שיר לשלום: המוזיקאים הישראלים שסחפו את העולם הערבי
שיריה של לירז צ'רכי מושמעים במחתרת בטהרן, חברי "ימן בלוז" מוזמנים להופיע בתימן ומצרים, ולהקת "אנא עארף" מככבת במצעדים של טורקיה ולוב. צעירים מוסלמים ברחבי העולם לא נותנים לפוליטיקה להפריע להם להתחבר לרנסאנס המזרחי של מוזיקאי ישראל
הלילה השקט שירד על טהרן לא הסגיר דבר ממה שהתחולל במרתף באחד הרחובות הקטנים באזור 1. שם, מתחת לאדמה, המסיבה המחתרתית הייתה בעיצומה: נשים נטולות צ'אדורים, הרעלה האיראנית, רוקדות לצד גברים בזמן שהדי־ג'יי מנגנת את שיריה של לירז צ'רכי וזמרים מערביים נוספים. המוזיקה המקורית של צ'רכי הצליחה לעקוף את משמרות המהפכה ולחדור היישר לאוזניהם של האיראנים הצעירים.
עוד כותרות בתרבות:
-ביקורת מאסטר מיינדס: מבוסס על זימבור אמיתי
-כוכבת "כתום זה השחור החדש" התארסה לתסריטאית הסדרה
-כרטיסים במתנה: Gregorian ואמיליה ברייטמן
ראזה (שם בדוי), סטודנט להנדסה בן 25 משיראז, שומע את המוזיקה של צ'רכי בסתר כבר חודשים ארוכים. "אני נהנה ממנה מאוד, הקול שלה מלטף בעיניי. המבטא שלה בבירור לא פרסי אלא של מישהו זר, אבל לדעתי יש בזה משהו חמוד", הוא מספר למוצש באנגלית משויפת, בשיחת סקייפ חתרנית שאנחנו מקיימים איתו.
הצלחה מחתרתית. צ'רכי שרה בפרסית:
"שירת נשים אסורה באיראן, אבל אנחנו לגמרי מעודכנים במה שקורה עם הפופ האיראני בחו"ל ומכירים זמרות אמריקניות כמו טיילור סוויפט, שאני אישית אוהב. זה כמו שאף אחד לא באמת מפקח עליי אם אני מתפלל חמש פעמים ביום. עם זאת, לא אסע ברכב ואשים שיר של לירז בקולי קולות בשכונה, אבל בין החבר'ה אנחנו מדברים על מוזיקה, גם שלה", הוא אומר.
צ'רכי עצמה זוכה למחוות מרגשות ממעריציה, שחושפים בפניה את עולמם. דוגמה לכך היא קטע וידאו ששלחה אליה הדי־ג'יי האיראנית מאותה מסיבה מחתרתית. "זה מופלא בעיניי", משתפת אותנו צ'רכי, "אני מאוד מקווה שאני מצליחה להעביר את המסר היותר פמיניסטי, שנמצא אצלי בדי־אן־איי. אני תמיד חושבת על זה שאם משפחתי לא הייתה עוזבת את איראן ומגיעה לישראל, היום היה לי אסור לשיר והייתי מכוסה בצ'אדור".
צ'רכי, שחקנית וזמרת, מוציאה בקרוב דיסק שלם עם מוזיקה פרסית מקורית בסגנון הסבנטיז האיראני. החיבור שלה לשפה נבנה במשך שנים ארוכות - מילדה שהייתה מקפידה לענות להוריה העולים החדשים בעברית ועד המסע ללוס־אנג'לס במסגרת הקריירה ההוליוודית שלה, שם נחשפה לשכונות מהגרים איראניות ("טהרן־ג'לס", היא מכנה אותן) עם חנויות של מוזיקה אסלית עשירה.
"הוריי היגרו לארץ לפני המהפכה וסיפרו לי את הסיפורים שלהם במשך שנים, אבל תמיד הרגשתי שבנקודה מסוימת הבטן שלי נתפסת והספיק לי. זה היה כמו להיות מאוהב במישהו שלא ניתן להשגה", אומרת צ'רכי, שהוציאה בעברה שני אלבומים מיינסטרימיים בעברית. המפגש בלוס־אנג'לס עם קרובות משפחה "פרסיות מהניילונים", והחשיפה למאכלים ולשפה חיים ובועטים ולא רק בזיכרון של הוריה, גרמו לה לנטוש את האודישנים של אל־איי, ולשוב לשורשים. "זה מסב לי אושר רב יותר מאשר האלבומים הקודמים", היא מודה.
צ'רכי לגמרי לא לבד. לפני כשבועיים הגיעה למייל של רביד כחלני, סולן ומנהיג ההרכב "ימן בלוז", הצעה לערוך הופעה בסוריה. כחלני לא המעיט בערך המייל וניסח תשובה שבה ציין כי חברי הלהקה מחזיקים בדרכונים ישראליים. באופן מתקבל על הדעת, וכמובן לא רק בשל סוגיית האזרחות של המוזיקאים, ההופעה ירדה מהפרק.
כתבה מפרגנת על A-Wa ב"אל-ג'זירה":
זאת לא הפעם הראשונה שבה מסע ההופעות המזרח־תיכוני הדמיוני־שאפתני של הלהקה, אשר כיאה לשמה משלבת בחן מקפיץ בין מזרח ומערב כבר שש שנים, התפוגג עוד ברמת התכתובות המהוססות. "חברות הפקה מקומיות הזמינו אותנו הרבה גם לתימן, דובאי, מצרים, תוניס ועוד, ובדרך כלל זה נגמר בתשובה כזאת. אבל אני מאמין שיגיעו ימים וניסע להופיע גם שם", הוא אומר באופטימיות שנשמעת אמיתית מאוד, כזאת ששמורה לאמנים שמתחזקים קשר יציב עם קהל מעריצים מגוון שהולך וצובר תאוצה גם במה שנקרא "מדינות אויב".
ההרכב של כחלני הוא חלק משורת יוצרים ישראלים הולכת וגדלה שצומחת כאן בשנים האחרונות, אשר שורשיהם נטועים עמוק במורשתם המזרחית והים־תיכונית. בלי להתבלבל מהמיינסטרים האייל־גולני ומהאלפים בקיסריה, עוד ועוד הרכבים וזמרים חוזרים לשיר בערבית ובפרסית, או מצמצמים את השימוש בכלי נגינה מערביים ובאקורדים מקובלים לטובת הסאז, הקמנצ'ה והסלסולים. לא מדובר בתופעה חדשה לחלוטין; ציון גולן, עפרה חזה ופרויקט השירים בפרסית של ריטה עשו זאת לפניהם, ועדיין זוכים להערצה מרשימה בשכונה שלנו. אבל העטיפה המהודקת והעדכנית, שילוב הסגנונות והשפות והכתיבה המקורית, הם לגמרי ממאפייני דור ההמשך.
כמבלי משים, המוזיקה שלהם, שעד לפני שנים אחדות אולי הייתה ממשיכה לצבור אבק במדפי מוזיקת עולם ב"תו השמיני", צברה קהל נאמן ורחב להפליא במדינות אבותיהם ובמדינות עם תרבויות דומות. הקהל המוסלמי המקומי - שיעי, סוני וגם אתאיסטי - מדחיק באלגנטיות תעמולה אנטי ישראלית ארוכת שנים ומצביע באוזניים באמצעות מיליוני השמעות ביוטיוב, תגובות אוהדות בעמודי האמנים בפייסבוק ומחוות גרנדיוזיות דוגמת נרגילה משובצת באבני סברובסקי עם שמות הנגנים, כמו שקרה להרכב "אנא עארף" בטורקיה.
אחמד אל־קאת'רי, צעיר תימני המתגורר בערב הסעודית שעובד באולפן הקלטות וחוטא בראפ, נמנה עם קהל המעריצים הזה של "ימן בלוז". לדבריו, רבים במעגל החברים שלו מכירים את הלהקה ואת ההרכב הישראלי־תימני A-Wa. לתופעה הוא מצמיד הסבר פשוט: "המוזיקה הזו תפסה את תשומת לבי כי בדרכה היא דומה למוזיקה תימנית. מוזיקה היא דבר יפה והיא לא מכירה גבולות או פוליטיקה. כל עוד היא יפה, זה באמת לא משנה מאיפה היא מגיעה".
המדינה המוסלמית שככל הנראה הפכה לכר הפורה והמזמין ביותר עבור יוצרים ישראלים היא דווקא טורקיה. הרטוריקה התוקפנית של הנשיא ארדואן, החוגים המקצינים בחברה והמשבר הדיפלומטי המתמשך ביחסי ישראל־טורקיה מאז משט המרמרה שהגיע לסיומו רק לאחרונה, לא מנעו מהזמרת והיוצרת ריף כהן להפוך לאחת הכוכבות הגדולות שם.
כהן, ששרה בצרפתית ובעברית עם השפעות צפון־אפריקניות שונות, גילתה ששירה Dans Mon Quartier מאלבומה הראשון חורך את המצעדים, ומככב כאחד מעשרת השירים המושמעים. "הכול התחיל מהגרסה המקומית שלנו לתוכנית הישרדות. פתאום שמעתי את השיר של ריף בתוכנית ופניתי לחפש אותו באתר פופולרי של צעירים. בחור אחד הצליח למצוא אותו, וככה נחשפנו לריף", מספר אמר אטהאן טופצ'ו, סטודנט בן 22 להנדסה סביבתית ופעיל זכויות נשים מצפון המדינה. בהמשך זמרת טורקית בשם Simge עשתה לשיר קאבר בומבסטי, שהפך גם כן ללהיט וחשף את כהן לקהל מאזינים נוסף.
ריף כהן חותמת על דיסקים בטורקיה, לפני שנה
כשכהן הגיעה לפני כשלוש שנים לטורקיה להשקת האלבום הראשון שלה ולכמה הופעות בשלהי סיבוב הופעות עולמי ארוך בן תשעה חודשים, היא כלל לא הייתה מודעת לכל זה. "זו הייתה הופעה אחרונה בטור", היא נזכרת. "באתי מאירופה, שם הקהל בהופעות לא ממש יודע לזוז ולא קולט מקצבים או מראה שהוא נהנה. זה די מוזר לי. בישראל ובטורקיה אני מבינה עד כמה אני מזרח תיכון, כי אני יודעת לצעוק ולשמוח בהופעה טובה. לראות קהל שמסלסל איתי, שצועק בסולו, שמבין את המוזיקה ורוקד, היה שוק בשבילי. פתאום הופיע איזה חיבור של בית אפילו יותר חזק מאשר ישראל. לקח לי המון זמן להבין מה הסיפור שם".
אחת המחוות שכהן מעריכה במיוחד בביקוריה בטורקיה היא ההתחשבות במסורת. "כשגרתי בצרפת הרגשתי שם יותר זרה מאשר בטורקיה. לפעמים הייתה תחושה שבגלל שאני ישראלית ויהודייה, אני מפריעה איכשהו. אני שומרת מסורת ושומרת שבת, והיו מסתכלים על זה כעל חוצפה כי זה בזבוז של יום עבודה. בטורקיה זה לגמרי הפוך - הם בעצמם למדו את הלכות השבת וגורמים לי להרגיש שם בנוח".
איברהים נורטאס, 32, מורה לאנגלית בחבל כורדי במזרח המדינה, עוקב אחרי כהן כבר כשש שנים, מאז שאחיו חשף אותו למוזיקה שלה. במאי האחרון טס נורטאס במיוחד לאנקרה בשביל ההופעה של הזמרת הישראלית, ולא הפסיק להתרגש. "בקושי שלטתי בעצמי, רציתי לקפוץ לבמה ולחבק אותה מרוב אושר. אבל אני מניח שזה לא היה מתאים כל כך", הוא צוחק. "כשאני מקשיב לה אני קולט צלילים מהילדות שלי, שעברה ליד הגבול הסורי, שבה הייתי חשוף למוזיקה ערבית". האקאן קרקאש, בן 29 מבורסה, מוסיף כי גם השירה והליריקה מדברות אליו: "השירה שלה מזכירה את זו שלנו, ולמרות שבהתחלה לא הבנתי את המילים, שמחתי לגלות שהן על אהבה ושלום".
הקשר המתעצם עם הקהל הטורקי ואינספור ראיונות שהעניקה לתקשורת המקומית, סייעו לכהן לפצח במידה מסוימת את חידת ההצלחה המטאורית שלה בטורקיה. "הם גם בתקופה כזאת של חזרה לשורשים. הם מבינים שהם היו תחת השפעה מערבית, ומגלים שמשהו התדלדל בתרבות שלהם", היא מסבירה. "הם מתעניינים בהשפעות שלי, ומרגש אותם לראות שאני מדברת על הסבתא האנאלפביתית שלי ושאני שואבת ממנה דברים. ישראל היא קומבינציה של התנהלות מערבית והבנה מזרחית, וזה משהו שמאוד מדבר לטורקים. לקח לי המון זמן להבין מה הם רואים בי, ומה הם רוצים לגלות בי. הם רואים אותי כחלק מהם, מישהי מהמזרח התיכון שגם פורצת דרך. זו בעצם הסולידריות כלפי".
למרות שהוריה של ריף כהן הם ממוצא תוניסאי ואלג'יראי, התרבות בביתה הייתה בעלת אופי צרפתי ומערבי, ועד שלב מאוחר עסקה במוזיקה קלאסית ולמדה במיטב הקונסרבטוריונים. החיבור המזרחי־צרפתי שלה נבנה עם הזמן. "אני חושבת שזה התחיל כשלמדתי מוזיקולוגיה, וגיליתי שהאקורדים הם המצאה של אביו של גלילאו גלילי, ועומד מאחוריה רעיון נוצרי של השילוש הקדוש. אז זה הכה בי והבנתי שכמעט הכול במוזיקה מבוסס על נצרות ומערביות. וזה כשמצד שני גרתי בצרפת וראיתי את חוסר הסובלנות והעניין התרבותי בין אנשים שם".
הרכב ישראלי נוסף שזוכה לפופולריות אדירה בטורקיה הוא הטריו "אנא עארף", הכולל את אור רווה, רועי סמילה ואופיר ג'יי רוק. חברי ההרכב החלו להעלות לעמוד היוטיוב את שיריהם, המשלבים רגאי, מוזיקה מזרחית ואלקטרונית, לפני ארבע שנים. הקלטות מינימליסטיות עם מיקרופון אחד, שירה בערבית, עברית, אנגלית ולאחרונה גם טורקית הזרימו הצעות להופעות בחו"ל אחרי חצי שנה של פעילות בלבד.
מעריצים של Anna RF בטורקיה במחוות גרפיטי על רקע שיר בעברית:
"לא חשבנו על כלום כשהתחלנו, עשינו הכול בשביל הכיף. חיינו חצי שנה על אורז וטחינה ביישוב שחרות בנגב, ופשוט ניגנו. בשירים ובקליפים שלנו יש רעיונות מאוד אופטימיים, גם אם מדובר על שיר פרידה. הרבה מהשירים מדברים על שינוי, ואנחנו מאמינים שהשינוי צריך להתחיל מבפנים ולא בכפייה, במקום לשנות מישהו אלא לשנות את עצמך. זו מציאות שיש לה כוח", אומר ג'יי רוק, סולן הלהקה.
האופטימיות שלהם הייתה מוצדקת לחלוטין: שיריהם פופולריים ומושמעים במיוחד בטורקיה, אזרבייג'ן וארמניה; ובתוניסיה ובלוב השירים שלהם יושבים בנינוחות במצעדי עשרת הגדולים לצד מלכות פופ כמו ריהאנה. אולי הקריאות בערבית לובית בהשראת סבתו של הסולן באחד השירים מהדיסק האחרון סייעו לכך. "אנחנו שרים בעיקר באנגלית כדי לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר", מסביר ג'יי רוק. לאחרונה אף פגשו באפיפיור במסגרת מיזם של גוגל המפגיש בין יוצרים בעלי מסרים מאחדים מכל העולם.
בלהקה לא מנסים להיצמד לחיבור שורשי מסוים וסופגים השראה ממקומות שונים ומשונים גם תוך כדי תנועה. הם הקליטו שירים בטורקית לשמחת הקהל הטורקי, ובאמצעות שיחות סקייפ עם מעריץ תוניסאי אדוק נחשפו למוזיקה מקומית נישתית.
בניגוד אליהם, לרביד כחלני מ"ימן בלוז" (הכולל גם את איתמר דוארי, רוני עברון, איתמר בורוכוב ושניר בלומנקרנץ) היה ברור שישיר בעיקר בתימנית ובעברית בעגה ערבית, למרות שהשתפשף במגוון רחב מאוד של סגנונות בעידן טרום ימן. "גדלתי על מסורת תימנית דתית שכללה למידה מאוד קפדנית של שירים ותפילות. זה פיתח לי את השירה ואת הטכניקה, וגורם לי להרגיש הרבה יותר טבעי כשאני שר בתימנית למרות שאני לא באמת דובר ערבית", הוא אומר.
ומה לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני? לילה (שם בדוי), מעריצה איראנית של לירז צ'רכי, מספרת כי "המוזיקה שלה התגלגלה אליי דרך חברה יהודייה קרובה שלי ואני נהנית ממנה. ממש לא אכפת לי אם היא ישראלית". גם ראזה, הסטודנט משיראז, מוסיף: "זה לא באמת שיש לעם האיראני בעיה עם ישראלים ויהודים, אולי אפילו להפך. בסופו של דבר אף אחד כאן לא חווה סכסוך אמיתי אתכם, כמו שיש לנו עם כמה שכנות שלנו".
בניגוד למעריציה האיראניים של צ'רכי, האוהדים הטורקים של ריף ואנא עארף יוכלו למנות כמה וכמה כאלה. עבדוללה אניס אוצ'ר בן ה־23 מאנקרה, מודה בגילוי לב שעד שלא פגש בחבורת ישראלים חביבה בטיול ברוסיה ועד שלא נחשף למוזיקה של אנא עארף, הוא היה אנטי־ישראלי. "לא יודעים מה באמת קורה אצלכם מעבר לחדשות וקצת סרטים, מכירים בעיקר את המרמרה ואת הסכסוך הפלסטיני. בכנות, סיפור המשט לא היה נראה טוב מכאן, אני ממש זוכר את עצמי כועס. אבל מאז נחשפתי אליכם והבנתי כמה אנחנו בעצם דומים. לפני שנה טסתי לטייל בישראל, והרב תרבותיות שלכם פוצצה לי את הראש כי זה גם דומה מאוד לכאן. אם לא אנא עארף, לא הייתי מרגיש בנוח לטוס לישראל לבדי".
לטענת נורטאס, התגובות המעטות האנטי ישראליות בטורקית בדף של כהן נכתבות על ידי "אנשים עם מוחות קטנים". לדבריו, מדובר במיעוט קיצוני ותו לא. משיחות עם צעירים מוסלמים שמאזינים למוזיקה ישראלית עולה שרובם בדרך כלל משכילים, פחות אדוקים או אף אתאיסטים מוחלטים. כהן, אנא עארף וימן בלוז מספרים שהם דווקא רואים קהל דתי בהופעותיהם, בעיקר במקומות שלא מוגש בהם אלכוהול.
כהן וג'יי רוק מודים כי בזמן שהמתח הישראלי־טורקי היה טרי ואחרי מבצעים בעזה ופיגועים של דאעש בערים הגדולות, חששו להופיע בטורקיה. "פעם הייתה לנו הופעה בקונייה, עיר מאוד מוסלמית שבה האלכוהול אסור למכירה באופן גורף", נזכר אופיר ג'יי רוק. "חששנו בהתחלה. אתה עולה על הבמה ורואה רעלות בכל האולם.
אבל תוך עשרים דקות כבר הרימו אותי על הכתפיים וחיבקו, וצעירות עם רעלות ביקשו סלפי. בינתיים בכל הפעמים זכינו לגלות שזה חשש שנמצא אצלנו בראש. אנחנו כל כך שקועים בתדמיות שהתקשורת יוצרת, ואז כשאתה שם המציאות לגמרי מתפוצצת לך בפרצוף".
מקרה ביזארי נוסף שההרכב נתקל בו לאחרונה אירע דווקא בסקוטלנד. "היו 12 שעות של הפגנות מטורפות של BDS, היה לחץ ואנרגיה מוזרה, זה בחיים לא קרה לנו לפני. אבל אז להופעה עצמה בסוף הגיעו שלושה מהפעילים, שמתברר שהם המעריצים שלנו. האמרגן גילה לנו את זה בדיעבד, אין ספק שהופתענו".
בינתיים חברי ימן בלוז מקבלים עדכונים שוטפים ממעריציהם בתימן השסועה בגלל מלחמת אזרחים אלימה, ולפעמים מבקשים מחוות ושירים מהאמנים. "בסופו של דבר כשהאדם הראשון בהיסטוריה התחיל לשיר, מי שזה לא היה, הוא היה הבסיס לכול. אני חושב שזה טוב שאנחנו מתחברים שוב, שאנשים מוצאים את החיבורים והנקודות בין כל הדברים, ומפתחים דור חדש של מוזיקה תרבותית, שהיא עם הרבה פחות חוקים וגבולות", אומר כחלני, ומזכיר את החיבור שלו למוזיקאי אחמד א־שייבא מצנעא, שעמו יצר קשר אחרי אלבומו הראשון כדי למנוע טעויות בתימנית באלבום השני, שיצא לפני כשנה בסיועו.
"אני חושב שככה אנחנו מתחברים שוב, וזה מראה משהו חשוב עלינו כבני אדם. אנחנו מושפעים זה מזה ויוצרים את התרבות אחד של השני. למדיה יש הרבה כוח לנווט אותנו למקומות שונים, אבל אלה האנשים שיכולים להתחיל ולסיים מלחמה. אני מרגיש שאנשים בעולם מתחילים להתעורר ולהבין את זה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם