ראשי » תרבות » מוזיקה

מאסטרפיס של כאב: 8 שלבי האבל של ניק קייב

אחרי שאיבד את בנו בן ה-15, נכנס ניק קייב לאולפן ויצר - לא רק את האלבום העצוב ביותר שכתב אי פעם, אלא יצירת מופת של התמודדות עם אבל וחוסר אונים בלתי נתפשים, דחוסים בארבעים דקות בלבד. הסרט המלווה את יציאת האלבום נהדר בעיקר בזכות אישיותו העצומה של האמן המתמודד עם האובדן

 
על אף שמדובר ביצירת אמנות ככל יצירה אחרת, הרגשה זרה מתלווה לכתיבה עליה, מחלחלת בעורקים מהלב לאצבעות, בדיוק כמו היצירה עצמה, שמחלחלת לאוזניים ומשם היישר אל בלוטת הדמעות. יש משהו יומרני בלבקר את האלבום החדש של ניק קייב, ויותר מזה – את הסרט שליווה את יציאתו, בדיוק כפי שיש משהו יומרני בתיעוד אבל של אב שאיבד את בנו, שנה בלבד לאחר המקרה הנורא.

עוד כותרות:
• צפו: יהודית באומן בוחרת תוספות שיער
• ביונסה מפתיעה בהצעת נישואין על הבמה
• אמא עם רובה: כהנא חי בפרברי ארה"ב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אבל ניק קייב הוא לא עוד אב שכול, בדיוק כפי שניק קייב הוא לא עוד מוזיקאי. ניק קייב הוא מוזיקאי וסופר, תסריטאי ומשורר, שהמוות בצורות שונות, מנקודות מבט שונות, בתקופות שונות, מגורמים שונים ועם פרשנויות שונות, היה חלק בלתי נפרד מיצירתו הענפה בארבעים השנים האחרונות. ניק קייב הוא אב שכול שאיבד את בנו - בן ה-15 בלבד; שלו אח תאום – שתמיד יזכיר את אחיו האבוד וישקף את דמותו המתבגרת שיכלה להיות; שלא מת בנסיבות טבעיות או מגורמי טבע – אלא נפל מצוק. כמה כאב אפשר להכיל? כמה כאב אפשר להעלות על הדף, להקליט באולפן, לתאר למצלמה? כמה יומרני לכתוב על כאב כל כך בלתי מובן עבור מי שלא חווה פסיק מאותו זעם, כעס, חוסר אונים ותסכול?
סביר להניח שלא תקראו בשום מקום מילה אחת רעה על האלבום הזה, לא בגלל שמדובר ביצירה מוזיקלית נשגבת – ממש לא. ניק קייב הוציא לא מעט אלבומים מצוינים, בסגנון המופשט הזה של היצירה הוא כבר התנסה באלבום הקודם Push the Sky ובהשוואה לאלבומים אחרים שיצאו השנה, אין ל-Skeleton Tree שום סיכוי לקחת את תואר אלבום השנה בשום מגזין. אבל כל זה לא משנה כאין וכאפס לעובדה שניק קייב דחס בארבעים דקות עוצמות של כאב שלא נשמעו מאז... ובכן, הטענה הקלישאתית תהיה מאז אחד מאלבומיו של ניק קייב בעצמו משלהי שנות התשעים / תחילת שנות האלפיים. די לומר שמדובר באלבום הכי עצוב של ניק קייב, על מנת שכל מי שבקיא בדיסקוגרפיה של היוצר יבין את עוצמת הטלטלה המוזיקלית.

זו לא יצירה מוזיקלית נשגבת, אבל כן מדובר במאסטרפיס. מאסטרפיס של שמונה שירים. מאסטרפיס של אמן חסר פשרות, של יוצר דגול, של איש אשכולות שתמיד הלך עם הלב, של אדם שרומנטי ומקאברי דרים בקרבו יחדיו, של מוזיקאי שיודע לזקק תשוקה פשוטה לבלדות הכי יפות ויודע לתעל כעס להמנונים עוצמתיים, של אחד ממספרי הסיפורים הטובים ביותר שידעה המוזיקה המודרנית, ושל אב שאיבד את בנו והפך את היצירה שלו לנקמה, למטרה, להתמודדות.

אגב יומרות, עטיפת האלבום לא מתיימרת להביע כלום. אין אפילו את פניו הסתומות ממבע של האמן, לא ציור אבסטרקטי לסמל את סערת הרגשות, לא נוף ממרום צוק, לא פסנתר מיותם, לא כלום. רק רקע שחור וכיתוב שם האלבום והאמן בפונט מחשבי מנוכר. כי המוזיקה, כעומדת במשימה בלתי אפשרית, מספיקה. הסרט, לעומת זאת, עטוף במבע אמנותי בחסות הבמאי, עד הגזמה. החל מצילום בטכניקת תלת ממד ובשחור לבן, דרך מעבר לצבע ועריכה תזזיתית וסצנות אולפניות מהונדסות, ועד תאורה מיוחדת באולפן ההקלטות ואפקטים המדמים כאב אוניברסלי, עם חדירת אור מבעד לפתחים צרים וחורים בקירות וריחוף התמונה למעלה עד אשר רואים את כדור הארץ ממרומי הוואקום החללי, אולי קריצה לגן העדן במרומים, רמז לאמונה בצפיית המתים, גלגול נשמות, ושאר ירקות רקובים שלהם ולסרט הזה שום דבר במשותף.

אין ספק שמי שעושה את One More Time With Feeling לסרט מרתק הוא ניק קייב ואך ורק ניק קייב. הוא הכל והוא מספיק, וכל השטיקים המיותרים של הבמאי אפילו לא באמת מפריעים מרוב שאישיותו של ניק קייב, מפלצת היצירה האימתנית, משתלטת על כל פריים ועל כל פינה על גבי המסך. גם כשהוא ממלמל, גם כשהוא חוזר בו, גם כשהוא חוזר על עצמו, גם כשהוא משיב לשאלות שהוא לא רוצה להשיב עליהן, גם כשניתן להבחין באישוניו שהוא חושב שמדובר בשאלות מטומטמות, הקהל עדיין שבוי בקסמו של המפלצת, מספר הסיפורים, האב.

לעומת הסרט - שמתחיל בבדיחות הדעת, בדיאלוג של טייק ראשון שכביכול אמור היה להשאר על רצפת חדר העריכה, שבו ניק קייב חוזר להתפשט ולהתלבש באופן מכני בזמן שהבמאי והצלם מסדרים את "מצלמת התלת ממד בשחור לבן המזויינת הזאת", בקוריוז של במאי סרט דוקומנטרי שממחיש בהפוך על הפוך על הפוך ערכו של דוקומנטרי מבוים - האלבום נפתח בכניסה אוטומטית ליער האפל שבו האב השכול חי מאז יולי 2015.

ללא שום התראה, מתפרץ עם פתיחת האלבום צליל חיכוך חשמלי קצבי ועמום שחולש על כל יצירת המופת Jesus Alone, מלווה באוושה המדמה שריקת עוף לילי דורס, וכלי הקשת שמפציעים ונעלמים כלא היו מסמנים סכנה הולכת, קרבה ומתרחקת. המאזין שבוי ביער החשוך משניה ראשונה ועד סוף השיר, בדיוק כמו ניק קייב בעצמו מרגע קבלת הבשורה הנוראית, קורא באפלה ברפיון, כיודע שאף אחד לא ישמע את קולו, ובכל זאת צועק בחוסר אונים.
 

אפשר לטעון שניק קייב תמיד היה מדכא (על אף שזו אמרה לא מדויקת בעליל), אבל זו פעם ראשונה שהוא נשמע ככה, מותש. זה בולט במיוחד בביצוע השיר השלישי באלבום, Girl In Amber, בו הוא נשמע כאילו עודו לוחץ בברכיו את האדמה בה נטמן בנו, מדבר אליו בפעם האחרונה. "הטלפון, הטלפון, הטלפון, מצלצל, מצלצל, לא מצלצל עוד... אם אתה רוצה לדמם, תדמם, אם אתה רוצה לדמם, תדמם, אם אתה רוצה לדמם, אל תנשום, מילה, פשוט תתרחק, ותן לעולם להסתובב...".

כל הדם הזה, לצד קיא, כמיהה לאהבה ומחלות של אנשים אחרים, ממשיכים לקשט את האלבום הזה לאורכו מבלי להגעיל את המאזין לרגע. כי זה לא מגעיל, זה הכי אנושי. הדם ניגר מאדם מנוסר לשני חצאים, אדם הולך מכוסה בדם שלא שלו, נרקומן שוכב על גבו בחדר מלון בטיחואנה... כולם מסתכמים בזיכרון עמום שהולך עם הדובר לכל מקום.

"אני לא יודע מה הייתי עושה בלי וורן", הוא אומר בסרט על שותפו הוותיק ליצירה, שמצחיק אותו עם רכישת כינור בעל צליל נורא שעלה לו 3,000 – "אבל תראה איזה יפה הוא", ומצליח להחזיק אותו שפוי מבלי להשתמש במילים של נחמה, אלא אך ורק בזכות הפחת חיים מוזיקליים, כמה אירוני, בתחושות המלוות אותו מזה שנה.
האלבום נפתח בנפילה מהשמיים ונחיתה בשדה ליד נהר, בקול חלש קורא באפלה, ומסתיים בקריאה נואשת לים שמחזיר הד ריק. אבל המשפט האחרון בהחלט באלבום הוא "וזה בסדר עכשיו". על אף כל הכאב הטרי, החדש, המטלטל, ניק קייב נשאר ניק קייב, בעוד השיר שסוגר את האלבום מחזיר את המאזין לסגנון אלבומים אחרים של האמן משנות האלפיים כמו Abattoir Blues. ניק קייב כבר מוכן לצעד הבא בחייו. האלבום הבא ישמע אחרת לגמרי. "לשמוח כנקמה", הוא אמר למצלמה באחד הרגעים המרתקים ביותר בסרט התיעודי עליו, והוא גם יקיים.

פתאום אני קולט שכתבתי את השם "ניק קייב", לא רק שם פרטי או משפחה, אלא השם "ניק קייב" במלואו,21 פעמים. כי אין עוד אחד כמוהו בכל העולם. אחרי צפייה בסרט הזה, כנראה שמתבקש להדגיש את זה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg