בזכות הכעס: עלמה זהר גדלה דרך קושי
תרבות הצריכה, מערכת החינוך, הניכור בין המגזרים: לא קשה להדליק את הניצוץ של עלמה זהר, אבל לצד האג'נדות הבוערות היא לא מפסיקה ליצור את המוזיקה שהיא אוהבת. עם מסע הופעות טרי לילדים וסינגל חדש למבוגרים, היא מספרת על החיים בין אולפן ההקלטות לגן הילדים, ועל החלום הנושן להיות נגרית
כבר בתחילת המפגש עם עלמה זהר, שמתקיים בבית קפה קרוב למקום מגוריה ביישוב חופית שבשרון, היא מכריזה שהיא חייבת לאכול משהו לפני שאנחנו מתחילים בשיחה. אחרי הצצה של פחות מדקה בתפריט היא מזמינה סנדוויץ' שקשוקה ומציינת בחיוך הכובש שלה שהגיעה מורעבת למדי.
עוד כותרות:
• הניצחון המתוק של איה כורם
• מירי רגב: שרת יחסי הציבור לעצמה
• מטריד: האנשים שרוצים להיות כלבים
• מזרח תיכון חדש: משפטי המחץ של שמעון פרס
אחרי שלוש דקות המלצר חוזר במבט מושפל של מי שחושש לבשר להוריו על ציון גרוע במיוחד. הוא מתנצל בפני זהר ואומר לה שהיא בטח תרצה לשנות את ההזמנה: אין כרגע לחם דגנים אלא רק לחם לבן רגיל, לא עלינו. את פרץ הצחוק של זהר אפשר לשמוע עד כביש החוף הסמוך. "תביא לחם לבן", היא אומרת, "זה מצוין והרבה יותר טעים, למי יש כוח לכל העניינים האלו של טבעי". הצבע חוזר ללחייו של המלצר הצעיר.
דקות לאחר מכן, כשהמנה כבר מונחת על השולחן, אני מתוודה בפני זהר שגם אצלי היו ציפיות למניפסט בנושא "קמח לבן הוא השטן". ועכשיו, במחי פרוסת לחם לבן אחת, עומד בסימן שאלה כל הדימוי השאנטי־טבעוני־ניו־אייג'י־רוחני שדבק בה לאורך הקריירה המוזיקלית שלה.
זהר צוחקת שוב תוך שהיא נוגסת בהנאה רבה בסנדוויץ'. עוד לפני שהיא מסיימת את הביס הראשון, היא פוצחת במה שבדיעבד מתברר כשיחה עם אחת האמניות הגלויות והאמיתיות בתעשייה הזו, שלרוב חבריה דואגים לשמור על דימויים יחצניים מקובעים וזהירים.
"יש לי פרצוף של לחם דגנים, אני מודעת לזה, ולכן גם לא באמת מופתעת בכל פעם שמייחסים לי דברים כאלו", היא אומרת, "אבל במציאות, לא נעים להגיד, אני חיה בזרימה ולא נלחמת. אנשים מבלבלים לפעמים בין המקום הרעיוני שאני חיה בו, שמתנגד לקפיטליזם המסיבי שסביבנו ולתרבות הצריכה המטורפת והמיותרת הזו, לבין חוסר העניין שלי לקחת את זה למקום שבו אני צריכה ללדת בבריכה עם דולפינים, לאכול רק נבטים סיניים ולחשוב שהעולם הוא מקום מדהים".
אז למה את חושבת שמלכתחילה מסתכלים עלייך ככה?
"כי אני לא מתנהלת לפי השטנץ המוכר בתעשייה הזאת, שעובדת לפי חוקי תל־אביב. אני נגד ניהול אורח חיים שבו יש לך סוכן וסטייליסט, שאתה צריך לצאת למקומות מסוימים ולהתחכך רק באנשים x ו־y. אני האנטיתזה לזה. אני מודה שגם דבקתי בזה באופן מודע לחלוטין לאורך השנים.
"גם אחרי שהאלבומים שלי הצליחו והייתי מושמעת בטירוף ברדיו התעקשתי לא להגיע למקומות האלו, לא להיות שם וגם לא להיראות אפילו כאילו אני שם. אני לא רוצה להיות 'מופקת' כל הזמן. לא באיך שאני נראית, לא באיך שאני שרה. באופן מסוים בניתי לי מעמד שאני רוצה לשמור עליו, של זאת שגרה בקרוואן ליד חוות סוסים, ואני לא מתכוונת לזוז ממנו".
יש שיאמרו שגם טיפוח התדמית הזאת הוא לא פחות סיזיפי.
"זה סיזיפי אם אתה משחק אותה. אם הייתי משחקת את הדמות הזאת ולא באמת הייתי היא, אז כנראה היה נמאס לי מתישהו. אבל זה לא קורה כי אני ככה מגיל אפס. ברור שגם לי יש קשיים, אבל הם לא נמצאים במקומות האלה. רק ההתארגנות לתוך התדמית המזויפת כל יום הייתה הורגת אותי. ועוד להוציא אחר כך ילדים לגן? למה? מי שרוצה לעבוד מאוד קשה בלהיראות מצליח שיבושם לו, זה לא בשבילי.
"כמו בהרבה דברים אחרים, גם כאן הגברים מקבלים הנחות. אם אתה גבר תוכל להיות שלמה ארצי, לשים עליך את הטישרט השחור והג'ינס וסגרת סיפור. זמרת ממוצעת בארץ צריכה שעתיים וחצי של התארגנות לפני שהיא יוצאת לרחוב בתל־אביב. זו עבודה קשה, ואני לא מוכשרת בזה ולא רוצה את זה".
מוזר לשמוע את ההצהרה הזאת ממישהי שהעבודה שלה היא לעלות על במה מול קהל.
"תשמע, זאת נקודה מאוד בעייתית אצלי. המעבר בין להיות מוזיקאית באולפן או בבית לבין הבמה היה נורא אצלי. העלייה לבמה היא אחת החוויות הקשות של החיים שלי. ההתחלה הייתה קשה ובבת אחת. לא הופעתי בתיכון ולא הייתי בלהקה צבאית. עליתי לבמה כשהאלבום כבר התפוצץ ברדיו וניגנו לא מעט שירים שלי, וזה עדיין היה איום ונורא.
"יש פער אדיר בין איך שאני מחוץ לבמה עם אנשים לבין הפחדים שאני מביאה איתי לשם. ברגיל אני יכולה להיות מסמר המסיבה, בן אדם קליל וזורם, ואז פתאום בהופעה אני גמלונית ורואים עליי בשנייה וחצי שאני חשופה ופגיעה לגמרי. קרתה לי כל תקלה אפשרית שפחדתי ממנה לאורך הדרך. להיות צרודה, הפסקת חשמל, גיטרה לא מוגברת בקיסריה. כל סוג של מבוכה, מעידה, שיכחון, גמגום, הכול. הסוף מבחינתי לעניין הזה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא שמה על אף אחד, פשוט לא רואה ממטר. יגידו מה שיגידו, יחשבו מה שיחשבו, אותי זה כבר לא מעניין. יש לי פרופורציות אחרות על החיים".
כשזהר מדברת על פרופורציות היא מתכוונת קודם כול לתא המשפחתי שבנתה לה עם המתופף אסי ששון (הג'ירפות) ובעיקר להולדת בנם המשותף הלל שעוד ידובר בו בריאיון זה. כמו המוזיקה בחייה, גם המשפחה היא תוצאה של תהליך ארוך וממושך, שבסופו הגעה לנקודה של שלמות והשלמה.
זה התחיל בגיל צעיר יחסית, כשעל אף החיבה למוזיקה והטייטל המחייב בתור "הבת של" (כשהייתה בת חמש נישאה אמה לפזמונאי והמלחין יענקל'ה רוטבליט), כחיילת משוחררת שמחפשת את דרכה החליטה להירשם דווקא ללימודי נגרות.
"זאת הייתה תקופת חיפוש קלאסית, אבל תמיד היו לי ידיים טובות אז איכשהו שם ראיתי את העתיד שלי", היא מסבירה את הבחירה הלא שגרתית, "אמנם למדתי גיטרה בתיכון והייתי בעניין של מוזיקה, אבל הבנתי שאני לא מספיק מוכשרת כדי להיות הגיטריסטית הכי טובה בארץ והרגשתי שאם לא הכי טוב אז אני לא רוצה להיות שם. בקורס הנגרות עבדנו בשולחנות כפולים, ובצד השני עבד מי שכעבור שנה נהיה בעלי. התחתנו, עזבנו את ירושלים האורבנית שבה גדלתי למושב בהרי ירושלים, ופתחנו נגרייה. הייתי בגיל מאוד צעיר של תחילת שנות העשרים, אבל מוכנה לחלוטין להמשך תנועה. לפתח את העסק, להביא ילדים, וכל מה שטבעי היה לסביבה ולנו שיִקרה
רעידת האדמה שטשטשה את השביל שלכאורה נראה סלול, התרחשה כאשר אמה של עלמה חלתה וכעבור שנתיים נפטרה ממחלת ניוון השרירים ALS. "לא באמת ידעתי להכיל את הזעזוע שעברתי עם הפטירה של אמא", היא מודה, "אתה לא רק מאבד בן אדם קרוב, אלא מתמודד גם עם שאלות קיומיות. החיים מתפרקים לגורמים הכי קטנים שיכולים להיות ויחד עם זה הגיעה התחושה שאני לא נמצאת במקום שאני אמורה להיות בו. משם, והרבה בזכות האיש המקסים שהיה אז בעלי ואִפשר לי את זה, יצאתי למסע בשברון לב גדול מאוד ופשוט עזבתי הכול.
"ברגע הפטירה התקשרנו לכולם שיבואו. יצאתי החוצה לעשן ולחכות לכולם ויצא לי לקלל את אלוהים בכל קללה גסה ורעה. בעברית, באנגלית ובערבית שפכתי עליו קיתונות של רעל, אללה יוסתור. אבל באותו הרגע קלטתי גם דבר נוסף, שאשכרה מבחינתי דיברתי עם אלוהים עכשיו. אמנם שיחה קשה, אבל שיחה שהכניסה רוח לחיים שלי והשפיעה לא מעט על החלטות שקיבלתי במסע הזה. הרבה פעמים אני ממשיכה לשאול את אלוהים על העולם הדי מחורבן שהוא יצר, הרבה מאוד ייסורים. עבדת שבעה ימים, היית לוקח עוד שניים־שלושה ומתקן כמה דברים".
אבל דרך הכעס, מוסיפה זהר, היא גם למדה דברים: "ככה מתעוררים כוח החיים וכוח היצירה. עם כסף בבנק, ילדים יפים ובריאים וגינה ירוקה הנטייה שלנו כבני אדם תהיה לשבת ולא לעשות כלום. אנחנו גדלים דרך קושי. לכן אני לא מתחברת בשום צורה לכל מיני דתות קוסמיות מהמזרח שמתארות את המנוחה והרגיעה כאידיאל. המאבק האינסופי בין החיים למוות הוא העניין. גם משיח אני לא ממש בטוחה שאני רוצה שיבוא, יהיה נורא מצ'עמם. אני יותר בעניין של הדרך".
על אף החיבה המוצהרת למאבקים ולדרך, זהר (39) ידעה בחייה לא מעט רגעי חסד. מרגע שבחרה במוזיקה כמקצוע, העולם החזיר לה חיוך רחב יחסית. הסינגל הראשון שלה, "עם הגב", שהוציאה בעזרת המפיק אסי איילון בשנת 2008, זכה לחשיפה ראשונית יפה ביחס לזמרת שעשתה צעדים ראשונים בתחום. הלשונות הרעות הזכירו אז את הייחוס המשפחתי כפותח דלתות, אבל הסינגלים הבאים אחריו, "אגו טריפ" ו"שיר אהבה אינדיאני" (מיגל), התקבלו בחיבוק כל כך חם ובשבירת שיאי פלייליסטים, שהבהירו כי ההצלחה של זהר נובעת מהיכולת שלה לדבר פנים אל פנים אל הקהל הרחב.
את ההסבר להצלחה, שהמשיכה גם באלבום השני ("שלושים ושלוש") והשלישי ("לחם, אהבה"), היא תולה ב"דיבור מוזיקלי מכבד ובגובה העיניים, ריספקט לקהל שמקשיב", ולא מסתירה שהיה בכך גם משהו מאוד בונה ומרגיע. אבל את החיבור לקהל זהר מסרבת להשאיר באזור הנוחות של שיח מוזיקלי בידורי סטנדרטי שבין אמן לקהל. "לנוע בין מגזרים" הוא מונח שעולה כמה וכמה פעמים כשמדברים איתה על הקפיצות בין הרוקנרול הפולקי שלה, הרגאי, הקריצה למוזיקת עולם והנגיעות של המוזיקה הערבית.
היא מקפידה להזכיר שהחיבור לקהל נובע גם מאג'נדה חברתית; גם מי שלא השתכנע עד עכשיו שאפשר להניח בצד את "פרצוף לחם דגנים", יבין מיד כי נכון יותר לדמיין את זהר דווקא כדון־קישוט עם נבוט ביד. "לא באתי משום מגזר. אמנם גדלתי בסוג של בוהמה היפית ירושלמית והייתה שם איזושהי קהילתיות, אבל מבחינתי גדלתי בשכונה מולטי מגזרית, כמו רוב ירושלים. הייתי שמחה לפרק את המגזריות והשבטיות הסקטוריאלית שקיימת עכשיו בציבור הישראלי ולא לטפח אותה כמו שרבים אחרים עושים. הביקורת שלי אגב, היא כמעט על כולם. על חברים שלי כאן שגרים ליד החוף והילדים שלהם בגן אנתרופוסופי אבל לא יידעו איך להתמודד עם החרדי שעומד מולם במכולת, על אלו שנכנסים לכפר ערבי בגליל בטעות בגלל הווייז ומקבלים התקף לב מהפחד שיאכלו אותם, וגם על יישובים שבהם הקבלה היא למגזר מסוים בלבד.
"המצב היום, גם בירושלים, נורא בעיניי. תגיד שם של שכונה ואגיד לך בדיוק מי גר שם. זה לא היה ככה פעם. גם האופן שבו מתכננים היום ערים - פה יגורו ערבים, פה יגורו חרדים, פה דתיים לאומיים - נורא בעיניי. ילדים גדלים לתוך בועה, נכנסים למערכת חינוך בגיל שלוש ויוצאים ממנה בגיל 18 בלי שפגשו מישהו שלא נראה כמוהם. יהודים לא פוגשים ערבים, חילונים לא פוגשים חרדים".
סיכוי סביר שהילד שלך נמצא בדיוק באותן המסגרות?
"זאת שאלה שאנחנו לא מפסיקים לשאול את עצמנו. העתיד נמצא ביישובים המעורבים שגם מקיימים מערכת חינוך מעורבת. מערכת החינוך הנפרדת היא אם כל הרעות החולות בחברה שלנו והסיכון הכי גדול לעתיד שלה. אם המדינה לא תיקח חלק בעידוד המערכות האלו כולנו נהיה בבעיה אדירה. זה איום קיומי על המדינה ואין דבר בוער יותר. לא דאעש, לא איראן, לא כלום. כשהבסיס של הישראליות יתפרק סופית לטובת המגזריות, אני חוששת שזה יביא בסוף למצב שבו באמת אין לדעת אם מדינת ישראל תמשיך להתקיים וזה עניין של דור, לא יותר מזה.
"צריכים לעודד מפגשים בכל התחומים. טורניר כדורגל משותף, מפגשי בתי ספר, טיולים שנתיים מעורבבים, פרויקטים משותפים. כל מה שיביא אנשים לשבת אחד מול השני ולהכיר, ככה גם אעשה עם הילדים שלי. אני גדלתי למצב שבו אין מקום שאליו אכנס ואקבל בו הלם תרבות. אני יודעת מה זה להיכנס לחנות חרדית עם מוכר שלא מסתכל עליי ואני יודעת לקבל את זה ולהתנהל ככה ששנינו נרגיש בנוח. אם הלל וכל הדור שלו יגדלו למצב שבו הם מסתכלים על ילד ערבי, חרדי, ולא יודעים לזהות שם כלום - זה הסוף".
יש עדיין סיכוי לשנות משהו במציאות המפולגת שלנו?
"להגיד לך שאני אופטימית? בכלל לא. אנשים עסוקים כאן בלמשוך אחד לשני בצמות ולאכול אחד את השני בפייסבוק. מנהלים שיח של זהויות ולא מבינים שמעל הראש שלהם מנהלים בציניות את מה שיביא לקריסת הגג פה על כולם. גם האתוס הזה של 'מתאחדים במלחמות' כבר לא משמש כעוגן. לא חסרו הקולות ש'מגיע לתל־ אביבים לחטוף קצת שירגישו מה זה', ומצד שני יש מי שיכול לגלות הבנה או אמפתיה למאבק של ארגוני טרור פלסטיניים, אבל לא יחצה את הקו הירוק כדי להופיע או לדבר עם מתנחלים.
"תכלס, עוד לא התאוששתי ממה שהלך פה ב־2011 עם המחאה החברתית. באותו קיץ הייתי באופוריה שלא הייתי בה בחיים שלי. הרגשתי שחומות מתפרקות, אנשים יוצאים לרחובות, מגלים אחד את השני, ואחרי שהעניין נגמר ככה בקול ענות חלושה ומי שלקח עליו בעלות היו בנט ולפיד הסופר־קפיטליסטים, נכנסתי לסוג של דיכאון.
"אני אגב סופר מתחברת למה שבנט אמר על המקום שצריך להיות ליהדות מול המקום של המתמטיקה והפיזיקה במערכת החינוך. יש ערכים ביהדות של שוויון והומניזם שכל כך יותר חשובים מהרדיפה הזאת אחרי הצלחות. אני רק לא משוכנעת אם אני והוא רואים עין בעין את הערכים היהודיים שהייתי רוצה שיקודמו פה".
נדמה שהשיחה על פוליטיקה וחברה מוציאה מעלמה זהר אמוציות ולהט יותר מכל עיסוק באפקטים של גיטרה והפקות מוזיקליות. יש לה דעה ברורה מאוד לגבי כל נושא שמעסיק את השיח הישראלי.
ברור לה שצריך לסגור עסקים בשבת ("אף אחד לא צריך לעבוד ביום הזה"), היא מוכנה שמחר יצאו צווי סגירה לקניונים ושאנשים יסתפקו במוצרי יד שנייה ("לא הרווחנו כלום מתאוות המערב, תרבות השפע הביאה רק נזקים לחברה שלנו"), בעד לחזור לערוץ אחד בטלוויזיה ("שתהיה רק הטלוויזיה החינוכית") ומצהירה שהיא מצביעת "עבודה" קלאסית, אבל לא רואה במפלגה בית שלא תעזוב.
היא מבכה את חוסר ההתעוררות של השמאל אל מול הטרור, מה שהיה צריך לקרות לתפיסתה כבר בעידן הסכמי אוסלו והפיגועים שהביאו איתם ("הזיות, פסטיבל השלום בנווה שלום"), מצחיק אותה לראות שמאל שמתגאה בקידום מדיניות של הפרדה בין העמים והיא מודה שעברה משבר יחסים לא קל מול הימין מאז רצח רבין באופן כללי.
אבל עם כל הכבוד למהפכות, לאג'נדות ולרצון לקדם את שובה של שנת הצהריים בין שתיים לארבע, יש דבר אחד שמחזיר את זהר ברגע מבימת ההייד־פארק שהיא נמצאת עליה, והוא נמצא כרגע בגן הילדים. "הייתי רגילה להיות האישה הכי עצמאית בסביבה", היא אומרת, "כבר בשלב ההתאוששות מהלידה הרגשתי שזה מאוד לא פשוט בשבילי. אני הבן־אדם האחרון שישכב במיטה ושישתבש כל כך בגלל הורמונים. גם אחר כך לא ממש מכינים אותך להורות האמיתית, שהיא בפועל הימחקות שלך. מוכרים לנו דימוי של משהו רחוק מהמציאות, ובפועל זה מצב שיכול להביא אותך כמעט לשיגעון. אבל בסוף, זה נותן הרבה יותר ממה שזה לוקח ממך. אחרי החודש הראשון של הכאוס, נכנסנו לקצת יותר שגרה והבנה".
למרות שכבר צברה קילומטרז' של שנתיים וחצי, ההשפעה המטלטלת שההורות הכניסה לחייה ניכרת לחלוטין. את השינוי הזה לקחה איתה גם לאולפן ההקלטות, והתוצאה היא דיסק הילדים "פלא", שיצא לפני כשנה ושאיתו היא מופיעה היום ברחבי הארץ (המופע הקרוב יתקיים ב־19.10 במועדון הגריי ביהוד). עשרה שירים, מתוכם שלושה חידושים (בהם "ילד שלי" תרגום יפהפה ל־Beautiful Boy של ג'ון לנון), שיוצרים יחד את הפסקול לחייה החדשים.
"את כל האלבום כתבתי בלי לגעת בגיטרה", היא מודה, "הכול הגיע מקשקושים שהייתי עושה להלל בזמן שהייתי איתו בבית, להקת בידור של ילד אחד. כל האמהות שרות לילדים אבל מכיוון שאני בכל זאת קצת מוזיקלית, זה הגיע בסוף למצב של אלבום. לאורך הדרך בכלל לא חשבתי על זה. אחרי הפעם הראשונה שהקלטתי משהו, שלחתי את זה למשפחה לראות אם אני סתם אהבלה או שיש כאן משהו. כשחזרו התגובות הטובות החלטתי ללכת על זה ולכתוב משהו שמתייחס לילדים לא כמו אל מטומטמים".
עד כמה הכבש השישה־עשר הוא תקרת זכוכית עבור מי שמנסה לעשות אלבום ילדים?
"הכבש השישה־עשר הוא יצירה עם עומק ענק, זו לא סתם קלאסיקה. יש שם פיצוח של עומק הנפש הילדית, כמו פו הדב. לא פחות. קשה מאוד להתעלות לרמה הזאת, טקסטואלית ומוזיקלית. אני כן חושבת שיש כיום תחייה של העידן שאנחנו גדלנו בו, כשמיטב האמנים למבוגרים הם גם אלו שיוצרים לילדים. ההפרדה המלאכותית שנוצרה היא גם תוצר של תרבות ערוץ הילדים שהשתלטה עלינו. עד אז מי היה שר לילדים? חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, גידי גוב. התחושה שאמנים מרכזיים יכולים ליצור לילדים זה דבר שיש אליו רעב בשוק מצד ההורים. אנשים רוצים רף יותר גבוה של תרבות לילדים שלהם, בדיוק כמו שהם דורשים לעצמם".
ואיך עובד המעבר בין עלמה זהר שמביאה מניפסטים לקהל לבין זו שעולה עם מסכה של אריה לבמה?
"זה תענוג בשבילי, אני גם חרדה פחות מההופעות האלו. מול המבוגרים יש תמיד תחושה שהם יושבים מולך עם הפלאפון ומחכים שתוכיח להם משהו, שתעשה להם משהו. ילדים יושבים פעורי עיניים, רואים קולות וצבעים שאתה בכלל לא מדמיין. כשהם רואים אותי הם לא רואים את עלמה זהר בפאה מטופשת, הם חווים את הדמות שאני באה איתה באופן מלא. הם איתך ברמה רגשית שלא תקבל באף הופעה שתעשה בקיסריה או בבארבי. זה לא מוריד את הרצון לייצר גם דברים למבוגרים ולהמשיך להופיע שם".
ואכן, לפני ימים אחדים הוציאה זהר את השיר "כחולת עיניים", סינגל ראשון מתוך אלבום למבוגרים שהיא עובדת עליו עם דודו טסה וניר מימון. "ברור שאשמח אם הוא ייכנס לפלייליסט של גלגלצ, אבל הכול בפרופורציות אחרות ממה שהיו לי פעם. מוזיקת הילדים נותנת ווליום אחר לא רק למוזיקה שעשיתי ב'פלא', אלא גם לחיים עצמם".
אקו"ם