ראשי » תרבות » מוזיקה

יצירתיות עודפת: המעידה הזמנית של דיקלה

הזמרת והיוצרת דיקלה גרפה כל מחמאה אפשרית מאז שחררה את אלבומה הראשון, והמשיכה להציג ייחודיות ווקאלית לצד דיוק חסר פשרות לאורך כל הדרך. גם אלבומה החדש מציג זמרת נהדרת, אבל חוסר איזון בין הפקה לביצוע חורג מהקו המדויק שאפיין אותה עד כה

 
מאז הפציעה כעוף הכי מוזר וצבעוני בנוף המוזיקה המקומי, וכאחד הביטויים המוזיקליים הכי מסקרנים ויפים של כור ההיתוך הישראלי, דיקלה גרפה כל מחמאה אפשרית, ורק הלכה והמשיכה לצבור עוד מחמאות ועוד כבוד ואיתם – גם עוד ועוד ביטחון.

עוד כותרות ב-nrg:
• מחווה בין כוכבית לפרדי מרקורי
• האזינו: שני שירים חדשים לעדן בן זקן
• אף פעם לא ראיתם את אייל גולן רוקד ככה
• הגיע הזמן להודות בזה: כולנו קצת גזענים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

על אף הביטחון, המחמאות, התארים וההצלחה, המהווים בדרך כלל דלק ליצירה מוגברת על חשבון איכות והקפדה, דיקלה הקליטה במהלך קריירה של כ-16 שנים חמישה אלבומים בלבד, קצב איטי יחסית עבור מי שמצאה מקום של קבע בפלייליסטים, שהמעריצים ממתינים בצמא לחומרים חדשים שלה, ושבנתה אימפריה קטנה תחת שמה, עם המעריץ מספר אחד מנכ"ל הליקון רוני בראון, כמפיק שותף ויועץ אמנותי. מדובר בזמרת שלא נכנעת לציפיות או לתהילה, אלא נשארת נאמנה למשנתה האמנותית לאורך כל הדרך, עם דיוק מקסימלי וריסון מופתי, על אף שסוסי הצלחתה שועטים קדימה במהירות. היא אפילו אחראית לסינגל הכי יפה מהאלבום האחרון של שלמה ארצי, שלא נאמר – מהביצועים היחידים באלבום שמצדיקים האזנה.

"יהיה לנו טוב" מאלבומה הקודם הוא דוגמה מצוינת לחדות העין של הזמרת שהיא גם מפיקה מעולה. די היה בקצב המזרחי המהיר, בדרבוקות ובכלי הקשת הערביים כדי למלא את השיר באופי. על אף שהזמרת ידועה במיוחד בזכות הגלישה הווקאלית שלה למזרח עמוק, בשיר זה לא היה צורך בכך, על כן היא נתנה ביצוע נקי וחף מדגשים מיותרים.
גם אלבומה החמישי, "סיפור אופטימי", שיצא בשבוע שעבר, ממשיך להציג זמרת ייחודית ומבצעת בחסד, כזאת שניתן לזהות משמיעת חצי הברה. אבל הריסון והדיוק הנהדרים שאפיינו אותה עד לא מזמן הלכו לאיבוד באלבום החדש, שבו כל הברה מוטעמת עד חורמה, כמעט כל צליל שאפשר לדחוף נדחף, וכל רעיון עיבודי שאפשר היה להוסיף התווסף לכדי עומס לא נחוץ.

באלבום החדש, משהו מאותו דיוק מופתי של "ואם פרידה", "שבע בערב" ו"אין עוד אהבה כזאת", נעלם כלא היה. פרט לשיר הראשון, בלדה יפהפייה, כנה ונוגעת ללב על אישה שאומרת שלום לבדידות הרומנטית השקרית ששלטה בחייה, כמעט כל האלבום חוטא בכבודה עודפת, בדרמטיות מוגזמת, בעודף סלסולים וקישוטים, עד שהשיר הולך לאיבוד מרוב שכבות של צבע. נדמה שכמה שירים לא מבריקים במיוחד היו יכולים להתרומם לגבהים אחרים, אם דיקלה ושלושת המפיקים הנוספים של האלבום היו מאפשרים לזמרת להגיש אותם באופן צנוע יותר, בזכות כישרונה הטבעי.

"הוא קורא לי מאמי" אמנם להיט מובהק ומידי, אבל בורח למחוזות השמאלץ של קרן פלס. "איזה כיף", הרצועה השלישית, קטן ומתוק, ובכל זאת עושה חשק לשמוע את הזמרת מבצעת את השיר שכתבה והלחינה יחד עם יפתח שחף לבדה, עם פסנתר או גיטרה.

"כבישים פתוחים" הרביעי באלבום אולי לא שיר גדול או מפתיע, אבל הוא מתלבש על דיקלה כמו כפפה על מיתרי קול. גם כאן מורגש עומס מיותר של גיטרות, בוזוקי וכינורות, אבל איזה יופי היא מבטאת כ' רפה כשהיא שרה "לנסוע בכבישים פתוחים".

"אל תלך" הוא שעטנז של סאונד מודרני וקסטות בתחנה המרכזית הישנה בשנות השמונים, עם כל המניירות המתבקשות – חצוצרות דיסקו, סולואים צפויים וקלידים מיושנים. ממש על הגבול בין להיט ענק לשיר בלתי נסבל. ב"מסקרה שחורה" הבא אחריו, דיקלה מאבדת כל ייחוד לטובת הפקה בנאלית לחלוטין.

החצי השני של האלבום מציג שיפור משמעותי מחלקו הראשון, הן בגזרת הטקסטים, עם "אל תשפוט אותי, לא אל תשפוט, יש לי מספיק אותי וזה לא מעט, אל תחשוב בשבילי, לא אל תחשוב, יש לך מספיק משלך וזה עצוב כמעט" בשיר "אנשים", והן בגזרת ההפקה של "לעזאזל", שמביא תחושה גלובלית ומוכרת בסיפור אישי וצנוע. שיר הנושא של האלבום סוגר אותו בטעם טוב שחורג מהאופי הפומפוזי של רובו המכריע.
 

אין ספק ש"סיפור אופטימי" עלול להקנות שוב לדיקלה את תואר זמרת השנה במצעדי ראש השנה הקרבים ולהוסיף עוד כמה להיטים גדולים לרזומה של הזמרת. אך יותר מכל, הוא עושה חשק לשמוע את דיקלה בהפקה צנועה יותר, אולי אפילו אקוסטית, שבה יבואו לידי ביטוי כישרונותיה המוכחים, מבלי לתת ליצירתיות העודפת באולפן להפריע לה לעשות את שלה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg