי הארי פוטר נוספים
• ביקורת קשה בעולם על התביעה נגד סיה
• נחצ'ה: חתן פרס ישראל וסמל לזלזול באמניה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מאחר וגרסתו של ווילר עדיין מרשימה מבחינות רבות, כנראה שהסיבה להסריט מחדש את "בן חור" אינה טכנית, ולא מסתכמת ברצון לצלם את סצנת מרוץ המרכבות בצורה מרשימה יותר. כמו מותגים ספרותיים וקולנועיים קודמים שעודכנו לאורך השנים, גם סיפור הבסיס של "בן חור" הוא כזה שנותר על זמני, כזה שמאפשר לחזור אליו ולהתאים אותו לרוח התקופה, ואולי גם כזה שיש צורך לספר אותו שוב, כמו "רובין הוד" למשל, או "טרזן" וכו'. משהו בבסיס העלילה, בדמויות ובקונפליקטים נותר רלוונטי לזמננו. אך גם אם מדובר בסיפור שאפשר וניתן לספר אותו קולנועית מחדש, הגרסה החדשה של "בן חור" בבימויו של טימור בקממבטוב (הבמאי מאחורי להיט האקשן "מבוקש" מ-2008) כושלת במקומות רבים מידי, החל מהליהוק הלא כריזמטי, דרך התסריט הפשטני ועד הסיום המטיפני. במילים אחרות – סצנת מרוץ המרכבות אולי מרשים, אבל הגרסה הזאת של "בן חור" חסרה את התחכום ואת הברק של גרסתו של ווילר.
"בן חור" מתרחש בירושלים בשנות העשרים והשלושים לספירה, בתקופת הכיבוש הרומי, מתי שישו החל את מסעו כמשיח. העלילה עוקבת אחר יהודה בן חור, נסיך יהודי הגר בירושלים יחד עם אמו ואחותו וכן עם אחיו המאומץ מסלה, עובד האלילים. כאשר מסלה, פגוע מיחסה של האם אליו, מחליט לעזוב את המשפחה, הוא מצטרף לצבא הרומי הכובש ובמהרה מוצא עצמו מטפס בסולם הדרגות. חוזר לירושלים כמנצח, הוא הופך להיות מופקד על בטחון העיר בזמן שיהודים מפגעים בחיילות הרומיים הכובשים. במקביל, יהודה שאינו מאמין בלחימה אלא רק בהידברות, לוקח תחת חסותו צעיר קנאי שנפצע ומסתיר אותו. בעוד שיהודה ומסלה מחדשים את חברותם, השקפות העולם השונות שלהם יוצרות מתח ביניהם. כשהצעיר הקנאי מבצע ניסיון התנקשות בבכיר רומי, יהודה ומשפחתו נעצרים ע"י מסלה ויהודה נשלח לגלות כעבד בבטן ספינת מלחמה רומית. שנים מאוחר יותר, לאחר שהצליח להימלט מהשבי, חוזר יהודה לנקום במסלה על העוול שגרם לו ולמשפחתו, עימות המגיע לשיאו במרוץ מרכבות סוער.

נקודה מעניינת אחת בגרסה החדשה של "בן חור" נעוצה בניסיון לומר משהו על הסכסוך במזרח התיכון והפתרון האפשרי שלו כפי שהסרט רואה אותו, גם אם הוא נשמע תמים ומנותק. בסרט יש כובשים, נכבשים וטרוריסטים, יש יהודים, נוצרים ועובדי אלילים (המוסלמים הגיעו רק במאה השביעית לספירה). והמסר? למרות השוני בין היריבים - הדרך הנוצרית של לאהוב את אויבך היא הפתרון אשר מסוגל לשנות לבבות ולתקן את העולם. מאחר והסרט הופק בין היתר על ידי חברה המתמחה בהפקת סרטים נוצרים, אז המסר הזה אינו מפתיע.

בעוד בסיפור המקורי בן חור ומסלה אינם קרובי משפחה, אצל בקממבטוב הם אחים אשר גדלו יחד, גם כדי להפוך את הסרט רלוונטי לתקופתנו ולהדגיש את מוטיב הסכסוך, וגם כי קולנועית זה עבד מצוין ב"גלדיאטור" אשר הסרט הזה מושפע ממנו הרבה יותר מאשר מהגרסאות הקודמות של "בן חור". אחת הבעיות המרכזיות של הסרט נעוצה בתסריט המתמקד רבות בדרמה המשפחתית מבלי לייצר דמויות מעניינות או מורכבות מידי, להבדיל מ"גלדיאטור" שהיה בערך אותו הסרט מינוס המוטיב הדתי.

עוד ביקורות קולנוע:
• חברי הדרקון אליוט: בידור טהור ואיכותי
• מסיבת נקניקיות: סרט סטלנים אולטימטיבי
• יחידת המתאבדים או חבורת הבכיינים?

והגענו לבעיית הליהוק המאוד לא כריזמטי שמציע הסרט. למרות שג'ק יוסטון בתפקיד הראשי היה מרשים ב"אימפריית הפשע", במקרה הנידון הוא מתקשה להחזיק את הסרט על כתפיו. גם יריבו בסרט טובי קבל ('דוקטור דום' המרושע מ"ארבעת המופלאים" הכושל), לא מספיק מעניין בתור מסלה. אפשר לומר שהשניים הללו הם לא ראסל קרואו וחואקין פיניקס העוצמתיים שסחפו אותנו ב"גלדיאטור", ועל כן לא מעט מן האנרגיה של הסרט הולכת לאיבוד. אפשר לראות בליהוקה של איילת זורר כמעין קריצה לליהוקה של הישראלית חיה הררית מגרסתו של ווילר, וגם כהמשך טבעי לדמות האימהית ששיחקה ב"איש הפלדה". אגב, בכך הופכת זורר לאמא של כמה מן הגיבורים הגדולים ביותר שידע הקולנוע.

כמו "בן חור" של ווילר, גם זה של בקממבטוב צולם באולפני צ'ינצ'יטה ברומא וגם הוא כולל את שתי סצנות האקשן המפורסמות, זו של קרב הספינות וזו של מרוץ המרכבות. ולמרות שמבחינה טכנית בקממבטוב מצטיין בסצנות הללו והן עשויות בצורה מרשימה ויזואלית, אותם רגעים שאמורים להוות שיא דרמטי בעלילה לא עובדים מספיק טוב בגלל המסלול הבעייתי המוביל אליהם, הן מבחינת הבימוי והן מבחינת התסריט. זהו סרט שמתקשה לסחוף ומתפקד בעיקר כאופרת סבון תקופתית ומטיפנית, כזאת שבה כולם אומרים בדיוק את מה שהם חושבים בצורה הכי פשוטה וברורה, יותר ספר ילדים, פחות חומר למחשבה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg