ראשי » תרבות » מוזיקה

נסיכת פופ בנאלי: בריטני ספירס סתמית ונחמדה

ההבדלים בין בריטני לסיה או ביונסה, צורמים באלבומה החדש של הכוכבת הפלקטית שמוכרת בזכות שערוריות מטופשות באותה מידה בה היא מוכרת כמבצעת שירים. המוזיקאים האמיתיים של האלבום עשו עבודה נחמדה, בלי טיפת ניסיון לחדש משהו // ביקורת

אחרי שהתגרשה מבעלה כעבור 55 שעות מרגע החתונה, התמכרה לסמים, השתגעה ואושפזה, גילחה את השיער, איבדה חזקה על ילדיה וכמובן - גרמה למעריץ ליילל בסרטון ולשבור את הרשת - הגיע הזמן להוציא אלבום חדש. סך הכל תהליך די סטנדרטי ואף סולידי בעולם הפופ הזוהר. כי אם לא כל זה, איך היינו זוכרים מי זו בריטני ספירס? בזכות המוזיקה שלה?

• בקרוב: סרט על חייה של בריטני
• מה בריטני עשתה ב"ג'יין הבתולה"?
• צפו: בריטני בהופעה - שנה לפני הפריצה
במקרה של בריטני, לפני שניגשים להביע דעה על האלבום התשיעי בקריירה שלה, יש להניח את הקלפים על השולחן: יש את בריטני, הפרזנטורית של המוזיקה, ששרה את השירים ומופיעה בקליפים, בטקסים ובתוכניות האירוח. ויש את האנשים שעושים את המוזיקה שלה - והם נחבאים אל הכלים כדי לפנות לה את קדמת הבמה. למרות שזה מטעה, יש פער עצום בין בריטני לליידי גאגא, סיה או גרימס למשל - שהן יוצרות לצד היותן כוכבות פופ. וגם בין בריטני לכרסטינה או ביונסה - שהן זמרות בחסד עליון.

בריטני, נסיכת הפופ בעיני רבים, לא ניחנה בכישרון שירה יוצא דופן. הייחוד שלה הוא בקול הצרוד, המיני, הכנוע והממוחשב להפליא. זה מסתדר יופי עם הקליפים נטולי הבגדים והעומק, שסך הכל מחמיאים לרוב השירים. כך היא פרצה לתודעה עם Baby, One More Time... שעמד על הקו הדק בין שיר פופ מקפיץ במיוחד לדיבוב לסרט פורנו רך. הקו הזה המשיך ואף השתפר עם להיטים ששינו את פני הפופ כמו Stronger, I'm A Slave 4 U, וכמובן שיר הפופ הכי טוב שלה: Toxic, את כולם כתבו מוזיקאים ומפיקים חשובים בתעשיית הפופ הבינלאומית.
האלבום החדש מאכזב בעיקר כי הוא לא מחדש. בתקופת הזוהר של הבלונדינית, הסינגלים הביאו בשורה קטנה ומחויכת לעולם הפופ. פעם היו אלה הכינורות הערבים ב-Toxic, ופעם המרקם הלטיני והמסתורי של Slave. קצת מפתיע, האמת, שבריטני ומנהליה בחרו לשחרר אלבום צפוי ובנאלי לנוכח העובדה שכעת יש לנסיכה הוותיקה מתחרות רבות וצעירות. במצב כזה היה מצופה ממנה להפתיע בניסיון להוכיח שהיא עדיין ה"חאליסי" השולטת.

אבל זה לא קרה. הקליפ שמלווה את הסינגל Make Me פרווה להחריד, כאילו היוצרים התעלמו מכך שהשתנו דברים ב-20 השנה האחרונות. השיר עצמו נחמד לשמיעה, אך לא יותר מפעמיים. מעבר לכך, אפשר לומר שהספק מחמאה הזו - "נחמד", חוזרת על עצמה לאורך ההאזנה לאלבום. רוב השירים באלבום נחמדים. Private Show, Man On the Moon ו-Just Love ME, כולם נחמדים. כולם יזיזו לכם את הראש, לעתים גם את הרגליים, אחרי שמיעת הפזמון פעם אחת כבר אפשר להצטרף בשירה. אבל לא יותר מזה. סתם נחמד.
 
עם זאת, אם נשים לרגע את המבצעת בצד, מבין כל הקטעים אפשר למצוא כמה פנינים שמדגדגות את האפרכסת, גם עבור מי שכבר לא מעריצ/ה בן/ת 16. אפשר לזהות מדי פעם מקצבים זרים לפופ, כמו בוסה נובה ודאב סטפ, וגם כמה צלילים מיוחדים.

Do You Wanna Come Over מבריק מבחינה עיבודית. פריטת הגיטרות בשילוב עם ויברפון מספקים גרוב מפתיע, ומקהלת הבנים וצליל פתיחת המשקה המוגז בפזמון נותנים לשיר גוון מרענן. Liar הוא להיט עם גרוב איטי שמתפתח לאיטו, עד שמתפרץ בפזמון אצטדיונים מרגש ומנצח. If I'm Dancing מפתיע עם ניחוח בלקני וסאונד עשיר. בשיר הזה גם אפשר לשמוע קריצה לקולדפליי, סוג של פופ בוגר יותר, כביכול.
What I Want הוא שיר מינימליסטי אך בועט, מזכיר את האנרגיה של I Love Rock 'n' Roll. כמוהו גם Private Show, שיר שמזכיר מעט את תקופת הג'קסון 5 - וזה כמובן נכתב לטובה. לעיתים, מרוב מגוון של כלים, אוטו-טיון ואפקטים מלאכותיים נוספים, דווקא שירים כאלו, שנשמעים ביחס לשאר האלבום חלולים - מרעננים את האוזן ומטיבים עם האלבום כולו.

עוד כותרות ב-nrg:
• אף פעם לא ראיתם את אייל גולן רוקד ככה
• שלושה שבועות בלבד אחרי הלידה: בר רפאלי בביקיני
• עם מי אברהם טל, קרולינה ועברי לידר חולמים לשיר?
• עדי ביטי, אגם בוחבוט ושון גיטלמן חוזרים לבית הספר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בסופו של דבר, האלבום הזה, ככל הנראה, יעשה את שלו וישאיר את בריטני בתודעה. להיט אחד ממנו - זו הצלחה, וכנראה שיהיו יותר מאחד. אך על אף כמה הברקות קטנות, חידוש, או אפילו ניסיון לחדש - לא נשמעים פה, וחבל. בניגוד לסגנונות מוסיקליים אחרים, החידוש הוא הדלק של הפופ, ואם זה לא מתקיים, היצירה בקלות הופכת להיות משוכפלת וסתמית. כמו חיי הפפראצי והשערוריות של הכוכבת. 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg