בין ברי לנינט: שי צברי מחבר עולמות
שי צברי בכלל רצה להיות צלם והג'וב הראשון שלו בחברת הפקות היה מאחורי שולחן המזכירות. היום, אחרי שורת שיתופי פעולה וכמה להיטים הוא מרגיש מספיק בטוח לעמוד בקדמת הבמה ולנצח על חיבורים מפתיעים בין מיטב אמני ישראל
לא הילדות בבת־ים, לא העמידה על הבמה בבית הכנסת התימני שבו למד את אמנות הפיוט, וגם לא הרגע שבו עבר מאחורי הקלעים של היצירה המוזיקלית אל קדמת הבמה. הרגע בריאיון שבו קולו של המוזיקאי והיוצר שי צברי נשבר ודמעות עולות בעיניו הוא כשהוא מספר על הופעתו לפני כשנתיים בפסטיבל המוזיקה היהודית הגדול בעולם, על אדמת פולין.
עוד כותרות:
• עומר אדם עלה לשיר עם גבס
• האם הטרייה בר רפאלי חוזרת למסלול
• אייל גולן עושה בושות למרינה קבישר
• "עצוב": בראד ואנג'לינה מגיבים לגירושים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"היינו בדרך לקרקוב, ואיתמר ציגלר שמנגן איתי על גיטרה בס וגיטרה חשמלית נתן לי לקרוא את הביוגרפיה של סבא שלו, ניצול שואה מגטו לודז'. עמדנו באירוע הסיום של הפסטיבל מול קהל של 15 אלף איש, אירוע שמשודר כולו בטלוויזיה הפולנית, וסיפרנו את הסיפור על סבא של איתמר. בסוף הסיפור הקדשנו סולו גיטרה לסבא שנפטר והקהל יצא מגדרו. ואתה עומד שם וחושב לעצמך שאם הייתי שם לפני שבעים שנה היו משמידים אותי, ועכשיו עומדים שם עשרות אלפי אנשים ונהנים ומריעים, ואתה מבין. העולם לא חייב להיות מקום שבו רק השנאה של האחר שולטת. זה התהפך וזה יכול להתהפך. אפשר אחרת. וגם פה, בישראל, אני חושב שאפשר אחרת".
הוא חושב שאפשר אחרת, וגם פועל כדי לקרב את היום הזה - באמצעות חיבורים שפעם היו נשמעים אולי בלתי אפשריים. בין מזרח למערב, בין סלסול תימני לבין ניגון של כליזמר, בין פיוטים ושירי משוררים ללהיטים שמתנגנים בגלגלצ. "המפיק והקלידן שלי, אסף תלמודי, נורא אוהב כליזמר. הוא שמע שיר שלי שנקרא 'המלך' ופתאום ניגן אותו בסגנון חסידי־כליזמרי, והחלטנו לצרף את הקטע הזה והוא נהיה חלק אורגני של השיר. בשירים אחרים של פיוטים למשל יש השפעה של מוזיקת רוק. אני לא אוהב מוזיקה 'תימנית' או מוזיקה 'ערבית' או 'רוקנרול'. אני פשוט אוהב מוזיקה".
החיבורים הללו הם אלה שעומדים גם מאחורי המופע "כביש 1" בהפקה ייחודית של מקור ראשון יחד עם נענע דיסק, בניהולו המוזיקלי של תום כהן ובייעוץ אמנותי של צברי, ביום ראשון הקרוב בהיכל התרבות בתל־אביב. על הבמה יעלו בזה אחר זה זוגות־זוגות: אביב גפן ואביתר בנאי, ברי סחרוף ועמיר בניון, מיכה שטרית ונטע אלקיים, ונינט יחד עם צברי.
"המקום הזה של חיבורים בין אנשים שבאים מעולמות שונים הוא משמעותי", אומר צברי. "קח לדוגמה את החיבור עם נינט. אנחנו מגיעים ממקומות אחרים, אבל כשאנחנו נפגשים אנחנו רואים שזה לא כך. בסוף שנינו מאוד אוהבים מוזיקה.
"עשיתי איתה פרויקט לפני שנה, והיא הייתה כל כך מקצועית ומדהימה ורצינית ולימדה אותי ואני מאוד מעריך אותה. כל האנשים שיעלו על הבמה בערב הזה הם לכאורה שונים אבל יש להם מכנה משותף כל כך רחב. אביב ואביתר ממציאים את עצמם מחדש, ביחד, על הבמה; עמיר וברי, שלפעמים נראה שהם שונים, אבל ברי מאוד מפרגן לעמיר ואפילו ניגן גיטרה בדיסק שלו; ונטע אלקיים, שתשיר יחד עם מיכה שטרית שמגיע משורשים צפון אפריקניים, אבל במוזיקה שלו עד היום פחות נגע בחלק הזה ובמופע הוא ייגע בזה קצת יותר. זה מעניין. זה אומר שיש מקום לכולם, בלי לבטל אף אחד. בערב הזה גם נשיר שירים אחד של השני, ואז כל אחד מגלה את היצירה שלו באופן חדש. זה כיף".
יש מי שיחשוב על שי צברי (42) במושגים של סינדרלה. מי שהתגלגל להכין קפה ולעסוק בניירת בחברת הפקת המוזיקה "נענע דיסק" כששמע במקרה שהמנהל ניצן זעירא מחפש מזכירה, עבר להיות זמר ליווי של ברי סחרוף וכעבור שני עשורים הפך לאחד האמנים המבטיחים והבולטים עם להיטים כמו "לווי אותי" ו"מעליי דממה". אבל שלא כמו באגדות, המהפך של צברי לא התרחש באמצעות פיה ומטה קסם. נדרשו לכך שנים ארוכות של ניסוי ותעייה, עד שצברי הבין שהוא נולד לשיר.
"הרבה שנים לא היה לי ברור שאני רוצה לשיר, בכלל רציתי להיות צלם", הוא אומר בחיוך. אחרי שהשתחרר משירות בצה"ל והבין שצלם כבר לא יהיה, עצר צברי ושאל את עצמו מה בא לו לעשות. המוזיקה והשירה תמיד היו שם. אביו היה שליח ציבור שלימד אותו את הפיוטים ואת טעמי המקרא בניגון התימני, סבתו הייתה זמרת בחתונות ולהבדיל מקוננת בהלוויות, ובשכונת ילדותו בבת־ים נחשף לבליל של מוזיקה מכל העדות והסוגים. הוא החליט ללכת ללמוד בבית הספר "רימון".
"ההחלטה הפתיעה גם אותי. מעולם לפני כן לא עסקתי במוזיקה באופן רשמי או למדתי באופן מסודר. השנה הייתה 1995, התחלתי ללמוד שם יום אחרי רצח רבין", הוא נזכר. ב"בית הספר לג'אז ולמוזיקה בת זמננו" התקשה למצוא את עצמו ולהביא לידי ביטוי את המטען המוזיקלי שהביא עמו, ועזב אחרי שנה. "כולם רצו אז לעשות ג'אז או מוזיקה מערבית. הפופ אז היה סוגה ששלטו בה אמנים כמו עברי לידר ואביתר בנאי, אנשים שכותבים שירים אישיים מאוד, וזה לא דיבר אליי ולא היה אני. הייתה תחושה באותה תקופה שלכל מה שהבאתי איתי מהבית אין משמעות".
גם עבור צברי עצמו, ההכרה במטען הזה הגיעה בשלב מאוחר. "גדלתי בבית עטוף במוזיקה ולא הבנתי שזאת מוזיקה. לפני שהלכתי לרימון פגשתי חברת משפחה וסיפרתי לה שאני הולך לשם למבחן קבלה. היא שאלה אותי - 'ומה אתה הולך להגיד להם?'. אמרתי לה 'לא יודע, אני אשיר להם איזה שיר'. והיא שאלה 'מה, לא תדבר איתם על הבית המוזיקלי שגדלת בו?' ועניתי לה: 'לא גדלתי בבית מוזיקלי, אף אחד לא מנגן'. רק כשהיא אמרה לי: 'אבל אבא שלך שליח ציבור וסבתא שלך גם שרה', הבנתי שזאת מוזיקה. קראתי לזה מוזיקה שקופה, כי לפעמים הדברים כל כך קרובים אליך ואתה לא מבין כמה הם שלך.
"בשיעור הלחנת שירים, יהודה עדר כותב על הלוח שיר של מירון מינסטר: 'כאשר אתה פוקח את עיניך, הבוקר הופך לאחר הצהריים מאוחרים, והנה כבר יורד הערב', ומבקש להלחין אותו תוך חצי שעה. נאבקתי כדי למצוא לחן, ואז ניקדתי את זה, פיסקתי את זה ושרתי את זה כמו קריאה תימנית. אחרי שכולם משמיעים את הלחן שלהם הוא אומר 'זה המקום הבטוח שלכם, תתרחקו ממנו'. והמסקנה שלי הייתה הפוכה. זה המקום הבטוח שלי? לשם אני אצלול, ומשם אני אצור. אבל זו רק נקודת ההתחלה".
והוא אכן התחיל, אבל הדרך עוד הייתה ארוכה וכללה "יחסים של קרבה וריחוק עם המוזיקה" כפי שהוא מגדיר זאת. אחרי שנה ברימון הוא עזב ונסע לטייל בהודו, כשחזר המשיך לעבודות מזדמנות, אבל הזרעים שנזרעו ברימון נבטו בהמשך והביאו אותו אל מקום העבודה שיהפוך ברבות הימים גם לבית מקצועי. "ניצן זעירא, מנכ"ל 'נענע דיסק', ראה אותי בהופעה ברימון ונפגש איתי אז, ושנתיים לאחר מכן חברה שעבדה שם סיפרה לי שהוא מחפש מזכירה, ואמרתי לה שאני אשמח לקבל את התפקיד. עבדתי אצלו שנתיים, ככה הכרתי את ברי סחרוף ואת אהובה עוזרי, שהפיקו אלבומים באותם שנים, ונחשפתי אל מאחורי הקלעים של התעשייה, מי אנשי המפתח, איך מפיקים דיסק, איך מפיקים הופעה, מאוד נהניתי מזה, עד שאמרתי לעצמי: 'מוזיקה זה שגעון, הגיע הזמן להיות אדם נורמלי'". וצברי שוב עזב את המוזיקה לתקופה.
צברי עבר ללמוד במכללת תל־חי והשלים בגרויות במטרה ללמוד חינוך או תזונה. לאחר שלא התקבל לאן שרצה המשיך ולמד טבחות ועבד במסעדות תל־אביביות מפורסמות עד שהבין שגם זה לא בשבילו. המוזיקה תמיד ניקרה שם מאחורה במין קול פנימי, אבל הוא השיב לה עדיין בשלילה. עד שהגיע הטלפון שגרם לו לחשב מסלול מחדש.
"מישהו שלמד איתי ברימון התקשר והציע לי לבוא ולשיר אתו בפרויקט מוזיקלי שהוא הפיק. באתי, שרתי והלכתי. אחרי שבוע הוא התקשר פעם נוספת והציע לי לבוא ולהקליט שיר נוסף. אחרי שבועיים הוא כבר הציע שנהפוך לצמד, ונכנסנו לתהליך של הקלטות וסקיצות אולפן. אחרי שהקלטנו כבר את כל האלבום הוא החליט פתאום שזה לא מתאים לו ושהוא רוצה זמר אחר. אני התבאסתי מאוד, אבל מתחושת הבאסה הזו הבנתי שהמוזיקה זה דבר יקר לי, שזה משהו שקשה לי לוותר עליו".
שלושה חודשים מאוחר יותר קיבל צברי טלפון מניצן זעירא. "הוא מתקשר אליי ואומר לי 'יש איזה פרויקט שברי ורע מוכיח צריכים לעשות בפסטיבל העוּד של ירושלים, שירים של שלמה אבן גבירול. צריך מישהו שייקח חופש מהעבודה ויופיע איתם. מתאים לך?', אמרתי לו 'בטח'. הוא שאל אותי 'אתה יודע לנגן גיטרה?', עניתי לו שקצת, אם כי אני גיטריסט גרוע למדי, אבל הוא השיב 'לא משנה תבוא, יהיה בסדר'".
הפרויקט שצברי מדבר עליו זכה לשם 'אדומי השפתות', שהפך ב־2007 לדיסק ולסיבוב הופעות. בעקבותיו החל צברי בתהליך של עבודה משותפת עם ברי סחרוף שהזמין אותו להופיע עמו בקיסריה, בהופעות חשמליות ואקוסטיות. זו הייתה הפעם השנייה שסחרוף הציע לו לעבוד ביחד, אבל בפעם הראשונה, שמונה שנים קודם לכן, צברי העדיף להישאר מאחורי השולחן המשרדי. "הייתי מאוד ביישן, כל העניין של במה נראה לי אז רחוק וזר ולא הבנתי איך זה מתחבר לעולם שבאתי ממנו, שהוא באמת עולם מאוד רוחני".
אבל ההצלחה של "אדומי השפתות", אלבום שכולו פיוטים של רבי שלמה אבן גבירול בלחנים עכשוויים של סחרוף ורע מוכיח, גרמו לזמר הצעיר לחשיבה מחודשת. "'אדומי השפתות' זו יצירת אמנות גדולה וחשובה שבשנות התשעים קשה היה לדמיין שהיא תצא לפועל. עבורי זו הייתה מעין רוח גבית. מעין קול שאמר לי 'אתה יכול, יש מקום למטען שאתה מביא, לרצונות ולתשוקות שלך'".
איך אתה מסביר את הכניסה של היצירה האותנטית והפיוטים ללב המיינסטרים?
"משהו בישראל השתנה. קרו כמה תהליכים במקביל. היה תהליך של פופיזציה, 'כוכב נולד' ותרבות הריאליטי, ומולו תהליך של רצון להעמיק כתרבות־נגד ולתת תשובה לערוץ 2, לתרבות הרייטינג, למולך. כוח מול כוח. אי אפשר רק רדוד. לי באופן אישי זה פעל על החיים שלי. פתאום הבנתי שיש אנשים שרוצים להקשיב לדברים שהם לא רק מוזיקת פופ, לא רק במשלב הנמוך של השפה. זה מאוד עודד אותי".
ומשם איך מתחילים?
"במקביל לעבודה עם ברי חיפשתי את עצמי, ניסיתי להבין מה הקול שלי מבחינה מוזיקלית. הבנתי שיש ערך לכמות, לקילומטרז', כמו טייס שצובר שעות טיסה. אז שרתי בכל מקום שביקשו ממני לשיר, כולל ברחוב או במסעדת שקשוקה".
זמר חתונות?
"לחתונות עוד לא הגעתי, אבל הייתי עושה את זה בשמחה", הוא מחייך. "אם החתן והכלה אוהבים - בהחלט. לא מזמינים אותי לחפלה של ג'ננה, אלא לאנשים שרוצים לרקוד ממקום אחר. מבחינתי לשמח חתן וכלה זה לא גיג, זו לא חלטורה. אם אני בא לחתונה אני עושה באלאנס ומביא את הנגנים הכי טובים שעובדים איתי בכל הופעה, ההתכוונות היא מאוד עמוקה".
איך היה לעבור לקדמת הבמה?
"לא הייתה לי שום מוכנות לזה. הייתי בטוח שאני עולה על הבמה והכול כרגיל ואז אני קולט שמסתכלים עליי כל הזמן, בלי הפסקה. לא התכוננתי לזה. הבנתי שזו עבודה חדשה שאני צריך ללמוד. כשאתה עומד בקו האחורי, מאחורי ברי, אתה לומד הרבה, יכולתי לשאול ולקבל תשובות והיה בזה משהו מאוד מספק, כי אתה מצד אחד על במה ומקבל אהבה ומצד שני לא כל כובד האחריות עליך. זה מאוד נוח. אבל אז הבנתי שאם לא אעשה את הצעד הזה קדימה אני אלך אחורה בתור אמן והשלמתי עם כך שזה מה שאני הולך לעשות.
"מהרגע הזה, התחלתי לאסוף חומרים, לכתוב שירים, להלחין. תהליך של המון ניסיונות כתיבה, שמעט ממנו נשאר בסופו. על כל שיר שנכנס לאלבום יש שלושה שנשארו בחוץ. היה לי חשוב לבדוק חומרים בזמן אמת על הקהל. התחלנו להופיע, חרשנו את הארץ".
מה חיפשת מבחינת התגובות בקהל?
"המטרה שלי בהופעה היא להגיע לרגע הזה שהקהל שוכח את היומיום ומתפרק. חלק מההופעה אני עושה מתוך הקהל ושר מתוך הקהל. בתיאטרון יש מושג של 'קיר רביעי' בין הקהל לבמה, והמטרה שלי היא להפיל את הקיר הזה. הקהל מוזמן לשיר ולרקוד ולשרוק ולמחוא כפיים. ההשראה לכך באה מהחסידות, לא מתוך מקום של חפלה. הסיפורים החסידיים על הילד שלא יודע להתפלל ושורק במְקום, היהודי הכפרי שמגיע לבית כנסת ואומר את הא"ב ומבקש מהיושב במרומים שייקח את האותיות ויהפוך אותן לתפילות, מחיאת הכף, אלו דברים שקראתי ופתחו לי את המחשבה. חומרי בניין שמאוד מתאימים למה שאני רוצה לעשות ולהגיד".
מעליי דממה כחולה מוארת/ אור כוכב מזהיר לבן/ פשר סוד לא נגע בו נצח/ אל חלונות ביתי הרוח סערה תן לי לבוא וללכת/ רק לנגן אהבה.
מה שהביא את הפריצה המיוחלת היה השיר "מעליי דממה" של אהובה עוזרי במסגרת פרויקט "עבודה עברית". עוזרי, שאיבדה את קולה בעקבות מחלה, הוציאה אלבום שלם שאת שיריו ביצעו אמנים שנים. הביצוע המרגש של שי צברי לשיר הנושא, "מעליי דממה", כבש את הפלייליסט של גלגלצ. "בכלל לא הייתי אמור לשיר אותו", נזכר צברי, "אהובה הכירה אותי בתור המזכיר של ניצן זעירא וכשהם עבדו על האלבום הזה הוא אמר לה 'קחי את שי לשיר באלבום' אבל היא לא רצתה.
את 'מעליי דממה' הקליטה זמרת אחרת, השיר כבר הגיע לשלב הסופי אבל הם לא היו מרוצים, ואי אפשר היה לכתוב את העיבוד מחדש. ניצן פנה אליי ואמר לי 'יש את השיר הזה, תקשיב, תראה אם אתה יכול לשיר את זה בסולם המתאים'. המנעד הקולי שלי מגיע בדיוק עד להיכן שמגיע הצליל הכי גבוה בשיר. הלכתי לאהובה ושרתי לה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה אותי שר. לא היו לה כמעט הערות. הקלטנו את השיר ושכחתי ממנו. שאלתי את ניצן אם הוא ייצא כסינגל והוא השיב בשלילה.
"בינתיים יצאו שישה שירים מהאלבום ואף אחד מהם לא הושמע ברדיו. אחד העורכים הצעירים בגלגלצ הקשיב לאלבום ומאוד אהב את השיר. הוא הגיע לישיבת הפלייליסט השבועית ואמר לנוכחים: 'אתם חייבים להקשיב לזה'".
השיר זכה להשמעות רבות ברדיו ופתח דלת להופעותיו של צברי עם ההרכב. "אני חושב שהשיר הושמע הרבה פעמים בצדק. בשבילי, השיר הוא מעין נס. זה משהו שלא היה אמור לקרות, ופתאום אנשים התחילו לשים לב. השורה הזו, 'רק לנגן אהבה', היא בדיוק החיים של אהובה, אשה מעוררת השראה".
מהם מקורות ההשראה שלך?
"כשאתה נוסע לאירופה או להודו אתה רואה שיש תרבויות שבהן הבן מוכשר על ידי האבא, והאבא הוכשר למלאכה מסוימת על ידי אביו, וכך הלאה דורות על גבי דורות. מתופפים, יצרני נעליים או זמרי מוזיקת דת בהודו. אני מעריך את זה. את המסורת, את ההעברה מדור לדור. גם העשייה שלי מושפעת מאבא שלי ומסבתא שלי. התפקיד הזה של לשיר, לעזור, יש בו חמלה, יש בו חסד. ככה חונכתי.
"נקודת ההתחלה שלי היא הבית. בת־ים, שזו עיר מאוד מגוונת ופלורליסטית, בית הכנסת התימני, הניגונים האשכנזיים בתיכון הדתי, והרדיו הישראלי. הייתי מקשיב המון לרדיו, רוקנרול, מוזיקה ישראלית. אני מאוד אוהב מוזיקה מהעולם - מערב אפריקה, פקיסטן, מוזיקה דתית ועממית. השף חיים כהן עשה בספר הבישול הראשון שלו מעשה מדהים: הוא לקח מתכון ביתי של אמו ושם אותו ליד מתכון צרפתי שהוא מבשל במסעדה שלו, והראה שמורכבות ההכנה והדיוק הנדרשת בשניהם היא מאוד גבוהה וכמעט זהה. ואתה מבין שהחלוקה של גבוה ונמוך היא פיקטיבית, זה משהו שהתחברתי אליו ומאוד נוכח באלבום. יש כל מיני בחירות שעשינו באלבום, למשל צליל תופים אלקטרוניים שמזוהה עם מוזיקת קסטות. שילבנו אותו באלבום והצלחנו להעניק לו תדמית אחרת".
צברי החל להופיע עם ההרכב "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון". בתחילת 2015 הוציא את אלבום הבכורה שלו, "שחרית". במקביל, בתור איש של חיבורים, שיתף פעולה עם אמנים רבים. בין היתר שר את "בקרוב" יחד עם הפרויקט של עידן רייכל, את "שמש" יחד עם הדג נחש ואת "איפה בעולם" עם הזמרת דיקלה. הוא הופיע עם ברי סחרוף, אהובה עוזרי, אהוד בנאי, תומר יוסף, מרגול, ישי לוי ודקלון ואחרים. "אני מאוד אוהב את זה. אני פוגש גיבורים שלי", הוא אומר.
יש מי שכבר אפיינו את צברי ויוצרים אחרים כמו דיקלה, רביד כחלני מ"ימן בלוז" ואמנית הקול ויקטוריה חנה כז'אנר חדש משלהם, "אינדי מזרחי". "יש גל של מוזיקאים כמו רביד כחלני, WA־A, לירון עמרם וריף כהן שיוצרים מהמקום הבטוח, וזה חשוב בעיניי, אבל זו יצירה מקורית. הרבה קוראים לזה 'חזרה לשורשים', אבל הם לא רק משמרים מסורת, הם מחדשים מסורת. הם מוסיפים עליה, משתמשים בה או נעזרים בה כדי להעשיר את העולם התרבותי של כולנו וזו יצירה ישראלית מקורית".
מצד שני, כשאני שואל אותו על המוזיקה המזרחית העכשווית הוא מסרב ליישר קו עם התבניות הרגילות. "אני לא מקבל את ההגדרות האלה. יש בעולם שירים טובים ושירים רעים. לא מוכן להסתכל על זה ככה. בהסתכלות קפיטליסטית, החלוקה הזו לז'אנרים היא כדי שבחנויות תקליטים יהיה קל לחלק את זה למדפים. אני אוהב שירים טובים. יש שירי פופ טובים, יש שירים מזרחיים טובים, יש שירים פקיסטניים טובים ושירים ארגנטינאיים טובים. יש מוזיקה מזרחית מסחרית ויש מוזיקה לא מסחרית. יש במוזיקה המזרחית הרבה שירים טובים ואמנים שהייתי שמח לבצע איתם שירים".
לצד טקסטים מקוריים ופיוטים, התנסה צברי בהלחנת טקסטים של משוררים ויוצרים מהפנתיאון של ארון הספרים העברי־יהודי. בין היתר תוכלו לשמוע אותו שר את מילותיהם של אבות ישורון וחיים גורי, אברהם חלפי ויהודה עמיחי, חביבה פדיה והרב סעדיה גאון.
"אני בן אדם שאוהב טקסטים, אוהב את המילה הכתובה. אני אוהב משמעות ואני מאוד מחפש את זה בדברים שאני מתעסק איתם. זו לא בחירה מודעת. המדד היה טקסט שהתחברתי אליו, אהבתי אותו ולא חשבתי שהוא פומפוזי מדי. 'קשה בלילה' של חלפי מזכיר לי מזמור תהלים, כאילו דוד המלך חי בתל־אביב וכותב על זה, 'לווי אותי' של יהודה עמיחי הוא כמעט מיסטי. כל טקסט הוא חידה, והמנגינה היא לפעמים הפתרון".
אתה מזהה בכך עדות לאלה שטוענים שבישראל 2016 יש חילופי אליטות תרבותיים?
"אני לא מתעסק ברמה של מאבקי תרבות. העשייה שלי היא לא נגד אף אחד. היא בעד הדברים שאני מאמין בהם, וזה מה שחשוב לי".
אבל אתה מזהה מצד שני גם הקצנה בשיח?
"אין ספק שהיו עוולות ושצריך לתקן אותן אבל אני חושב שהגברנו את הווליום יותר מדי. בעיקר קשה לי השיח של השנאה. עזוב את הפוליטיקה, לפעמים אני קורא תגובות לכתבות. למה אנחנו כחברה מאפשרים את השיח הזה? מה זה נותן לנו? אתה רואה את זה מימין ומשמאל, מזרחים ואשכנזים, מכל צד. זה קשה לי. באופן אישי זה מכווץ אותי כל פעם מחדש. אני לא מצליח להתקהות מול זה".
אולי צודקים אלה שטוענים שהחברה הישראלית הפכה לשבטית?
"חברה שבטית מבחינתי זה סבבה. שהאנשים יחזרו לשבט שלהם וישאבו ממנו כוח וידע ותוקף לאידיאולוגיה שלהם, אבל חסר לנו איזה קוד אתי בתור חברה. אנחנו חברה בהתבגרות, בגיל העשרה שלנו, עוד לא גיבשנו לעצמנו קוד התנהגות של לתקשר אחד עם השני בצורה נעימה".
ומבחינתך, זו האמירה שעומדת מאחורי האירוע המוזיקלי "כביש 1"?
"בראש השנה, ובכלל בחודש אלול, אנחנו מדברים הרבה על חשבון נפש, שזה משהו אישי וככה אנחנו רגילים להתייחס אליו. אני חושב שנחוץ גם חשבון נפש כחברה. אנחנו יכולים לקבל את האחר בלי למחוק את הזהות שלנו, לא להסכים עם האחר ועדיין לא לשנוא אותו, יכולים ללמוד מהאחר גם אם אנחנו לא תמיד בעלי אידיאולוגיות זהות. בחיים שלי זה פועל ככה. זה מצריך מאיתנו הרבה הכרה ביכולות האישיות, בהכרת הטוב שבנו. זה דורש אומץ לבוא לפגוש את האחר כפי שהוא ולא דרך התיוג שלו והסטריאוטיפים שיש לך עליו או שמקובל לחשוב עליו. זה דורש לצאת מהמסך, לצאת מהיומיום שלך ובאמת להיפגש".
ומצד שני, היצירה שלך היא דווקא מפה, מהיומיום.
"ההורים שלי עלו לארץ מהגטו היהודי בצנעא. אני חושב שלחיות בגטו זה עניין שמיצינו. לא גטו של עדה ולא גטו של סגנון מוזיקלי. כן, נולדתי להורים מתימן וגדלתי בשכונה בבת־ים אבל יש לזהות שלי עוד הרבה פנים - אני אבא, אני ישראלי, פעם קראו לי דתי והיום יש שיקראו לי חילוני, אבל סך כל הפנים שמהם אני מורכב יכול להיווצר רק פה בישראל. סך כל הזהויות שלי הוא המקום הזה על המאבקים שיש בו - גם התרבותיים - ועל הכחול של השמיים, האדמה והשמש שלו".
אקו"ם