השירים משתנים: תחנות תרבות עם רונה קינן
לא אכפת לה ליפול למלכודת הנוסטלגיה כל עוד תמצא שם את ציפי שביט, היא מודה שאהבת דיוויד בואי היא מצב פטאלי, מגלה מי הגיטריסט שהשפיע עליה יותר מכולם ולומדת עד היום בבית הספר האלטרנטיבי למוזיקה. תחנות התרבות של רונה קינן בדרך להצלחה
רונה קינן מופיעה על הבמות ויוצרת מוזיקה מגיל 17, אז הופיעה לראשונה יחד עם ערן צור במופע "אתה חברה שלי", משירי יונה וולך. היום, עם שחרור אלבום האוסף הראשון של הזמרת והיוצרת, שוחחנו איתה על תחנות התרבות המשמעותיות ביותר בחייה, בדרך ליצירתה המצליחה היום, וגם וולך התכנסה בהן כמובן, בין דליה רביקוביץ' לדוד אבידן.
עוד כותרות:
• מחווה בין כוכבית לפרדי מרקורי
• האזינו: שני שירים חדשים לעדן בן זקן
• הגיע הזמן להודות בזה: כולנו קצת גזענים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מציפי שביט, דרך טום וויטס, מדיוויד בואי ועד נעמי שמר, להלן התקופות, האנשים והיצירות שעיצבו את יצירתה של רונה קינן עד להצלחה הגדולה.
קינן תשיק את האוסף החדש לסיכום עשרים שנות יצירה עשירות בהופעה מיוחדת במועדון הבארבי, תל אביב, ביום שלישי, ה-13.9.16 ותארח את אסף תלמודי, אלון עדר ויזהר אשדות.
• המשימה הבלתי אפשרית של רונה קינן
המוסיקה ששמעו אצלי בבית היתה מגוונת - מחדר העבודה של אבא שלי תמיד בקעה מוסיקה קלאסית, לרוב באך ומוצארט, אבל גם דייב ברובק ופינק פלויד ונעמי שמר, שהיתה חברת המשפחה ומושא הערצתי בתור ילדה.
אחותי, לעומת זאת העריצה כל דבר שהוא אנגלי, מהביטלס ועד דיויד בואי. את ההערצה הבלתי מתפשרת לבואי היא הורישה לי, ומי שאוהב את בואי יודע שאהבת בואי היא מצב קבוע ופטאלי. לא ניתן להבריא מזה.
כך יצא שהמוזיקה של הילדות שלי היתה הערבוב הזה של שירי ארץ ישראל, באך, שמוליק קראוס, פאקו איבנז והאנגלים השובבים.
תמיד הייתי מלאת התפעלות מתכניות הילדים של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים בערוץ הראשון. גם בגיל צעיר מאוד הבנתי שמישהו השקיע בהן – במוזיקה, ובארט ובכתיבה. הייתי מהופנטת מהעגלה הצבעונית היפה בפתיחה של "שלוש, ארבע, חמש וחצי", מהדיאלוגים בין ציפי מור לספי ריבלין בבית של פיסטוק, מציפי שביט שרה "וכשבא לי" בפתיח המושלם של ציפיטפוט.
אני מודעת למלכודת הנוסטלגיה, אבל גם לא אכפת לי ליפול לתוכה לפעמים.
גדלתי בשנות התשעים. חולצות פלנל משובצות, נירוונה, ימי הגראנג׳ היפים והקצרים, ראשית האינטרט, MTV, ערוץ 2 הצעיר, החמישיה הקאמרית, סצנת המועדונים, תחילת המהפכה הוורודה בישראל, סוף עידן הקיבוצים, ההפרטה, רצח רבין. אני לא יודעת בדיוק איך כל אלה עיצבו אותי אבל כנראה שביותר ממובן אחד, העשור הדרמטי והמשונה הזה הוא חלק מהזהות שלי.
כששמעתי את טום וויטס בפעם הראשונה הרגשתי שהגעתי הביתה. כל מה שהיה לו להציע, רציתי לקבל. הקול החרוך, התיאטרליות בהגשה, הטקסטים הקולנועיים, ההומור, ההתכתבות הבלתי פוסקת עם העבר, הסאונד האפל של האלבומים שלו - הכל.
אבל מבלי לגרוע דבר מטום וויטס, נדמה לי שאהבה שלי אליו לא היתה שלמה אלמלא מארק ריבו, הגיטריסט המעולה שלו, שהוא ללא ספק הגיטריסט שהשפיע עלי יותר מכולם. הערבוב הזה של ג׳אז נושן עם מוסיקה קובנית וסאונד של ניו יורק, קנו אותי מהשמיעה הראשונה. אני תמיד מנסה להגיע אליו איכשהו דרך הנגינה שלי.
מלבד לאה גולדברג, שלושת המשוררים האלה הם אלה שאני חוזרת אליהם תמיד. הבגד של רביקוביץ׳, הרחובות ממריאים לאט של אבידן, כשבאתי לקחת אותה מהעננים של וולך - מעבר להיותם שירים גדולים, עבורי הם גם שירים אלסטיים, הם משתנים יחד איתי. אני תמיד יכולה לחזור אליהם ולראות בהם משהו חדש שהייתי עיוורת אליו בזמן אחר.
גיל ההתבגרות לא היה קל, אבל ארבע השנים בתלמה ילין הן שנים שהייתי נותנת הרבה כדי לחזור אליהן שוב. למדתי שם כל כך הרבה, על מוזיקה, על תיאטרון, על שירה, על יחסים, על מה אני רוצה להיות ומה אני לא רוצה להיות כשאהיה גדולה. הכרתי שם אנשים שהפכו להיות חלק מהחיים שלי ומהמוזיקה שלי באופן העמוק ביותר. בית הספר נתן לי את האפשרות לגדול בחממה אמנותית, לעשות נסיונות מוזרים, בתמימות, בלי פחד, הרבה לפני המורכבות של יחסים עם קהל ומערכות של ציפיות ואכזבות. אני מאחלת את זה לכל אמן צעיר.
כבר כמה שנים שיוטיוב הוא בית הספר האלטרנטיבי שלי. מכיוון שלא למדתי מוזיקה באופן מסודר אף פעם, אני משלימה שם פערים. אני לומדת קצת הרמוניה, קצת סאונד, עבודה עם תוכנות מוסיקה, טכניקות נגינה שלא הכרתי.
מעיין הידע העצום והכל כך נגיש הזה לא מפסיק להדהים אותי. את הדברים שאני לומדת שם אני מיישמת כל יום, בעבודה על האלבום החדש שלי, בהופעות הסולו שלי ובהופעות עם הלהקה. אין דבר יותר מתגמל מללמוד דבר חדש, לחרוק שיניים, להיכשל, להתאמן, לנסות שוב ובסוף להצליח.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם