ראשי » תרבות » קולנוע

הבחורה על הרכבת: ישות קולנועית עם אמירה

סרטים יכולים לחשוב, להרהר ברעיונות שונים ולהוביל את הצופה אל התובנות שהם מציעים. מעבר לעלילה מרתקת ומשחק מצוין של אמילי בלאנט, רבקה פרגוסון והיילי בנט, "הבחורה על הרכבת" מציע חוויה אינטלקטואלית אמיתית // ביקורת

 
סרט שמצליח למקם בתוכו לפחות ויז'ואל בולט אחד אשר מגדיר אותו, כזה אשר מסוגל לקלוט בתוכו את הרעיון של הסרט, הוא מבחינתי סרט טעון, יצירה שיש לא מעט מחשבה מאחוריה, ישות קולנועית שיש לה משהו לומר, שמבקשת שנהרהר בה במהלכה ואף לאחריי הצפייה בה, ולטוב או לרע - "בחורה על הרכבת" הוא בדיוק כזה.

עוד כותרות:
• פינק פלויד מתאחדת למען עזה
• אנשי השנה: גל גדות ישראלית בהוליווד
• "היה סחר בילדים": מבצע חשיפת ילדי תימן
• סטטיק ובן-אל תבורי יבחרו נציג לאירוויזיון?
אחד הרעיונות הוויזואליים החוזרים בסרט הוא של מחברת השרבוטים של גיבורת הסיפור. היא מציירת דברים מתוך זיכרונותיה, סיוטיה, דברים אשר מטרידים אותה, אימז'ים אשר מדברים אליה. אחד הדברים אשר היא בוחרת לעסוק בו שוב ושוב הוא רישום של פסל הניצב בגן ציבורי המושך את תשומת ליבה, פסל של שלוש נשים שאוחזות ידיים במעגל, שלוש נשים אשר מתקיים חיבור מיוחד ביניהן, ואת החיבור הזה, המסרב להתנתק, היא בוחרת להעתיק לפרטי פרטים למחברתה. צפייה בסצנה שכזו אשר לא מקדמת את העלילה אלא דווקא משהה אותה, מבקשת מאתנו להתמקד, להרהר, לשאול למה היא נועדה ומהי בדיוק מטרתה? האם יתכן שהיא מנסה להפעיל אותנו כצופים לחשוב או אפילו יותר מכך – לשתף אותנו במחשבותיו של הסרט?

אני מניח שעוד רבות ידובר ויסופר על הדמיון המתקיים בין "הבחורה על הרכבת" לבין מותחן מוקדם יותר (ומהנה בזכות עצמו) בשם "נעלמת" אשר ביים דיוויד פינצ'ר ב-2014. שני הסרטים הללו נעזרים באלמנטים דומים, החל מהלוקיישנים (פרבר ישנוני ציורי), דרך פיתולי העלילה (בשניהם אישה נשואה נעלמת באורח מסתורי) ועד לא מעט דמויות דומות (בשניהם יש בלשית חוקרת ובעל שנמצא במוקד העניין). גם שניהם, אגב, מבוססים על רבי מכר.

אבל למרות נקודות הדמיון מדובר בשני סרטים שונים מאוד, וההבדל העיקרי ביניהם הוא האופי. בעוד "נעלמת" הוא סאטירה נוארית על גבר מסכן הנופל קורבן לפאם פאטל מניפולטיבית ודורסנית, דרמת המתח "הבחורה על הרכבת" היא בגדר תמונת מראה של "נעלמת" – דומה אך בו זמנית מתפקדת כהיפוך הגמור, כאשר הפעם במרכז אלו הנשים המסכנות הנופלות קורבן. אם "נעלמת" היה ברובו קליל ומחויך "הבחורה על הרכבת" לעומתו כבד ואפל בהרבה, אם "נעלמת" היה סרט גברי מאוד שניתן היה לחשוד בו בשנאת נשים, "הבחורה על הרכבת" מעוררת את החשד כי הוא ההפך המוחלט.

"הבחורה על הרכבת" היא רייצ'ל (אמילי בלנט), אלכוהוליסטית אשר הימים, השעות והאנשים מתערבבים אצלה לכדי עיסה לא ברורה של זיכרונות ומחשבות. היא מובטלת, גרושה וסובלת מדיכאון בשל העובדה שלא הצליחה להיכנס להריון, אכזבה את בעלה וכעת משלמת על כך בבדידות, שתייה לשוכרה ואובססיה בלתי נשלטת לחיים שאבדו לה. את הימים היא מעבירה בנסיעות קבועות ברכבת החולפת על פני הבית בו גרה כאשר עוד הייתה נשואה ומלאת חלומות ותקוות, בית אשר מאכלס כעת את בעלה לשעבר, אשתו החדשה והאלגנטית, אנה, ותינוקם הטרי.

עוד ביקורות קולנוע:
• מאסטר מיינדס: מבוסס על זימבור אמיתי
• אסון בלב ים: האסון הגיע לקולנוע
• מיס פרגרין: טים ברטון חולם ומפספס
• שבעת המופלאים: אקשן על חשבון הסרט

אך מלבד להשקיף על הבית, רייצ'ל גם נוהגת לתצפת במהלך הנסיעה על בית השכנים שם גרה מייגן, המטפלת היפה של התינוקת של אנה. יום אחד, כאשר מייגן מוגדרת נעדרת, מחליטה רייצ'ל למסור מידע שעשוי לעזור ולאתר אותה. לצד זאת, רייצ'ל מחליטה לטפל בבעיות האלכוהול שלה ודרך כך לנסות ולהיזכר ברגעים חשובים שנמחקו מזיכרונה בשל שכרותה. תוך כדי, הקשרים המתקיימים בין שלושת הנשים – רייצ'ל, אנה ומייגן, מתחילים להתגלות ולהתהדק בדרכים שונות אשר מובילות בסופו של דבר אל פתרון התעלומה.

אם טענתי קודם ש"הבחורה על הרכבת" דומה פיזית ל"נעלמת", מבחינה רוחנית, מבחינת הממד הפנימי והנפשי שלו הוא מזכיר יותר ברגעים מסוימים דווקא את "3 נשים" (1977) המטריד ומעורר המחשבה של רוברט אלטמן. וכמו אצל אלטמן, גם "הבחורה על הרכבת" הוא מסוג הסרטים החושבים – מאלו שזורקים לעברנו קושיות ומבקשים שנחלץ מתוכם, בעצמנו, תובנות. גם אם נבחר שלא לעשות זאת, שלא להשקיע מחשבה יתרה בסרט, שהרי זה לגמרי לגיטימי, ופשוט להתייחס אליו כעל בידור נטו, כעל מותחן שגרתי ולא יותר מזה, עדיין לא נוכל לקחת מהסרט הזה את יכולתו לחשוב.

כן, סרטים יכולים לחשוב, במובן מסוים הם יכולים להרהר ברעיונות ויכולים לנסות ולהוביל אותנו, כקהל, אל התובנות שהם מציעים. כמובן שלא תמיד זה פועל עלינו ולא תמיד נסכים עם הרעיונות שהם מעוררים, אנחנו צריכים לרצות לקחת חלק בסיעור המוחות הזה. אבל סרטים מסוימים מציעים חוויה שכזאת והחלק המעניין והמפתיע ביותר ב"הבחורה על הרכבת" הוא בדיוק זה. זהו סרט אינטלקטואלי, אם תרצו להגדירו כך, או מותחן אינטלקטואלי כפי שעלילתו מציירת אותו. בכלל, סרטים בלשיים, מסתוריים, אניגמטיים, כאלה אשר תעלומה נטועה בלב הסיפור שלהם, מזמינים אותנו תמיד לפתור אותם, אך הטובים והמעניינים יותר הם דווקא אלה אשר המחשבה שהם מעוררים אינה רק מכוונת לפתרון התעלומה השגרתית שמציעה העלילה. פתרון התעלומה הוא אמנם האתגר הבלשי הניצב על פני השטח, אך המעניינים יותר הם אלו אשר האתגר שהם מציבים עוסק בפיצוח הדמויות שבמרכזן תוך הרהור ומחשבה על האובססיות, הפחדים והמנגנונים השולטים בהן.
"בחורה על הרכבת" מסופר בצורה לא ליניארית ונהנה לקפץ בין זמנים ואירועים, לתעתע, להראות את אותן סצנות מזוויות שונות, לשחק בצופים ולהכניסם אל תוך נקודת המבט של גיבורת הסיפור אשר קשה לסמוך עליה ועל טענותיה מאחר והיא מתוודה כבר מהפתיחה כי היא ניחנת בדמיון רב.

אמילי בלאנט, המשחקת בתפקיד הראשי, עושה עבודה מצוינת ואמינה ויוצרת דמות פגומה ושברירית שמעניין מאוד לעקוב אחריה (ולא נופתע כלל אם תהיה מועמדת לאוסקר על משחקה זה). בכלל, מדובר בליהוק מצוין הכולל את אדגר רמירז ("ידי האבן"), ליסה קודרו ("חברים"), לוק אוונס ("דרקולה: ההתחלה"), ג'סטין ת'ורו ("מלהולנד דרייב"), אליסון ג'ני ("הבית הלבן") ועוד, אך מי שמתבלטות לצד בלאנט הן היילי בנט היפהפייה שנראתה לאחרונה במערבון "שבעת המופלאים" ורבקה פרגוסון ("משימה בלתי אפשרית 5"), שתי שחקניות כריזמטיות מאוד אשר יחד עם בלאנט מרכיבות את המשולש הנשי שעומד במרכז הסרט.
בלאנט, בנט ופרגוסון מספקות כולן משחק מאופק ואמין המוסיף רבות הן לאווירה הריאליסטית והן לרגעים הספק מציאותיים-ספק דמיוניים שהסרט מעורר, רגעים בהם ניתן לחשוד כי שלושתן משחקות בעצם דמות נשית אחת – מפורקת, מפוצלת, המייחלת לאיחוד, השואפת לאחווה. על הבימוי מופקד טייט טיילור אשר ביים את הדרמה התקופתית "העזרה" (2011) הזכורה לטובה, שעסקה אף היא בקשרים המורכבים הנרקמים בין נשים שונות.

סיכום השנה בתרבות:
• ישתדרג שמו לעד: משפטי השנה
• חוק הסופרים? הסופר דמות משנה
• האח מת: הריאליטי שפעם אהבנו
• דדי ותותית: תופעות הרשת של השנה
• טסה, כורם וכהנא: אלבומי השנה

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg