החדש של שלומי ברכה: היה שווה לחכות
שלומי ברכה, המוכר בתור הגיטריסט של "משינה", ישיק הערב אלבום סולו שני בהופעה מיוחדת. יואב קוטנר חושב שהאלבום נוגע ללב והומוריסטי בו זמנית, לא מתאמץ ולא נופל לקיטש
שלומי ברכה, "מאדים ומחוויר"
אולי זה משום שהוא לא הזמר הסולן, ואצלנו כמעט תמיד מתייחסים קודם כל לזמר, ואולי גם מכיוון שבאופיו הוא נחבא אל הכלים. איש צוות שמסתיר את ההמצאות המילוליות והמוסיקליות שלו במעטפת של צניעות וענייניות, לא פרפורמר שוויצר (ויש לא מעט גיטריסטים שהם כן כאלה), בקיצור, אחד שקצת מחוויר לצד יובל בנאי עם כל הכריזמה השופעת שלו. זה מצחיק (או עצוב), בייחוד כשבודקים ורואים ששלומי היה המלחין או השותף להלחנה כמעט של כל שירי הלהקה, האחראי המרכזי בעיצוב הסאונד שלה וגם בתחום הטקסטים החלק שלו עולה על זה של חבריו, כולל בנאי. לפעמים הוא היה המוביל, לפעמים בנאי, וזה מה שהיה יפה בלהקה הזו: הם תמיד עבדו יחד, בחברות ובשותפות, גם אם רק אחד מהם היה היוצר המרכזי.
עוד כותרות ב-nrg:
• שלושה שבועות בלבד אחרי הלידה: בר רפאלי בביקיני
• עם מי אברהם טל, קרולינה ועברי לידר חולמים לשיר?
• עדי ביטי, אגם בוחבוט ושון גיטלמן חוזרים לבית הספר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ועכשיו שלומי ברכה לבד. מחוץ ללהקה הוא הספיק להיות המפיק המוסיקלי של "נושאי המגבעת", "כנסיית השכל" ו"בתרי זוזי" ועבד גם עם ערן צור ועוד רבים נוספים. ב־1998 הוא הוציא אלבום נפלא במשותף עם רמי פורטיס, "רץ על הקצה". רק פעם אחת הוא ניסה להיות הסולן ממש, באלבום ששמו "צ'פלין צ'רלי" שיצא ב־2003, ואז "משינה" התאחדה וברכה העדיף את להקת האם על פרויקט הסולו.
מתחת למשחקי המילים וההתחכמויות יש תמיד הרבה עצב וכאב. שלומי ברכה
צילום: טל שחר
עכשיו, בעוד "משינה" ממשיכה בפעילותה השוטפת, מוצא ברכה זמן להוציא את הסולו השני שלו, "מאדים ומחוויר" (מופע השקת האלבום הערב, 1.9 בארבי, ת"א). בשלוש מילים: היה שווה לחכות! בקצת יותר פירוט: "מאדים ומחוויר" הוא מקבץ של עשרה שירים אישיים, נוגעים ללב, מלאים באהבה ובגעגוע, טיפול ביחסים שהיו ושקיימים עכשיו. בזכות המבט ההומוריסטי של ברכה על החיים, השירים שלו לעולם לא גולשים לקיטש. אבל מתחת למשחקי המילים וההתחכמויות יש תמיד הרבה עצב וכאב, המוגש, כמו השירה שלו, כמעט בנונשלנט, בלי מאמץ, בלי לנסות "להיות זמר".
אני חושב על שלומי ויובל על כסא השופטים ב"דה וויס". מה הם היו אומרים על זמר ששר ככה, שקט, חצי מדבר. לא מתפרץ כמו כוכב צעיר שחייב להוכיח את עצמו, אלא בא ממקום אחר של הדבר עצמו. השירים הם מה שחשוב. בשירה שלו הוא לגמרי COOL, מביט במציאות מעמדה של איש שכבר עשה דרך ויודע משהו, ונותן לגיטרות שלו להטעין את המילים בהמון רגש. עם גיטרות כאלה הוא לא צריך לצעוק.
''מאדים ומחוויר''
עטיפת האלבום
בהפקה המוסיקלית של עופר מאירי (וקצת של נושי פז) הצליל של האלבום מחבר בין המקורות המוסיקליים של ברכה, כלומר ניו וייב שנות ה־80, ומה שהולך היום, כלומר כשכל אחד עושה מה שבא לו בלי התחייבות לסטייל מסוים. הוא כותב ומלחין את עצמו עכשיו, בגיל 54, מילים אישיות, משפחתיות, עטופות במנגינות טובות, סוחפות. גיטרות בס, תופים, קלידים מלאי אנרגיה כמו פעם. ושירים עם פוטנציאל להיות להיטים גם לצד המוסיקה־לצעירים־של־ימינו. "דרקון", "בית החיות", "לך לשם", "במסגרת דברים" והפתעה למילים של יעל טבת "אהבה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם