ראשי » תרבות » מוזיקה

מארז תרבות 62: הגיע הזמן לקחת את הכח חזרה

יענקלה רוטבליט וחברי להקת "החצר האחורית" מישראל וזאק דה לה רוחה וחברי "רייג' אגיינסט דה מאשין" מארה"ב, מזכירים למארז כמה עוצמה יש בשירי מחאה טובים. וגם: ניר שלמה חוזר, נויה אביב מושלמת וכהן את מושון יותר טובים מדרייק

אלבום: Prophets of Rage – The Party's Over

אחרי פירוק הלהקה, הקמת להקה חדשה עם כריס קורנל, קאמבק קצר, אלבום גנוז, יותר מדי שנות שתיקה והמון שמועות מפוזרות, יצאו כמעט במקביל חומרים חדשים של חברי Rage Against the Machine המפוצלים.

עוד כותרות:
• חובי סטאר מתכונן לחמש הצגות ביום
• אמא עם רובה: כהנא חי בפרברי ארה"ב
• אינטימי: הצצה לחיים הסוערים של פיקאסו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

קודם היו אלה טום טים ובראד שחברו ל-B-Real מסייפרס היל ול-Chuck D ו-Dj Lord מפאבליק אנמי, באקט של מחאה על קמפיין הבחירות ההזוי של ארה"ב. מה שהתחיל כהופעה מפתיעה המשיך במסע יחסי ציבור ענף ברשתות החברתיות והמשיך למיני אלבום, לשמחת מעריצי הלהקות מפעם. פחות מחודש אחר כך, בהפתעה גדולה ובלי שום התראה מוקדמת, יצא סוף סוף סינגל רשמי ראשון מאלבום הסולו הראשון של זק דה לה רוחה, שאמור לראות אור בתחילת 2017.
הבשורה על הסופרגרופ המעניין Prophets of Rage, העבירה במארז צמרמורות של עונג וציפיות למטאל-ראפ כבד וחריף, שיחזיר אותנו בכאפה מצלצלת על הפרצוף לצלילי המחאה החזקים ביותר שנשמעו אי פעם, אי-אז בשלהי שנות התשעים. אבל כגודל הציפיות, נו, אתם יודעים.

• האם רייג' חזתה את עלייתו של טראמפ?

באסה לומר משהו רע על ה-EP  בן חמשת השירים של הלהקה החדשה. אבל גם קשה לומר שהוא מצדיק את עצמו מעבר לסינגל בהילוך איטי מדי, פרט להפצת המחאה עצמה, שהיא, כמובן, ראויה מכל הבחינות.

ה-EP מורכב מחמישה שירים. שיר הנושא של הלהקה הוא כמובן גרסה חדשה ועדכנית של הלהיט מ-1998 של פאבליק אנמי, שהגיטרה-בס-תופים של טריו הזעם נותן לו בוסט של כוח. הסינגל ושיר הנושא של האלבום The Party's Over מקיים את ההבטחה עם שילוב מוחץ של הגיטרה הצורמת של טום מורלו וראפ חצוף של צ'אק די, ועם זאת נותן את הרושם שעל אף המילים והכאסח, מישהו פה הזדקן. את שלושת השירים האחרים, גרסאות חיות של שלושה שירי עבר של להקות האם, היו צריכים להשאיר על הבמה, היכן שהריף הנוסטלגי מקפיץ את הקהל בהתלהבות, והרחק מהאוזניות בבית שלוחשות תוך כדי שמיעת השיר שהביצוע החדש לא מתקרב בקילומטרים לביצועים המקוריים.

אחת התגובות ביוטיוב של שיר הנושא של האלבום של הסופרגרופ החדשה ממליצה לשמוע את השיר במהירות 1.25. לא תאמינו להבדל. זה כמו להוסיף טבסקו על משולש פיצה ללא תופסות. בדיוק מה שציפינו מהם מלכתחילה. הכישרון והזעם שם, הם לא הלכו לשום מקום. רק צריך היה להביא להם בעיטה שתחזיר אותם עשרים שנה אחורה. אז מכל הבאסה, בכל זאת יצאה המלצה, במהירות 1.25.
 

סינגל: Zack de la Rocha - Digging for Windows

הסינגל החדש של דה לה רוחה מציג סיפור אחר לגמרי. אין כאן שום קריצה לעבר, להיפך – מדובר בסאונד שהראפר והזמר המוכשר מעולם לא התנסה בו. לאחר שגנז אלבום שהכין עם מלך האינדסטריאל טרנט רזנור (נין אינץ' ניילז) ולאחר שעבד עם הנסיך החתרני של ההיפ הופ סול וויליאמס, הפתיע דה לה רוחה עם הפקה של לא אחר מאשר El-P, הג'ינג'י הלבנבן מהרכב ההיפ-הופ המעולה Run the Jewels, שגם איתם שיתף פעולה באלבום השני והמעולה של ההרכב.

השילוב של הראפ בניחוח דיסטורשן של רוחה עם ההפקה המודרנית והחדה של El-P מזקק שלושים שנה של מטאל-ראפ לסגנון שגדול בהרבה מסך חלקיו. אם ככה ישמע כל האלבום החדש של רוחה, אזי שווה היה לחכות 16 שנה לסנונית סולו ראשונה שלו.

אולי גם שחרור הסינגל בהפתעה גמורה, בלי קמצוץ ממסע יחסי הציבור שליווה את פרויקט להקת העבר של רוחה, תרם להנאה הגדולה מהסינגל. בדיוק כפי שהשיר נפתח בבאס עמוק המדמה סירנות בהפגנה, כך נחת עלינו הסינגל החדש, מוכיח שזאק דה לה רוחה הענק עדיין חי וקיים וכועס.

רק באסה על הפייד אאוט הנוראי בסוף השיר, סיום נטול אורגזמה לשיר מעולה. אבל מילא. אולי כחלק מהאלבום שיצא בקרוב, גם הפייד אאוט הרע הזה ייטמע בחבילה של מכות לצלעות וטקסטים לפנים.
 

סינגל: החצר האחורית – "ים המוות"

צריך היה לצרף את יענקלה רוטבליט להרכב מוזיקלי בעשור השמיני לחייו על מנת להזכיר לנו שמוזיקה ישראלית יכולה להיות יותר מקצב טוב וידיים באוויר, ואת חשיבותם של שירי מחאה.

אחרי אלבום ראשון ומצוין של "החצר האחורית", השיר "ים המוות" מבשר על אלבום שני שבדרך, עם לחן קולע של איתמר ציגלר וטקסט... אוי, איזה טקסט. ישיר ובועט מבלי להיות אלים בכלל, כמו שרק רוטבליט יכול לכתוב.

"מי הרג את ים המוות", שואל באירוניה השיר החשוב ביותר של התקופה ללא כל תחרות, ומזכיר לנו - לא רק ששירי מחאה הם הסוגה העליונה של המוזיקה, אלא עד כמה שירי מחאה נחוצים לנו בשנות האלפיים על אף היכחדותם מעיני הציבור אל עבר סצנת שוליים. במקרה זה, בזכות הלחן, שמתאים את עצמו ככפפה לעוצמת המילים, מחזק אותן מבלי לקחת מהן את הזרקור, נוצר שיר שהוא גאוני באותה המידה שהוא עצוב.

צריך היה לצרף את יענקלה רוטבליט לתומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן, על מנת להחזיר את שירי המחאה האינטליגנטיים, הן טקסטואלית והן מוזיקלית, למרכז הבמה. בשורת העבודה על אלבום שני להרכב שאמור לצאת בחורף הקרוב, על אף פרויקטים כבדים אחרים של חבריו מסביב לעולם, היא מתנה עצובה ויקרת ערך לארצנו האוכלת יושביה ופלאי הטבע שלה.
 

אלבום: כהן@מושון – ימים ארוכים

דרייק מועמד לתואר האלבום הנמכר ביותר לשנת 2016, אם ימשיך למכור כפי שהוא מוכר מאז יצא ואם לא נתחשב ב"25" של אדל, שעל אף שיצא בשנת 2015, עדיין שובר מוסכמות מכירת אלבומים בשנות האלפיים. אבל על אף כל ההצלחה שמתבטאת באין סוף השמעות בכל העולם וכיבוש כל פסגה אפשרית, האלבום החדש של דרייק הוא בושה לכל מה שטוב בהיפ הופ. דרייק, יוצר מוכשר, אחרי הכל, גם אם הוא מכוון למכנה המשותף האמריקאי ביותר, מציג טקסטים מטופשים בהגשה נטולת כל חן או אופי או ייחוד. הצהרת הכוונות היחידה שלו היא לעשות עוד כסף והמוזיקה שברקע? וואלה, קשה לקרוא לזה מוזיקה אפילו.

אלבום היפ הופ טוב באמת, מעבר לראפ שכל מהותו קללות וקצב מונוטוני, הוא אלבום שיותר מלהיות מגניב, גם אפשר למצוא בו מוזיקה שעומדת בזכות עצמה, גם אם מסירים ממנו את הווקאלז לחלוטין. ומה אתם יודעים, עם כל הדיבורים על ירוק וטו-פאק וחצ'קונים, האלבום החדש של כהן את מושון הוא דוגמה נהדרת לאלבום היפ הופ שמציע אחלה מוזיקה מעבר לכישרון הדקלום של חבריו.

גם באלבום השלישי של ההרכב תמצאו הרבה יו יו יו, מניירות ראפריות מתבקשות כמו אגו מנופח, הרבה גוף ראשון ואזכור שם ההרכב בכל הזדמנות, ורפרנסים לגראס, מחשופים, בחורות, מחשופים של בחורות ובחורות עם מחשופים. אבל מעבר לבדיחות הדעת ולסיפורי בני העשרים פלוס בעיר הגדולה, אפשר למצוא מוזיקאים מוכשרים באמת, ואפילו אמירה, אם מקשיבים היטב (האזינו ל"כהה").

מסקנה? האלבום החדש, המוזיקלי והאינטליגנטי של כהן את מושון, יותר טוב מהאלבום המשעמם ונטול הברק של מלך ההיפ הופ דרייק, יוֹ.
 

סינגל: עידו רצון – 140 קמ"ש

לרוב הפופ המיינסטרימי אפשר להתרגל אחרי הקשבה אחת. הפופ המיינסטרימי של עידו רצון דורש קצת יותר. אם גם אתם דורשים מהפופ המיינסטרימי שלכם קצת יותר, האזינו לסינגל החדש של עידו רצון.

ביום חמישי הקרוב, 22.9.16, ישיק עידו רצון את אלבומו החדש בהופעה מיוחדת במועדון "האזור".
 

סינגל: Sharon Meni – Slow Motion

לשיר קוראים הילוך איטי, אבל הוא נשמע יותר כמו הילוך לאחור. רובו ככולו מורכב מצלילים גרוסים, נשימה קטועה וסימפולים חתוכים, מונחים זה לצד זה, ללא מחשבה כביכול, כמו שיר בהילוך איטי בו המילים הופכות לג'יבריש של הברות לא מובנות.

אבל על אף שהשיר הזה לא מפסיק להפתיע, מהשניה הראשונה שלו ועד החיתוך הפתאומי לקראת סופו, הוא הכל פרט לרנדומלי. הצמד שרון מני (שרון ללום ומני סונינו) הישראלים עובדים מזה מספר שנים בצרפת על אלבום הבכורה שלהם, ואם לשפוט על פי מלאכת המחשבת של הסינגל Slow Motion, האלבום הזה עלול לשאת בשורה מוזיקלית מרתקת.
 

סינגל: Noya – Time Will Tell

הזמרת נויה אביב, היא תופעה חריגה בנוף המוזיקה המקומי. יש לה קול שהתחנך על ברכי אגדות בלוז וג'אז כמו אטה ג'יימס, בילי הולידיי ושרה ווהן, ויש לה נשמה שטורפת את השיר בערמומיות. לעתים היא נשמעת כאילו היא מסוגלת ממש לבלוע את המאזין מבעד לרמקולים, אבל כדור ברזל שקשור לרגליה מחזיק אותה נאמנה לשיר עצמו, מבלי להשתלט עליו נוסח זמרי כוכב דה וויס הבא פקטור .

Time Will Tell, הסינגל הרביעי מתוך אלבום הבכורה שלה Out Loud, הוא שיר נהדר בביצוע מאלף. יש בו כל כך הרבה עומק מרוסן וחסר יומרות, עד שאפשר לבלבל אותו עם סטנדרט ג'אז בן שישים או שבעים שנה. אבל זה שיר מקורי, ישראלי, אישי, שנכתב על ידי הזמרת בעצמה.

אפשר היה לעבד אותו מיינסטרימי יותר, אפשר היה לעבות אותו עם תופים ובס, אבל בכל אלה לא היה כל צורך. די בסקסופון החצוף של שי ברקוביץ, בפסנתר הנוסטלגי של יסמין אבן ובקול הגדול מהחיים של נויה, כדי להרכיב שיר מושלם. פשוט, ומושלם.
 

הדסטארט: ניר שלמה

ניר שלמה הוציא את אחד האלבומים היפים, המרגשים, הכנים והמעניינים ביותר בשנה שעברה. תעזרו לו להוציא את האלבום השני, שמובטח להיות יפה, מרגש, כן ומעניין באותה המידה, או אפילו יותר, אם לשפוט על פי "כל הנוצות הלבנות" הבועט ורב הדימויים המרתקים במסורת ניר שלמה, ששוחרר כעת.

להדסטארט של ניר שלמה.
 

אלבום: אלי רוזן – "חללים גדולים"

בשיר הראשון באלבום החדש של אלי רוזן, הוא שר "מוכרחים להיות שמח" באופן שמקשה להכריע, כביכול, אם הוא אכן מתכוון לכך או לא. הוא מבצע אותו כך שגם חסידי ברסלב נחמנים מאומנים יכולים ליהנות מהשיר, וגם עכברי מוזיקה דכאונית ושקטה יכולים לשיר לעצמם את השיר באירוניה. אי אפשר לדעת מבלי לחקור את האמן לאיזו קיצוניות הוא מושך. והרי זו מהותה של אמנות, לא?

מהאלבום השני של אלי רוזן, שיצא תשע שנים אחרי אלבום הבכורה "כל המקומות האלה", יכול ליהנות מי שצורך את המוזיקה שלו מגלגל"צ כמעט באותה המידה למישהו שהאלבומים הישראלים האחרונים שהוא קנה הם של רועי פרייליך, יהוא ירון והילה רוח. הקול ה'יהלי-סובולי' שלו, יחד עם ההפקה החמימה של האלבום, מרכיבים מוזיקה מאוד ישראלית ומאוד ישירה.

כשבאמצע האלבום רוזן שר "הוא מנשק את המזוזה יותר מאת הילדים הקטנים שלו", נדמה שכבר אפשר להבין למה הוא התכוון באמת בשיר הפותח את האלבום. "כיסים מלאי חורים", "פוליטיקאים מזויפים" ו"קוראים לזה אושר, צריך לקרוא לזה טיפשות או אמונה", כבר לא מותירים מקום לספק. היצירה של אלי רוזן בועטת על אף גמישותה, מלאת מטענים וכוונות לצד היותה נעימה, וכל זאת ללא שום פשרה אמנותית.
 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg