פסטיבל הג'אז באילת: מופת של ניהול אמנותי
חגיגות ה-30 של פסטיבל ג'אז בים האדום חלשו על כל סגנון אפשרי ונתנו כבוד הן לדור המייסדים והן לדור העתיד של הג'אז הישראלי. המצטיינים: המנהל האמנותי אלי דג'יברי, הטריו טטרן וצ'יק קוריאה עם אבישי כהן. המביך: שלומי שבן ויומרנותו חסרת המעצורים
פסטיבל ג'אז בים האדום ה-30 נחתם אתמול (ג') בהופעה של בלקן ביט בוקס. לא בדיוק ג'אז, אבל נדמה היה שלאף אחד ממאות האנשים שרקדו בטירוף בשעות המאוחרות של הלילה זה לא הפריע. בדיוק כפי שברי סחרוף, שאף הוא נוגע בג'אז רק בקצה ציפורן, חתם בענק את הפסטיבל בשנה שעברה, כך גם תומר יוסף, אורי קפלן ותמיר מוסקט, מחוזקים בנשפן הכי שמח בעולם אייל תלמודי, סגרו השנה את הפסטיבל בתו הכי נכון.עוד כותרות ב-nrg:
• שימי תבורי: חיים אתגר מתעלל ביהודית באומן
• כריס בראון מציג: כרוניקה של אלימות נגד נשים
• סלינה גומז לוקחת פסק זמן בשל התקפי חרדה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יותר מכל, המהדורה ה-30 של הפסטיבל היתה מופת של ניהול אמנותי. הסקסופוניסט הישראלי הבינלאומי אלי דג'יברי, שלקח על עצמו משימה כלל לא פשוטה – לתת משקל רב ככל האפשר לג'אז ישראלי ועם זאת להציע לקהל תכנייה עשירה ומגוונת, עמד בה בהצלחה יתרה.
בין הצדעה לדור המייסדים של הג'אז הישראלי, במופע סימבולי במיוחד בהשתתפות קודמו בתפקיד המנהל האמנותי של הפסטיבל הפסנתרן דני גוטפריד, לבין נתינת במה לדור הבא של הג'אז הישראלי בדמות שלישיית טטרן ו"קולקטיב הצעירים" המורכב משישה נגנים מבטיחים, הגיש דג'יברי רטרוספקטיבה עשירה ונהדרת עם קריצה לעתיד. שיבוץ של פיוז'ן בדמות ההרכב "משיכת יתר", ג'אז ובלוז אתני של עומרי מור עם שלמה בר ומיקי שביב עם יאיר דלאל ואפילו ביג בנד קלאסי בניצוחו של אייל וילנר, לא רק שמר על צביון ישראלי, אלא אפשר לקהל ליהנות ממגוון רחב של סגנונות, בכל צבעי הג'אז.
עוד ראויה לציון אווירת החגיגה הבלתי פוסקת שליוותה את הפסטיבל השנה. הופעות מרקידות של האנסמבל האפרו-ערבי "רבע לאפריקה" והג'אז הלטיני קובני החם של איתי קריס, נתנו משנה תוקף לחגיגה הישראלית שלשמה התכנסנו.
מבין ארבעת המופעים המרכזיים של הפסטיבל – יוני רכטר עם אסתר עופרים, שלום חנוך עם האורקסטרה של אבי ליבוביץ', שלומי שבן ואורחים וצ'יק קוריאה, בלטו במיוחד השניים האחרונים, כל אחד מסיבה שונה. שבן – בזכות הפקת מופע מיוחד לפסטיבל בהשתתפות סוללת אמנים מוכשרים, בהם רע מוכיח, החצוצרן אבישי כהן, טונה, מארינה מקסימיליאן, אסף אמדורסקי וגלעד כהנא. קוריאה - בזכות השילוב המסקרן עם הבסיסט אבישי כהן שלנו והיותו היבוא המרשים ביותר בתכנייה השנה.
במסגרת הרחבת הפסטיבל לז'אנרים יותר מיינסטרימיים, על מנת להביא קהלים גדולים יותר ובעצם לאפשר את המשך קיומו של המוסד החשוב הזה, די מתבקש היה להביא את שבן להופיע באילת. שבן, אחד האמנים המעניינים ביותר שהצליחו לחדור ללב המיינסטרים הישראלי ולמצוא פינה נוחה וקבועה בפלייליסטים, כבר היה נועז ואמיץ מספיק כדי להופיע עם הפילהרמונית או לתרגם ולבצע שירים של לאונרד כהן, מכאן שזה היה רק עניין של זמן עד שינסה את מזלו גם במופע שכולו ג'אז.
הסקרנות מהמופע החד פעמי הביאה קהל של אלפים למופע של שבן, יתכן והיה זה המופע הצפוף ביותר בפסטיבל. אבל רוב הקהל המסוקרן יצא מפוהק במקרה הטוב ועם כאב ראש במקרה הפחות טוב. הפעם היומרנות של שבן עלתה לו במופע מקושקש, על גבול הבלתי נסבל. שבן אמנם עמד בהבטחה והגיש מופע מיוחד מאוד שכולו נכתב והופק במיוחד לפסטיבל, אבל רצף השירים המתחכמים עד כעס, עצבים וגירודים פנימיים, התבלט בסופו של דבר - לא כגולת הכותרת של הפסטיבל, אלא, כנראה, כמופע הגרוע ביותר שהיה בו.
די מוזר ואף הזוי שמי שהיו לרשותו כל השמנה והסלתה של אמני ארצנו הצליח ליצור מופע שרחוק ככל האפשר מההבטחה על הנייר, ונדמה שה"אשמה" היא אך ורק בו. אבישי כהן, שלא הוציא צליל אחד רע מחצוצרתו במשך כל הקריירה המדהימה שלו היה נהדר כהרגלו, מארינה דפקה סקאטינג לפנים, טונה להטט בראפ אינטליגנטי כמו שהוא יודע, אבל הכל ביחד נשמע כמו סלט חתוך כל כך גס עד שאי אפשר לבלוע, שלא נאמר לעכל.
במשך כל המופע המתחכם בכח הזה, לא היה רגע אחד של נחת הרמונית, רגע אחד נעים לאוזן. הקהל מחא כפיים עם כל אמן אורח שעלה לבמה, ונשאר שותק והמום בסיום כל שיר שבוצע. מכל היומרה העצומה הזאת יצא שחמישה אנשים מנגנים יחד באופן שנשמע רנדומלי לחלוטין, כאילו מאלתרים כל אחד לעצמו בחרש, במעין כוונת זדון למתוח את הדיסהרמוניה כמעט עד הקצה, אבל בלי לחצות את הגבול באמת. זה לא היה ג'אז קלאסי ולא ג'אז מודרני, לא פיוז'ן ולא אוונגרד, לא שירים ולא אלתורים וגם לא שום דבר באמצע. זה נשמע כאילו מישהו השמיע כמה יוטיובים אחד על גבי השני עם ספוקן וורד ברקע, שמרוב יומרנות לא הצליח לגרות את המאזין להקשיב למילים בכלל.
כמות האנשים שקמו ועזבו את המופע באמצע היתה עצומה, בהתאם לגודל היומרנות המביכה של המופע. ומה הכי עצוב? בהופעה הכובשת של טטרן המעולים, אחת ההופעות החכמות, המעניינות והמקוריות בפסטיבל, לא היו אפילו עשרה אחוזים מכמות האנשים שבאו במיוחד לצפות בשבן ויומרנותו. ועדיין, על אף הכמות הצנועה יחסית של הנוכחים במופע הפיוז'ן-רוק המצוין של הטריו, הם הרעישו הרבה יותר מאלפי האנשים שצפו בשבן.
• ילד תוף: תכירו את המתופף הכי טוב בארץ
צ'יק קוריאה היה האחרון להופיע בפסטיבל, פרט לבלקן ביט בוקס שעלו אחרי חצות ביום הרביעי של החגיגות. "אני מאוד שמח להיות כאן כדי לנגן לכם ב-11 בלילה", פתח הפסנתרן המחונן את המופע בהומור המזוהה עמו, ועבר להציג את שני המוזיקאים האדירים שליוו אותו – אבישי כהן על הבס שהיה להם זה המופע המשותף הראשון, ושותפו הוותיק המתופף מרקוס גילמור. "אנחנו צריכים רגע לכוון את הכלים", אמר כמבקש את סבלנות הקהל עד שיחלו לנגן, "ועכשיו שאנחנו מכוונים, צריך לכוון גם אתכם", אמר והקהל השבוי בקסם אישיותו של קוריאה לא היה צריך כל הסבר נוסף והמהם מיד אחריו כל תו שניגן הפסנתרן.
מרגע שנחו ידיו על הפסנתר, כבש הפנומן את הקהל בנגינתו המתונה אך הגאונית המזוהה עמו, והשילוב בינו לבין כהן – שנגינתו היא הכל פרט למתונה, מרתק. כבר בקטע הראשון, כהן שחרר על הקונטרבס את כל השטיקים האפשריים – נגינה עם קשת, הקשה על הכלי העצום ופריטה תזזיתית וחסרת מנוחה, בזמן שכל צליל מדוד שמפיק הפסנתר של קוריאה מכיל עולם ומלואו של כוונות.
עבור כל סולו של כהן או גילמור, קם הקוסם ממושבו, כדי להתרשם משותפיו לפשע בעמידה, מתבונן מהצד כמעריץ. הצניעות הזאת, הכבוד שהוא מפגין לחבריו על הבמה, מתבטאת בהרמוניה יותר ממושלמת, של טריו בו אין כלי מוביל, כביכול.
פרט לקטע חדש שניגן הטריו לראשונה, היתה לקהל באילת גם הזכות להאזין לביצוע לא פחות ממדהים ל-500 Miles High מאלבום המופת Light as a Feather ולמחווה לביל אוונס הגדול עם Alice in Wonderland. שעה ורבע של מופע עברה חלפה בלי להרגיש, ובניגוד למקובל בפסטיבלים, קינח הטריו גם בהדרן.
מדובר בציון דרך חשוב וניצחון גדול של פסטיבל הג'אז, שהתגאה לכלול את המופע הראשון אי פעם של ההרכב המיוחד הזה. המופע הזה היה כל כך טוב, שאפשר בהחלט להוציא אותו כאלבום לייב. תארו לכם: Chick Corea Trio with Avishai Cohen and Marcus Gilmore Live at Red Sea Jazz Festival. נשמע טוב מכדי להיות אמיתי.
אקו"ם