ראשי » תרבות » קולנוע

ביקורת כלבי מלחמה: קומדיה לא ליהודים

הרבה קומדיות הוליוודיות עושות שימוש נרחב בסטריאוטיפים בשביל פאנצ'ים טובים. אך מדוע ליוצרי "כלבי מלחמה" היה חשוב כל כך לחזור ולהדגיש את היות גיבורי הסרט יהודים, אם אין לכך שום משקל בהתפתחות העלילה? // ביקורת

 
בוקר. אי שם בעירק. תחנת דלק שוממה באמצע שומקום. שני חבר'ה אמריקאים חביבים (ג'ונה היל ומיילס טלר, איך לא) מתעוררים בקבינה של משאית אחרי שנהגו בה כל הלילה. משום מה הנהג הירדני שהבריח אותם נעלם, ובאופק המדברי הם מבחינים ברכבי שטח עמוסי לוחמי דאע"ש שועטים לקראתם.

עוד כותרות ב-nrg:
• הקסם נמשך: 3 ספרי הארי פוטר נוספים
• ביקורת קשה בעולם על התביעה נגד סיה
• נחצ'ה: חתן פרס ישראל וסמל לזלזול באמניה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

למרות שהם נראים בסצנה הזאת כמו שני ג'וקרים שהתעוררו לתוך סיטואציית "בדרך לחתונה עוצרים בפלוג'ה", למעשה שני החבר'ה האלה הם ספקי נשק בתחילת דרכם הצמאים לכסף והצלחה ונקלעו לתסבוכת עסקית העלולה למוטט את החברה שלהם ולשלול את רישיונם. זה יקרה אם הם לא יספקו, כפי שהתחייבו, מטען של אלפי אקדחי ברטה לצבא האמריקאי לשימושה של המשטרה העירקית. בקיצור, קולטים שהם בצרות, הם נותנים גז ונסים משם באחת הסצנות היותר משעשעות של הסרט המבוסס, אגב, על סיפור לגמרי אמיתי.
לפני קצת יותר מעשור יצא לאקרנים "שר המלחמה" של הבמאי אנדרו ניקול בכיכובו של ניקולס קייג'. הסרט עקב אחר עלייתו ונפילתו של סוחר נשק שהופך מסוחר שכונתי קטן בניו יורק לסוחר בינלאומי מצליח. הסרט בחן את דמותו לצד הלבטים והקונפליקטים מולם התמודד כאשר נאלץ לבחור בין מצפונו המיוסר לבין הצלחתו הכלכלית. "כלבי מלחמה" עוסק באותם הנושאים ומציב סיפור עליה-נפילה די דומה, הפעם של שני סוחרי נשק יהודים-אמריקאים, אך מתובל בלא מעט הומור פרוע לצד סיפור חברות והתבגרות. לכל אלה תוסיפו את נוכחותו של ברדלי קופר ותקבלו את מיטב המאפיינים שאנו מצפים מסרט חדש של טוד פיליפס, הבמאי מאחורי טרילוגיית "בדרך לחתונה עוצרים ב...".

אך "כלבי מלחמה" הוא לא בדיוק קומדיה מטורפת על חבר'ה המתעוררים לסיטואציה הזויה, וגם לא בדיוק סאטירה נשכנית על תעשיית המלחמה. קצת קשה להגדיר בדיוק מה זה הסרט הזה, כיוון שהוא מרגיש כמו סרט שעוד לא התבגר, שעוד לא הבשיל, שיורה לכיוונים רבים מידי, שעוד לא החליט בדיוק מה הוא רוצה להיות כשהוא יהיה על המסך הגדול.
הקונספט העלילתי הבסיסי של "כלבי מלחמה" הוא של מעין "פני צלקת" פוגש את "הזאב מוול סטריט" על רקע עולם סוחרי הנשק, המובא דרך סיפורם של שני חבר'ה צעירים ויהודים הרעבים להגשים את החלום האמריקאי ולהצליח בכל מחיר. דיוויד (טלר) הוא מסג'יסט בעל חלומות גדולים אשר מגלה כי חברתו בהריון. שואף להצליח לפרנס את משפחתו המתהווה, הוא משקיע את הונו הזעום בעסק כושל של מצעים לבתי אבות. מזדמן להלוויה, הוא פוגש שם את אפרים (היל), חבר וותיק מימי בית ספר והישיבה אשר מאז הפך לאיש עסקים והמפגש מעורר מחדש את הקשר ביניהם.

כשאפרים פותח חברה ומציע לדיוויד להיכנס אתו כשותף בעסקי אספקת אמצעי-נשק לצבא האמריקאי, השותפות ביניהם פורחת והנחישות שלהם להצליח מובילה אותם לזכות במכרזים גדולים יותר בכל פעם. אך מה שמתחיל כרעב בריא להצלחה הופך במהרה לתאוות בצע נטולת רסן כאשר השניים נגררים לעסקאות מפוקפקות עם טיפוסים מפוקפקים לא פחות, דבר אשר שם למבחן את החברות ביניהם ואת הערכים שלהם.

"כלבי מלחמה" תוקף את הנושא המורכב בו הוא עוסק בצורה מעניינת ומחויכת, באופן שבו הממד הקומי לוקח על עצמו לא פעם מרכיבים סאטיריים. הוא ברובו סרט קליל אך במורד הדרך הוא הופך רציני לרגעים, בעיקר כאשר התסריט שלו חותר פתאום להיות מעין "כולם היו בני" של ארתור מילר, מתחבט בשאלת מוסריותו של אדם המחליף את אחריותו לחברה באחריותו למשפחה. ולמרות שזה נשמע מבטיח, הסרט לא מספיק מגובש, לא מספיק חד, לא מספיק סאטירי ומאידך גם לא מספיק דרמטי.

לעומת זאת, מה שכן נראה, נשמע ומרגיש מאוד מגובש הוא אלמנט אחד – האופן שבו הסרט בוחר לאפיין את גיבוריו. אך דווקא במקום הזה הסרט גולש למחוז בעייתי, צורם וכזה המעורר לא מעט שאלות ותמיהות.

הגיבורים של "כלבי מלחמה" הם יהודים אמריקאים, כפי שכבר הדגשתי, והסרט עצמו דואג להדגיש את דתם לא מעט פעמים, מספיק כדי שאף צופה לא יפספס זאת חלילה, בין אם בסצנת הלוויה, בסמול-טוק קומי על ימי הלימוד בישיבה, דרך תליון ה"חי" הענק שעונד ג'ונה היל באופן מופגן על חזהו ועד הכיפה הדבוקה לראשה של דמות משנה המממנת מאחורי הקלעים את המיזם של צמד הגיבורים תמורת אחוזים. מאחר ושיוכם הדתי של הגיבורים מאוד בולט לעין קשה שלא לתהות מדוע חשוב מאוד ליוצריו להדגיש זאת פעם אחר פעם, כאילו שיש לכך משקל בהתפתחות העלילה או לאופי של הדמויות. האם זה מה שמדרבן אותם להצליח בכל מחיר, לשים את ענייני הכספים בראש סדר העדיפויות שלהם, להפוך אותם לחסרי מוסר ובעיקר לתאווי בצע? נקודה למחשבה, שקשה להתעלם ממנה.

עוד ביקורות קולנוע:
• בן חור: אופרת סבון מטיפנית ומיותרת
• חברי הדרקון אליוט: בידור טהור ואיכותי
• מסיבת נקניקיות: סרט סטלנים אולטימטיבי
• יחידת המתאבדים או חבורת הבכיינים?

נקודה נוספת למחשבה אשר גם קשורה בענייני משקל מגיע מכיוונו של ג'ונה היל, אשר כמו רוברט דה נירו בזמנו, העלה לא מעט קילוגרמים עבור תפקידו והלך עליו באופן טוטאלי. אך גם כאן העניין מעלה תהיות שכן היל, גם ללא הקילוגרמים העודפים, נחשב לשחקן לא רזה במיוחד. לכן נשאלת השאלה מה רצו היוצרים להשיג בכך? מה הם מנסים לומר על דמותו בסרט? ואיזה דימוי פיזי בלתי כשר הם מנסים להקנות לדמותו התאוותנית שאינה יודעת שובע?

לצד ג'ונה היל ("הזאב מוול סטריט", "רחוב ג'אמפ 21") ומיילס טלר ("וויפלאש", "ארבעת המופלאים") מופיעים גם קווין פולאק ("החשוד המיידי"), היפהפייה אנה דה ארמאס וקופר בתור ספק נשק מסתורי. בשורה התחתונה מדובר מצד אחד בקומדיה משעשעת לפרקים ומצד שני בסרט מעורר מחשבות ואסוציאציות לא מאוד נעימות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg