ראשי » תרבות » מוזיקה

מארז תרבות 63: אלבומי השנה תשע"ו

לא מעט מוזיקאים הפתיעו השנה עם אלבומים מקוריים, מעניינים ויצירתיים. מארז תרבות מעריץ את דדי דדון ומסכם שנה עם אלבום הקונספט של איה כורם, האופטימיות הערמומית של חנן בן סימון, ההישג האמנותי של גלעד כהנא והיצירה הבולטת של כהן את מושון

מארז תרבות 63: רשימת אלבומי השנה היא הסיבה לשמה התכנסנו, אבל רגע לפני - שיר השנה של מארז תרבות הוא "מתוקה מהחיים", ולו רק בגלל הבדיחה הגדולה והמוצלחת על תעשיית שירי האינסטנט.

עוד בתרבות:
• מירי רגב: שרת יחסי הציבור לעצמה
• מטריד: האנשים שרוצים להיות כלבים
• מזרח תיכון חדש: משפטי המחץ של שמעון פרס

מצחיק שבאותה שנה שבה הדמות הפיקטיבית של דדי דדון משתלטת על השיח, הפלייליסט והפריים טיים, מבקרי מוזיקה בוחרים בסטטיק ובן אל תבורי כלהקת השנה, או הרכב השנה, או תגלית השנה, או כאחראים לכמה משירי השנה. כאילו האירוניה עצמה, הפרודיה הגדולה מהחיים, היא גם נבואה שהגשימה את עצמה.

מעבר לסרקזם, יצאו השנה לא מעט אלבומים מעולים. נשארו בחוץ אך ראויים לציון: יותם אבני, שלום גד והיהלומים, חיה מילר, שלומי ברכה, קראנץ' 22, יאיר יונה, עידו רצון, מירה עווד, אדם בן עזרא, נועם חיימוביץ' ויינשל, אלי דג'יברי, J.Views, יאיר יונה, קותימן, Malox.
 

לא תמיד הנסיוניות המאתגרת של גלעד כהנא עובדת לו, אבל היא תמיד מוערכת. הפעם, כהנא לקח את האתגר הכי רחוק שאפשר, עם אלבום שנשמע מקושקש בשמיעה ראשונה, הזוי בשמיעה שנייה, ומרתק בשמיעה שלישית. רצף השירים שבתחילה נשמעים מנותקים זה מזה לחלוטין, קשורים זה לזה בקו רעיוני דק. כמו אמן פלסטי שיוצר ציורים מופשטים, גלעד כהנא נותן לכל שיר ושיר את הגוונים והסגנון הנכונים לו, ומה שמקשר בין הציורים הוא המצב התודעתי של האמן באותה התקופה. מי שיצא לו לבקר בגלריית אמנות מודרנית, להירתע בתחילה מכל הקשקושים והבלגן הקונספטואלי, ורק אחרי כמה סיבובים להתפעם מעוצמת המסר החבוי בין הצבעים, ודאי חש דומה עם ההאזנה ל"אפריקה שלי" המצוין.

גלעד כהנא תמיד היה אמן בכל רמ"ח איבריו. יותר מהיותו מוזיקאי, מלחין, מעבד או מפיק, וודאי שיותר מהיותו סלב, כהנא תמיד ראה את האמנות עצמה אל מול עיניו, במובן המזוקק של המילה, ללא טיפת פשרה. "אפריקה שלי" מייצג הן את שיאו האמנותי והן כמה מהשירים המעניינים ביותר שיצר אי פעם.
 

אבישי כהן (חצוצרה) יצר באלבומו הראשון בלייבל היוקרתי ECM מרחבים עצומים הנמשכים עד אין סוף, כמו חלומות שאי אפשר לדעת מתי וכיצד יסתיימו. בכך כהן ממשיך למעשה לחקור את הבלתי מושג, את הנסתר והאופורי, כפי שעשה באלבומו הקודם והמצוין כשלעצמו Dark Nights, אך באופן הרבה יותר משוחרר. כמו תמיד, כהן אוסף את המוזיקאים הנכונים ביותר לאווירה אותה הוא מנסה ליצור, בהם שותפו הוותיק הפסנתרן יונתן אבישי והמתופף נשיט ווייטס. האלבום הראשון של כהן ב-ECM עולה על כל הציפיות ומסמן דרך חדשה ומרתקת של אמן יוצא מן הכלל.
 

שני המיכאלים שחררו השנה אלבום שמצליח לבלוט אפילו בתקופת הפריחה המבורכת של ההיפ הופ הישראלי (נצ'י נצ', טונה, קפה שחור חזק). השניים היו ועודם מושפעים מאמני היפ הופ של שנות השמונים והתשעים, אבל האווירה, עם דגש על הרקע המוזיקלי לטקסטים, מודרנית, אינטליגנטית ואף פעם לא משעממת את האוזן.

• כהן את מושון יותר טובים מדרייק
 

האלבום הכי שושואיסטי ברשימה הוא דווקא אחד הישראליים, הנוגעים והנגישים ביותר שיצאו השנה. אלי רוזן מדבר בגוף שני, על מה שהוא רואה בעצמו, ולמרות חוסר היומרה הוא מצטייר כאחד ממספרי הסיפורים המרתקים שפועלים כעת. העובדה שזהו האלבום השני בלבד של האמן, בהפרש של תשע שנים מאז אלבום הבכורה שלו, קצת מתסכלת. האזינו ברוב קשב ל"להיות שמח", "אינסטלטור", "תריסים מוגפים".

• היצירה של אלי רוזן בועטת על אף גמישותה
 

עושה רושם שלא משנה מה הוא יעשה, כל יצירה של דודו טסה תהיה ראויה להיכלל במצעד האלבומים הטובים של השנה. כל חמשת האלבומים האחרונים שהוציא בפרק זמן קצרצר של שש שנים בלבד, כולם מענגים את האוזן, הופכים את הבטן, מפעילים את בלוטות הדמעות. שני האלבומים שהוציא עם הכוויתים (2011, 2015) הם מופת של יצירה שורשית ומודרנית כאחד, "סחרחורת" ו"עיר ובהלות" (2012, 2014) הכריעו את מעמדו של טסה כאחד היוצרים המעניינים והמשמעותיים ביותר שיש לרוק הישראלי להציע, ו"הגולה" שיצא השנה ממשיך ומחזק את מעמדו של טסה לצד אושיות הרוק הגדולות של ישראל, בפסגת היכל התהילה של המוזיקה המקומית.

• הישראלי היפה: דודו טסה כור היתוך של כישרון
 

אחת היצירות השאפתניות ביותר שנעשו בתחום המוזיקה הפופולרית בישראל בשנה החולפת, התבררה להיות גם כאחת ההשקעות המוצדקות ביותר, המעניינות ביותר והיפות ביותר שיצאו מזה זמן רב.

• "2023": הניצחון המתוק של איה כורם

לא קל לצלוח את קונספט אלבום הקונספט, ולראייה לא מעט אלבומים שהתיימרו להציג סיפור המשלב שירים באופן מוצלח, קוהרנטי ונעים להאזנה, וממש לא הצליחו. אך התלאות שעברה איה כורם בדרך לאלבום ששמו מייצג את השנה בה הייתה אמורה להשתחרר מהחוזה הדרקוני שנתפר לה עם מנהליה הקודמים, כנראה דחפו אותה לתת הכל מעצמה, מכל בחינה שהיא – לחנים חכמים אך קליטים ונעימים, רשימת מבצעים חלומית, סיפור מקורי ומעניין - כל אלה חברו ליצירה שהשלם גדול מסך חלקיה, בלשון המעטה.
 

לעתים נדמה ששם אלבום הבכורה של חנן בן סימון, או Ben Simon, אם נאמץ את הפרסונה הלועזית-גלובלית של האמן המוכשר, משטה במאזין. בהאזנה ראשונה, נדמה ששם האלבום ניתן לו בשל הצבעוניות הרבה שבו, קולו הגבוה והנעים של בן סימון והאווירה התיאטרלית שהוא ניחן בה. בהאזנה שנייה, אלו דווקא הזרמים התת קרקעיים הרוויים בלבול וקושי להתמודד, שמאירים את שם האלבום באירוניה. האזנה נוספת מבהירה שזהו סוד הקסם של היוצר הרגיש הזה, שמתסכל על העולם דרך משקפיים ורודים, ועדיין מזהה את כל הגוונים האפורים.

• שיר בחזרה: My Robot Friend
• תגלית השנה: חנן בן סימון נועז ומטורף
 

הבחירה ב-Desire Path של אור חורגת משאר האלבומים ברשימה, מאחר ומדובר במיני אלבום של חמש רצועות, 27 דקות בלבד. אבל בעידן שבו לא מעט אמנים כבר ויתרו על קונספט האלבום כליל ומוציאים לאור סינגלים בזה אחר זה, גם מיני אלבום יפה ומהודק הוא בחירה כשרה לאלבומי השנה. הסינגל Hits הוא אחת היציאות היפות ביותר בשנה החולפת.
 

אחד האלבומים המורכבים ביותר שיצאו השנה נבנה רובו ככולו מאקורדיון, ביטבוקס, קצת פסנתר ותכנותים מדודים. במרכז – הטקסטים. במרכז הטקסטים – מטאפורות מוחצות תודעה. במרכז התודעה – מחאה מופשטת.

• "בזכות השיבה": כנראה האלבום החשוב של השנה

נטע וינר יצר באלבום הבכורה שלו כאמן סולו משהו שגובל בסגנון חדש – סוג של פולק-ספוקן וורד, סמי-מחאתי ומאוד מדויק. זהו אלבום של טקסטים כשם שהוא אלבום מוזיקלי, והטקסטים בו מצריכים מחשבה, מלאים מחשבה ומעוררים מחשבה.
 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg