ראשי » תרבות » מוזיקה

אריק סיני: "מקווה שיום אחד השירים שלי ינצחו"

הוא לא כועס על הוריו ניצולי השואה, שהיכו אותו, מסתיר את הצלקות ממלחמת יום כיפור ומדבר על הטעויות, אבל חושב שזאת טעות לדבר עליהן. בגיל 67, אריק סיני גר בדירה שכורה, חולם על בית משלו ומתכנן קאמבק

אריק סיני שוב בסביבה. אחד מעופות החול של המוסיקה הישראלית לא מוותר על הקריירה. למרות שנים של בעיות כלכליות, חוסר פרגון מהרדיו ומשפחתולוגיה מורכבת, הוא חוזר לעוד קאמבק, מילה שהוא מתעב.

סיני שגדלנו עליו תמיד נראה אדם נחמד, חסר מניירות לחלוטין, וגם עכשיו, כשאנחנו נפגשים בבית קפה בצפון תל אביב, הוא שובר את הקרח מהר. מסתחבק עם המלצרית על העגיל שיש לה בשפתיים (והיא מזהה אותו ומסתחבקת איתו בחזרה), מעשן סיגריה כל חצי שעה, וגם מציע אחת.

עוד כותרות:
• פינק פלויד מתאחדת למען עזה
• אנשי השנה: גל גדות ישראלית בהוליווד
• "היה סחר בילדים": מבצע חשיפת ילדי תימן
• סטטיק ובן-אל תבורי יבחרו נציג לאירוויזיון?
והוא שוב גר בתל אביב. "יפעת (יפעת תעשה, גרושתו; א"נ) ניסתה להעביר אותי לפרדסיה, אבל לא צלח. חזרתי לתל אביב, והיא נשארה שם. ניסינו גם טרנד כזה של סופי שבוע שנפגשים, כי יש לנו ילד בן 12, ים, אבל גם זה לא צלח".

באמצע הראיון הוא מקבל שיחת לילה טוב מהילד. "חיים שלי, מאמי, לא דיברתי איתך. אני אדבר איתך כשאסיים. אם תישן - תישן, רק תדע שאני אוהב אותך מאוד. ביי מלך, ביי חיים שלי".

עם זקן ושפם לבנים דקים, עגילים בשתי האוזניים וטבעות על הידיים, סיני נראה צעיר מגילו, 67. ב־18 באוקטובר יערכו לו מופע מחווה מיוחד בפסטיבל בנימינה ליצירה ישראלית, בשם "סיבה טובה". עניין של 40 שנות קריירה. הרפרטואר יורכב ממיטב להיטיו הקלאסיים, בהם "דרך הכורכר", "סיבה טובה", "אם אתה בסביבה" (העיירה שלי), "בשעה שכזאת", "שוב", "שובי לפרדס" ו"ערב מול הגלעד". ישירו בו, לצדו, דני רובס, יצחק קלפטר, מאור כהן, להקת "ג'יין בורדו", גבע אלון ורז שמואלי.

"אני לא אוהב את הביטוי הזה, 'מחווה'", הוא רוטן, "ניסיתי להגיד את לזה למארגנים. הם אמרו לי שככה הם תמיד עושים. אז הם תמיד עושים לא טוב. מה? למה? 'שרים עם אריק סיני' או 'שרים אריק סיני' לא טוב? 'מחווה' מייד עושה לך קונוטציות. אולי הוא חולה. אולי הוא צריך כסף.

"במופע הזה כולם שרים שירים שלי, בניהול המוסיקלי של עדי רנרט, זה מרגש. יהיו שילובים מעניינים. כבר הייתי בחזרות עם חלקם. דני רובס היה שש שנים גיטריסט מלווה שלי. הוא ישיר את 'צל כבד'.

"אני אוהב את הצעירים. רז שמואלי תשיר איתי את 'שוב', הדואט שלי עם חוה אלברשטיין. אני רק מקווה שמדי פעם אוכל לרדת לעשן איזו סיגריה".

• "לא סובלים אותי": משחק אסוציאציות עם אריק סיני
 

לפני כמה שבועות חתם סיני על ייצוג במשרד חדש, "פיסטוק אמנים", שבו הוא תולה תקוות רבות שיזניק אותו קדימה. "יש שם חבר'ה עם רעב בעיניים, ואת זה אני מאוד אוהב. יש אצלם אמנים טובים".

הם יכניסו לך את הפלפל?

"זה לא שאין לי פלפל. אבל אני לא קם בבוקר ועסוק כל היום בקריירה שלי, כמו שלמה ארצי, ששואל מה עשיתי היום בשביל שלמה. הוא עסוק בקריירה שלו כל הזמן, ואני אומר את זה בהצדעה ובהערצה. אני לא. אין לי את זה.

"ולהם יש את הבעירה הזאת. הם יהיו קשורים לאלבום שאנחנו מפיקים עכשיו, ה־16 או ה־17 שלי. מפיק אותו בחור צעיר ורעב ומוכשר, לורן בנג'מין פלד, שחי כמה שנים באמריקה. מקווה שיהיה בסדר.

"כבר יצאו שני סינגלים בשלושת החודשים האחרונים, 'בזמן כזה' ו'ואלס אחרון', ויש עוד שיר אחד שמוכן. אני אוסף שירים מכל היוצרים שהם חברים שלי, כמו פבלו רוזנברג, אסף אמדורסקי ויצחק קלפטר. אני אוהב שיש לי 20 שירים, שמתוכם אני מנפה. לאן אני ממהר? אני עוד בן 30".

כיום יש לך 20-15 שירים שכולם מכירים.

"30. זה הרבה. זה היה יכול להיות 60, אם הקצב שלי היה שונה. אבל כל חיי עבדתי מהלב. וזאת טעות, כנראה. אני בן אדם נאיבי ותמים ודפוק לפעמים, והולך עם הרגש ולא עם ההיגיון. אבל אני לפחות מודה בטעויות. הבעיה היא שאני מדבר עליהן.

"אני שלם עם מה שהקלטתי, אני חושב שלא הקלטתי מספיק. לפעמים היו הפרשים של שנים בין אלבום לאלבום, אבל לא יותר מעשר שנים מקסימום. אין לי את מה שיש לשלמה ארצי, שידחף אותי לעשות מהר עוד אלבום כדי להוכיח משהו למישהו. שירים לאלבום צריכים להיות הומוגניים בסוף. אז אתה אוסף הרבה ולאט לאט בוחר, וזה לא קל".

לפני 35 שנה היית כוכב, מה התפספס בדרך?

"הייתי אז בקצב של אלבום כל שנה. אבל ב־1984 נסעתי ללונדון לעשות את האלבום 'בסוף מעגל', אלבום שמאוד אהבתי. הביקורות אמרו 'אריק סיני מעונב', וזה בסדר, כי הם היו רגילים לאיזה קאנטרי עם מפוחיות. אז מה? אז מה אם יצאתי באיזה ערב להצגה כשאני מעונב? היום זה לא היה קורה.

"זה עשה לי רע, הרגשתי תבוסה אישית איומה. שם אמרתי, רגע, רגע, רגע. גם לא הייתי רגיל לביקורות רעות. זה סוג של פינוק, כי אתה מרשה לעצמך להתרגל ל'איזה יופי', ושהתקליט הופך בתוך עשרה ימים לאלבום זהב (20 אלף עותקים, בזמנו; א"נ). ופתאום ביקורות הרסניות עם הערות עוקצניות, שלקחתי ללב.

"וגם התקליט לא נמכר. לא הצליח, בלשון המעטה. איכשהו שני שירים שם, 'ילד ירוק' ו'סוף מעגל', עברו. באופן אוטומטי, כשתקליט לא נמכר, יש פחות הופעות, והמחיר שלך בשוק יורד".

ואז עזבת את הארץ.

"כן, עזבתי ב־92' לארה"ב. הייתי שם שנתיים וחצי, ואם הייתי נשאר עוד יום, הייתי מת. מה עשיתי שם? כלום. שרתי לישראלים. כמעט כל חיי התפרנסתי רק ממוסיקה. ברוך השם, יש לי מספיק הופעות, ועכשיו עם המשרד החדש שמנהל אותי יהיו יותר".
 

מה היה הרגע בקריירה שלך שבו אמרת "אני על גג העולם"?

"לא היה. לא היה. בתחילת הדרך הרגשתי נפלא. הייתי זמר השנה, פרס 'כינור דוד', כל התארים שאתה רוצה, אבל אף פעם לא הרגשתי על גג העולם. תמיד התייחסתי להצלחות כעבודה שאני משקיע בה את נשמתי. שזה הדבר שאני הכי אוהב לעשות בחיים".

והרגע הכי נמוך?

"היה כתוב בעיתון: 'אריק סיני, בפעם הבאה שאתה עולה לבמה, שתה קפה, כדי שלא נירדם משעמום'. עשינו אז 500 הופעות ב'צוותא', שזה כמו לעשות 500 הופעות ב'זאפה'. מי עושה את זה היום? בימי שישי היינו עושים הופעות כפולות.

"שבוע אחרי הביקורת הזאת, באחת ההופעות, אמרו לי שהמבקר יושב בקהל. סולו (יורמן) אומר לי, 'סתום ת'פה ואל תגיד מילה'. ואז הגיעה ההפסקה. אני מכין קפה, עולה לבמה, לוקח שלוק ואומר, 'איי, זה מעיר אותי, אני עכשיו יכול להיות ערני ולשיר לכם'.

"אף אחד בקהל לא הבין, אבל אני רואה את המבקר מתכווץ בכיסא שלו. עשיתי את זה בשביל לראות אותו מתקפל. אתה לא אוהב את האלבום וההופעה? תכסח. אבל לי זה עושה סדק, אז למה?".

היה רגע אחד, לפני כמה שנים, שבו הודעת בפייסבוק על פרישה ממוסיקה.

"זה מה שהרגשתי באותו רגע. הדבר היחיד שהיה מיותר זה שלחצתי על ה'אנטר'. זה בא ממקום שאין מאחוריי חברת תקליטים, ממקום של מצוקה כספית, וגם אם אני רוצה להקליט עוד, אין מאיפה. אחרי 14 אלבומים שעשיתי ב־NMC פתאום הייתי צריך לעשות הכל לבד, וזה עולה המון כסף. משם זה בא.

"הכל היה בסדר חוץ מהפרסום של הפוסט. היום אני כל כך במקום אחר. אני לא אדם אופטימי, אבל הפעם אני כן אופטימי".

איך אתה רואה את הקאמבק שלך קורה?

"אני לא סובל את המילה 'קאמבק', כי לא הלכתי לשום מקום. אני עובד, אני מקליט כל הזמן. זה לא שנרדמתי לפני 20 שנה ועכשיו התעוררתי. זה שאתה לא שומע, זה כי לא משמיעים. מעדיפים להשמיע את הלהיטים הישנים שלי.

"החודש יש לי 11 הופעות. אני מרגיש כמו איקליפטוס עם שורשים בעומק של עשרה מטרים. אני רוצה לצאת מהאדישות. אני רוצה לעשות, לא לחכות. ולא לוותר. זאת הדרך. ואני אומר את זה מניסיון".

מי הקהל שלך?

"הוא מגוּון. גם החבר'ה שהלכו איתי מההתחלה, וגם צעירים שלמדו להכיר אותי. אז זה נורא נעים".

אילו תגובות אתה מקבל?

"מחמאות אינסופיות, וגם ירידות. בסדר גמור. בעיקרון תענוג לראות מה כותבים בפייסבוק, אבל בטוקבקים, איך שיוצאת כתבה, מייד מתחילים. אני לא מגיב, גם אם אני מתעצבן".

היית רוצה להופיע בקיסריה?

"מאוד. אם האלבום הזה, שאנחנו עובדים עליו עכשיו, יעשה את הדרך, אז נתראה בשנה הבאה בקיסריה".

בקיסריה מפסידים כסף.

"אני כבר מכיר את כל החשבונות. קיסריה מביאה אחר כך עבודה. אתה לא מפסיד בקיסריה אם אתה עובד נכון, אם המשרד עושה את זה נכון".

אתה עדיין צריך לגרום ל־3,500 איש להגיע לשם. אולי צריך כמה להיטים חדשים.

"עובדים על זה. אני אומר קיסריה כי זה מקום גדול, שיכול להביא אחריו עוד עבודה, עוד הופעות, עוד ריגושים".

לא תוכל להגיע לשם בלי הרדיו.

"הרדיו היום הוא פונקציה, תמיד יהיה, אבל זה כל כך רחב וגדול היום. שני השירים האחרונים שהקלטתי הם מאוד יפים, והיו אפילו בפלייליסט לילה של גלגלצ. אבל הם לא היו מיועדים להיות 'דרך השלום'. זה לא בכיוון הזה בכלל. לא מגיע להם להיות בפלייליסט יום".

בזמנו אמרת שצריך לעלות על הבניין של גלגלצ עם דחפורים.

"אני חושב שזה מיותר להיות ש"ג של שירים. גם ברשת ג' יש את זה, שם קוראים לזה 'הנבחרת'. לא צריך את זה, זה מיותר ומעליב. לא צריך לעשות רשימה של מי כן ומי לא. צריך להגיד לעורכים המוסיקליים שאת הרשימה הם לא מחויבים להשמיע, 'אבל רצוי, לשיקולכם'.

"במצב הקיים לוקחים מהם את שיקול הדעת. על זה אני מתקומם. ואני מתקומם כאחד שעכשיו נכנסו שני שירים שלו. זה לא צריך להיות ככה. אתה לא רוצה להכניס שיר? אין בעיה, אבל אל תגיד לעורכים מה לעשות. אם מישהו שם אוהב את השיר מאוד, מה אכפת לך שהוא ישמיע אותו?

"הצרה שלי היא שאני מדבר. כולם שותקים. זו בעיה שלי, לא דבר טוב שאני עושה. אני בעצמי שידרתי בשנה האחרונה ברשת ג' במשך ארבעה חודשים, תוכנית של שעתיים עם מוסיקה ואורחים, כיף, שערכתי ושידרתי וראיינתי.

"אבל ברגע שיצאו השירים החדשים שלי, היה כביכול ניגוד עניינים, והשדרנים שם לא השמיעו אותם. אמרתי למנהל הרדיו, אני קודם כל זמר. אם מפריע להם שאני משדר ברשת ג' ולכן לא משמיעים, אז ביי, להתראות. אני לא אוהב פרובוקציות.

"חשבתי שאולי לא משמיעים אותי כי השיר שלי בפלייליסט בגלגלצ. מנהל רשת ג' שלח סמס לכל השדרנים, לא עזר. יצא השיר השני, גם לא השמיעו. אז אמרתי, חבר'ה, אני מת עליכם, ביי. ודווקא נהניתי. ולא עשיתי את זה בשביל כסף. אין שם כסף".
 

התחושה היא שאתה שופט את עצמך לאורך השנים לפי מה כתבו עליך בביקורות ואם הרדיו משמיע אותך או לא.

"יש אמנים שאומרים שהם לא מתייחסים. זה לא נכון. גם מי שאומר שהוא לא ראה או לא קרא, הוא ראה וקרא כבר בבוקר, וכאב לו. לאריק איינשטיין כאב שלא משמיעים את השירים שלו. ההבדל הוא שיש כאלה שאומרים את זה, ויש כאלה ששותקים".

לאורך השנים היו לך שורה של בעיות כלכליות. הן מאחוריך?

"ל־90 אחוז מהאמנים בארץ יש בעיות כלכליות, אני יכול לעשות לך עכשיו רשימה. אצלי זה נחשף כי הייתי אידיוט שחשפתי את זה. יש כאלה שאוכלים את עצמם בשקט.

"צריך להתייחס לקריירה שלך כמו לעסק, לבית ממכר. חבר אמר לי, 'כשאתה סוגר את הקיוסק שלך ונוסע לשנתיים לארה"ב, אלה שעמדו אצלך בתור ילכו לקנות בקיוסק של מישהו אחר'. עשיתי הרבה טעויות טקטיות".

למשל?

"היו כל מיני דברים שהתעקשתי. את השיר 'אין לי ארץ אחרת' קורין (אלאל) כתבה לי, נתנה לי. לא יכולתי אז להגיד את המשפט הזה, 'אין לי ארץ אחרת'. לא יכולתי, כי לא הרגשתי ככה. לואי (להב) אמר לי, 'זה יהיה המנון שני'. אמרתי לו שאני לא מסוגל. עשינו אז את 'שמועות על גשם', שהיה אלבום מתריס מאוד, ולא מצאתי שיש לשיר הזה מקום שם.

"רייטינג אף פעם לא עניין אותי. כל מה שקורה עכשיו, 'נוקיות' (הופעות בהיכל הספורט ביד אליהו; א"נ) ורייטינגים, שאני יודע היום שזה מאוד חשוב, וזה בעצם הכל - בתקופה ההיא זה לא עניין אותי".
 
ואז השיר הגיע לגלי עטרי.

"אני זוכר שנסעתי עם סולו (יורמן) להופעה בחיפה. הוא ביקש ממני את הקסטה עם השירים שאני לא מקליט לאלבום. שמע את 'אין לי ארץ אחרת', ונתן אותו לגלי. ועל האלבום של גלי כתוב: תודה לאריק סיני על 'אין לי ארץ אחרת'.

"כל מיני דברים כאלה שאתה עושה וחושב שאתה עושה מתמימות, ו'פיסטוק' לא היו נותנים שזה יקרה. צריך מישהו שיפנה להיגיון שלי, שנמצא אצלי תמיד מאחור, ביחד עם האגו. מישהו להתייעץ איתו, ולא לפעול רק לפי הרגש.

"היום אני יכול לצרוח 'אין לי ארץ אחרת!' כי באמת, בפירוש אין לי.

"וזה לא רק השיר הזה. היו הרבה פספוסים. יצחק קלפטר, חבר שלי כבר 40 שנה, בא אלי עם ערימה של שירים. היה שם השיר 'רק אתמול', עם מילים שלו. הקשבתי והקשבתי, ולא התלהבתי. אז באותו סיבוב שסולו לקח את 'אין לי ארץ אחרת', הוא לקח גם את 'רק אתמול'. הדבר הגדול אצל סולו זה לתפוס למי כל שיר מתאים".

ודווקא במקרה שלך הניהול לא היה נכון?

"גם אלה שניהלו אותי, לא נתתי להם לעבוד בשקט, התערבתי".

האגו שלך שיחק תפקיד?

"אין לי אגו. כל חיי. הוא מאחור, בשק. לא מתייחס אליו. אם אתה תתחיל לירוק עלי אז אני כן אתייחס אליו. לא כי אני אריק סיני, אלא כי לא נעים לי. לאגו אין בכלל מקום. הוא לא משתתף בפסק הדין.

"אבל למדתי מטעויות העבר. היום אם אשמע שיר טוב, אני לא אעביר אותו הלאה. אני מאוד מרוכז וגם כותב בעצמי. אבל מה שאני כותב עומד בתחרות מול האחרים, ואם האחרים טובים יותר, אז הם מנצחים בקלות גם את השירים שלי, שנשארים בחוץ. אני מקווה שיום אחד השירים שלי ינצחו".

מה אתה מרגיש כשאתה שומע היום שירים של זמרים צעירים?

"אני חושב שעושים כאן דברים טובים מאוד. רמת ההפקה המוסיקלית עלתה פלאים. יש גם דברים רעים שעושים פה, ואני לא נכנס לשמות, גם לא תוציא ממני. זה לא קשור למוסיקה מזרחית או מערבית. יש המון דברים שאני אומר, וואו, איזה טקסט, ויש דברים שאני מיד עובר תחנה".

לא בא לך להקליט דואט עם איזה כוכב עכשווי?

"הראש שלי לא עובד ככה. בגלל שהוא כוכב, אז אני אדבק אליו וגם אני אהיה כוכב? לא. זה לא נכון לדעתי. לא מהמקום שאני נמצא בו. הקלטתי בחיים שלי כמעט 150 שירים".

ודואט עם זמר ים־תיכוני?

"אולי. חשבתי על ישי לוי או על אייל גולן".

את אייל גולן קשה להשיג. הוא גם צריך להסכים.

"להסכים? מה זה להסכים, מה אני, איזה שטן? אני גם לא אפנה אליו".

למה?

"לי יש דואט אחד בכל הקריירה. הוא עשה כבר עשרה לפחות. אני אומר שאם כבר, אז אני יכול להתחבר לישי, לאייל. אבל זה בכלל לא בשאיפות שלי. אם הייתי עושה משהו, שלא נראה לי שאני אעשה, אז יש מעטים שכן הייתי עושה איתם".

אתה פתוח לנסות סגנונות מוסיקליים שלא ניסית עד היום?

"תן לשמוע. האוזן שלי שופטת ואף פעם לא הטעתה אותי. אז תן לשמוע. אני רעב, רעב לעשות. אני כן רוצה שיאהבו אותי וכן רוצה לפתוח את המסך בקיסריה ולראות שמפוצץ שם. זה מאוד יחמיא לי, מעבר להכל. מעבר לשאלה אם יהיה כסף בסוף הערב בקופה או מה שיקרה אחר כך. וזה מה שמוביל אותי".

עם מי אתה בקשר מהזמרים?

"עם פבלו (רוזנברג), יצחק (קלפטר), ריקי (גל), קורין (אלאל). עם שלמה ארצי הייתי פעם בקשר, עכשיו כבר לא".

הוא כתב לך את הלהיטים הראשונים, "שיר פרידה" ו"שכח אותי, אמרת".

"זה היה כשהקריירה שלו היתה במצב קשה, והוא לא האמין שמישהו ירצה לשיר שיר שלו. הוא רצה להיות עורך דין. עברתי אז לתל אביב, ובמקרה נפגשנו בשדרות בן־גוריון. אני יצאתי לטיול עם הכלבה, הוא היה על וספה. זכרתי אותו מלהקת חיל הים. הצעתי שיכתוב לי שיר. הוא שאל, 'מה, אתה רוצה להתחיל קריירה בגיל 27?'. אני זוכר את המשפט הזה. לא הבנתי את הנגטיביות שלו.

"הוא שאל, 'אבל למה אני?' אמרתי לו שאני אוהב את איך שהוא כותב. אחרי כמה ימים הוא הביא לי את 'שיר פרידה'. הקלטתי אותו על חשבוני. הוא יצא לרדיו בדצמבר 77', ובום. אחרי זה הכל היסטוריה".
 

סיני נולד וגדל בקריית ביאליק "בבית פולני, בית של ניצולי שואה, ממחנות ההשמדה. אבא שלי, הוגו יסני, איבד 12 אחים ואחיות. הוא נפטר כבר לפני 20 שנה, בגיל 63. אמא שלי, סלה יסני לבית פפר, איבדה תשעה אחים. היא נפטרה לפני 12 שנה.

"הם היו ניצולי שואה ברמה שהיה בבית שק ללחם יבש, שממנו היו עושים קרוטונים. יעני, לא זורקים אוכל. אתה גדל על זה. אין מצב שאתה לא גומר את הארוחה. כי הם באו ממחסור. הם אלה שחיכו לפרוסת לחם בטרזיינשטט.

"ביום השואה אמא שלי היתה מסתגרת בחדר, לפעמים בוכה, לפעמים כועסת. ואבא היה מרותק לטלוויזיה. שאלתי אותו פעם מה הוא כל כך מרותק, והוא היה משתיק אותי. חייתי על הסיפורים שלו.

"נולדתי עם אח תאום שמת בלידה. תבין, הם באו משואה נוראית, ועד שנולד להם משהו, אחד מת. אתה יכול להבין מה קרה לניצול? אני מדבר על זה ויש לי צמרמורת.

"הם היו הורים נפלאים, אבל זה היה קשה, כשאני מסתכל על זה אחורה. הייתי בן יחיד בהתחלה, עטוף באהבה גדולה, אבל גם בפחדים שלהם. אחד מת להם בלידה ונשאר אחד, ואמא שלי לא ידעה אם יקרה נס ויהיה עוד אחד, ובאמת היה נס, ואחרי עשר שנים נולדה אחותי רחל. ואיתה כבר היה תיקון. כבר היה פחות לחוץ.

"אני חטפתי מההורים מכות. הם היו מכים. הייתי חוטף מכות על חיסור בבית הספר או על ציון לא טוב. דיברתי פעם עם הפסיכולוג שלי, והוא אמר לי שאני צריך להיות מלא טינה כלפיהם, אבל אני לא. זה לא היה בית רגיל, כמו שאני היום חבר של הבן שלי, ים. לא היו אצלם המושגים האלה, 'להיות חבר של הילד'. אני גרמתי לאמא שלי להיות חברה שלי".

המוזיקה היתה הבריחה שלך מזה?

"בהתחלה כן. כילד אתה מחפש הגנות, זה לא כמו היום, שבורחים למחשב. המוסיקה היתה שם כל חיי, גם הגיטרה וגם הטייפ. אבא שלי קנה לי טייפרקורדר קטן עם סלילים, והייתי מקליט את עצמי. סוגר את החדר, וכמו בסרטים, בורח לשם.

"שרתי מאז שאני זוכר את עצמי. בהפסקות בבית הספר הילדים היו משחקים בחוץ, ואני עם מחברת שירים. מי שרצה ידע שהוא יכול לשבת איתי ולשיר. זה תמיד היה העולם שלי".

היית תלמיד טוב?

"ממוצע. אהבתי בעיקר מקצועות הומאניים, ספרות ואנגלית. בתיכון כבר הייתי בכל מיני להקות רוק מקומיות".

מה ההורים שלך אמרו על המשיכה למוסיקה?

"אף פעם לא אהבו את זה. הם קראו לזה 'לופט גשפטען', 'עסקי אוויר'. רצו שאני אהיה מהנדס או עורך דין, שאדפוק כרטיס. החיים אז היו תמימים יותר וקשים יותר. יש כאלה שאומרים שהיה טוב יותר, אבל אני מסתכל היום על הילדים שלי, והחיים שלהם הרבה יותר יפים".

מאיפה קיבלת את הביטחון לעלות לבמה ולשיר?

"זה בילט אין. דבר שתמיד הכי אהבתי לעשות. שום דבר לא היה יותר מזה".

סיני התגייס לגולני, ואחרי הטירונות הגיע לסיירת אגוז. "יצאתי לקורס חובשים והייתי חובש בסיירת, חייל שיוצא עם כולם לשטח עם האלונקה. חובש בסיירת הוא מצרך נדיר, אבל אני רק רציתי לשיר והתעקשתי ללכת לבחינות ללהקה צבאית.

"ישבתי בגלל זה פעמיים בכלא צבאי. בהתחלה עשיתי נפקדות 19 יום, וישבתי בבית סוהר 35 יום. אחר כך שלחו אותי לבחינות. הלכתי עם מדים מנומרים של הסיירת, שרתי את 'עמק דותן' ועברתי, אבל עדיין לא ויתרו עלי כחובש בסיירת. אז ישבתי עוד 21 יום בבית סוהר.

"רק כשפיקוד צפון שלחו לסיירת חובש במקומי, נתנו לי ללכת. בשנה האחרונה שלי בסדיר הגעתי ללהקת גולני, עם נורית גלרון".

כלוחם השתתפת בקרבות?

"במלחמת ששת הימים הייתי טירון, אבל במלחמת יום הכיפורים כבר הייתי מילואימניק, נשוי ועם ילד קטן בבית. לא עניין אותם שהייתי בלהקה צבאית. ראו שהמקצוע הצבאי שלי הוא חובש, וגויסתי כחובש קרבי לחטיבה 679 של השריון. אורי אור היה המח"ט שלנו.

"נלחמנו ברמת הגולן, הייתי בקרבות, והיה קשה מאוד. באתי ממזסיקה, ופתאום אני נוסע בנגמ"ש אחרי הטנקים וצריך לחלץ פצועים ולטפל בהם. חברים שלי מתו מסביבי. זה היה קשה מאוד".

המלחמה שרטה אותך באיזשהו מובן?

"אף פעם לא חשבתי מה זה עשה לי. אני זוכר שהיה קשה לי מאוד. הייתי אז בחור צעיר בסך הכל. היו רגעים שמאוד רציתי להיפצע, כדי לצאת משם.

"הייתי במילואים 183 ימים, כולל המלחמה ואחרי המלחמה. חצי שנה. סיוט. יש אחר כך איזו טראומה, יש איזה הלם, זיכרון קשה. אבל זה עבר, זה בסדר. אנחנו מתרגלים להכל.

"רק כשיצאו השירים הראשונים שלי ב־77', 'הווי ובידור' משכו אותי אליהם. במלחמת לבנון כבר הופעתי בפני חיילים כזמר.

"מה שהכי מפריע זה שאף אחד לא זוכר לך את זה. אני בלי בית. אני רואה אנשים שלא חוו את כל הדברים האלה, שכבר יש להם דירות. כמו עולים חדשים. ולנו אין כלום, כלום. עוד עושים לי עיקולים לפעמים.

"אני מסתכל אחורה, מה התועלת בהשתתפות הזאת במלחמות האלה? אין לך ברירה, אתה מגויס וזהו. אחר כך אתה מחכה לקצת טוב מהמדינה ששלחה אותך לגיהינום הזה, ומה שאתה מקבל זה כלום".

מפריע לך שאין לך בית משלך?

"אין לי, ולדעתי גם לא יהיה לי. אבל אמרו לי להיות אופטימי ולהאמין שכן ולהגיד שיהיה לי. טוב, אני בן 30. אני באמת לא מתייחס למספר של גילי, אני מרגיש כמו ילד. ילד שעוד רעב ליצור ולעשות ולהופיע".

הוא התגרש ארבע פעמים, ויש לו חמישה ילדים. גיא (43), מנהל מכירות בחברת רכב; בן (37), שיש לו חברה שמקליטה דיונים פליליים בבתי משפט; לי (בת 28) ותום (בת 26 וחצי), שתיהן סטודנטיות לפסיכולוגיה; וים (12). "ילדים נפלאים. יוצא לי לשבת עם כולם, לא הרבה. בחגים זה קשה.

"בן מתעסק במוסיקה. זה לא עיסוקו העיקרי, כי צריך גם להתפרנס. אבל בשעות הפנאי שלו הוא כותב, מלחין, שר. מוכשר כמו שד, אבל לא הוציא עדיין אף שיר. יפעת ואני הקלטנו שיר שלו, 'דרך'. אני מנסה לדחוף אותו להוציא, אבל הוא נמנע. אולי הוא חושש שיגידו שהוא הבן־של. הסברתי לו שזה לא משנה, כי גם אחרי שאמות הוא יהיה הבן־של".

אתה גם סבא.

"יש לי נכדה אחת, עדן, בת 6, מהבן הגדול גיא. גם הוא התגרש, ושנינו לא רואים את הנכדה. לא ראיתי אותה מאז שהיא היתה בת שנתיים".

איך היחסים שלך עם הגרושות שלך?

"זה מורכב להתגרש הרבה פעמים. מורכב וקשה. אבל אני כן גאה שידעתי לשמור על מערכת יחסים טובה.

"שושי ז"ל, אמא של בן, נפטרה לפני שלוש שנים. היא היתה חברה מאוד קרובה שלי ושל יפעת, והיינו גמורים מזה. הלכתי להלוויה כאילו אשתי מתה, לא גרושתי. זה היה קשה מנשוא.

"קברנו אותה בקומות, כי לא היה לנו כסף לחלקה. היום אם אתה מת, המדינה נותנת לך קבורה רק בקומות, כמו חנות בשר. החלום שלי הוא להעביר אותה, וחברה קדישא לא מאשרים, אלא לירושלים, כי אחרת זה להפריע למת. יכול להיות שנעשה את זה, כי אני לא מרגיש נוח שהיא שם.

"כשהיא עוד היתה בחיים, היינו יושבים כולנו יחד בבית קפה, ואנשים היו המומים בגלל מערכת היחסים הנפלאה שרקמנו. אנשים לא כל כך מבינים כשהן אומרות, אני אשתו הראשונה, אני אשתו השנייה, אני אשתו השלישית. אני לא אומר את זה בגאווה, אני מצדיע לאנשים שנשארים יחד עם כל הקשיים. כי זה לא קל".

גם הסיפור שלך עם יפעת מורכב מאוד. התחתנתם והתגרשתם פעמיים.

"כן, אני חושב שהכל בגללי. היא באמת היהלום שבכתר. אנחנו כמעט 25 שנים יחד. היא צעירה ממני ב־19 שנה. הכרתי אותה בלוס אנג'לס והבאתי אותה לכאן. היא היתה צריכה להתמודד עם ארבעה ילדים שכבר היו לי, היא היתה בת 25. זה לא קל.

"במקום לברוח ולהתחמק מזה, היא ידעה לקחת ולתפור מהשאריות משהו חדש. לגבש שוב את המשפחה הזאת, ועל זה מגיע לה כל הכבוד.

"אבל לחיות איתי זה כנראה לחיות בהישרדות מתמדת, וזה לא קל. זה כל הזמן דאגה לפרנסה, דאגה שלא יבואו לעקל. הנה, כרטיס האשראי עכשיו לא עבר, לא ברור לי מה קרה".

אתה כל הזמן מתחמק מעיקולים ונושים והוצאות לפועל?

"לא לא, מה פתאום. אני מדבר על תקופות שהיו. היו לי תקופות קשות. הגעתי להסדרים עם כל הנושים. היום המצב בסדר גמור. אני איכשהו מתפרנס. גר בדירה שכורה.

"יש בי עצב גדול על הפרידה מיפעת, אבל זה לא עצב של זוג צעיר שנפרד אחרי שנתיים, אלא פירוק נוסף, שממנו סובל בעיקר הילד. אנחנו משתדלים לעטוף אותו בהמון אהבה. אני רואה אותו שלוש פעמים בשבוע, לפעמים כל יום. הוא חלק מנשמתי. כל ילדיי הם חלק מנשמתי, אבל הם כבר גדולים.

"אני עדיין אוהב את יפעת אהבה גדולה. אני לא רוצה שהיא תחיה שוב בפחדים. אני רוצה שיהיה לה טוב. אני אומר את זה ממקום מאוד אחראי ואוהב ובוגר. הרגע שבו ייכנס מישהו אחר לחייה לא יהיה לי קל".

ואתה מסוגל להכניס שוב מישהי לחיים שלך?

"אני עכשיו רווק שוב, אבל להפתעתי אני לא משתולל בכלל. להפך. אני יושב בצד וצופה. אני חושב שאם תבוא המתאימה אז כן, למה לא. אני לא חושב שאתחתן שוב. הגיע הזמן להגיד את המשפט הזה, נכון? אבל זוגיות - בטח, למה לא. זה דבר נהדר אם יודעים לנהל את זה.

"אני לא בן אדם של שקט. אין אצלי שקט. ככה החיים מובילים אותי. אולי עכשיו 'פיסטוק' יביאו שקט לי וליפעת, שעד עכשיו התעסקה בניהול שלי ועשתה לי טובה גדולה. אולי עכשיו יבוא איזה שקט תעשייתי".

אתה מקנא בטלי, גרושתך, שהתחתנה עם המיליארדר משולם ריקליס?

"לא. הם חמודים. הוא חמוד מאוד, האיש הזה. מכיר אותו טוב, והוא מותק, והוא טוב לה והיא טובה לו. יש שם אהבה אמיתית".

אתה לא היית רוצה לחיות בלי דאגות פרנסה, אחרי 40 שנות קריירה?

"ברור. מה לעשות? תן לי 100 אלף דולר".

היית הולך שוב לתוכנית ריאליטי כמו שהלכת ל"היכל התהילה"?

"לא. אין לי שום דבר נגד ריאליטי, אני חושב שזה יופי, אבל הייתי הולך להיות מנטור בתוכנית מוזיקה. התקשרו לא מזמן לגשש אצלי על 'הישרדות'. נו, באמת. אני יכול לאכול עכשיו עין של פרה?".

• אריק סיני החרים את גמר "היכל התהילה"

ו"האח הגדול"?

"זה כמו 'היכל התהילה'. אותה הפקה, באותו בית. אני כבר עם ניסיון. ישבתי שם חודשיים. בסך הכל זה אולפן לא גדול עם 46 מצלמות, שבו הפרטיות שלך נרמסת לחתיכות. יש בזה כוח, אבל אם אני צריך לעשות את הקאמבק שלי משם, מצבי לא טוב. אני את הקאמבק רוצה לעשות משירים".

ידעת מראש מה יקרה ב"היכל התהילה". אפילו התחתנת בשידור עם יפעת בחתונה שנייה. שיחקת את המשחק עד הסוף.

"כשפנו אלי היו לי לבטים קשים. מה שקורה שם זה שאתה עירום. מורידים לך את כל הבגדים. יפעת ואני היינו בזוגיות, ובא לי להתחתן איתה שוב. היתה פריצה בלילה לערוץ 2 בשידור חי, ואמרתי למנחה עינת ארליך שיש לי מה להגיד, ודרך הטלוויזיה שאלתי את יפעת אם היא רוצה להתחתן איתי שוב. ככה הרגשתי וככה עשיתי, והייתי מאושר מזה. מאושר. בלי שום כוונה לכלום.

"אני עושה לפעמים דברים הזויים. החתונה הראשונה שלי עם יפעת היתה בהופעה ב'צוותא', כדי לחסוך מאנשים את המתנות ולחסוך שניצלים. הרעיון היה של יפעת. יש הופעה ב־4 בדצמבר? אז בוא נתחתן. יאללה.

"לא רציתי להגיד לאף אחד, שמי שיבוא להופעה לא יידע. אבל אנשים מתחילים לדבר, ואז כבר גיא פינס באים לסקר, ואי אפשר לעצור את זה".

מה הסיפור עם העגילים?

"שנים אני איתם. אני אוהב תכשיטים. אבל מוריד אותם בשנייה. אין לזה שום משמעות. זה כמו שפעם אמרו לי, 'התלתלים הם מבצרך', כמו שמשון. יאללה, באמת. התלתלים שלי עכשיו קצת פחות". הוא מלטף את הקרחת.

"אני זוכר שנסעתי לספר שלי בהרצליה לפני 15 שנה לעשות גוונים, כי השיער שלי התחיל להאפיר. במקום פסים דקים הוא עשה לי פסים עבים, ונראיתי כמו נמר. תפסתי מכונת גילוח שהיתה שם ועשיתי לעצמי פס של גילוח בשיער.

"הספר היה בהלם. גם מבחינתו התלתלים היו סמל. אמרתי לו להוריד את הכל, והוא עשה לי קצוץ. נסעתי לאסוף את יפעת מכיכר המדינה ולא אמרתי לה כלום מראש. כשראתה אותי היא היתה בהלם, אבל אחרי רגע כבר אמרה שזה לא נורא. ניסיתי אחרי זה לגדל שוב, אבל זה כל כך נוח.

"יש לי שיער, אבל הוא צביקה פיק סטייל. הורג אותי שהוא לא מעיף את כל השטיח הזה שיש לו על הראש. הוא כל כך מוכשר, בשביל מה הוא צריך את זה. זה סמל? קשקוש".

יאללה, שיכתוב לך שיר.

"אני מפחד שתגיד לי שהוא עסוק".

אנחנו נפגשים שעות אחדות אחרי מותו של שמעון פרס. "את פרס ראיתי חמישה ימים לפני האירוע, בקפה באזורי חן", מספר סיני. "הוא ישב 15 מטר ממני, אכל בראנץ' והיה מלא תיאבון וחיוניות. נהנה מכל ביס. התלבטתי אם לקום אליו, בסוף קמתי והתקרבתי, והמאבטחים מייד קפצו. והוא אמר, 'רגע, זה אריק'. הוא חיבק אותי. כזה מתוק. עדיין יש לי בראש את ריח האפטר־שייב שלו.

"לא היינו חברים, אבל הקלטתי שיר שלו, 'בתל אביב הייתי נער'. עם השנים הוא היה מחמיא לי על העבודה שלי, ואני על שלו. אהבתי אותו אהבת נפש. המרגש ביותר היה כשהוא ישב באולם ואמנים שרו את שיריו. אותי, בתור אמן שהיה שם, זה ריגש יותר מכל. ההתרגשות והחיבוק אחר כך והתודה והנועם. איך אמר ביבי? ישראל בפעם הראשונה בלי פרס. זה מאוד נכון".
 

לפני הבחירות ב־2009 סיפרת שאתה תומך באביגדור ליברמן, וחטפת ביקורת מחברים ומהתקשורת.

"כן. רזי ברקאי מראיין אותי בגלי צה"ל, המשפט הראשון שיוצא לו מהפה זה 'בוקר טוב אריק סיני, ליברמן??! ליברמן??!'.

"ואני עונה לו, 'כן, ליברמן, למה הוא שטן?'. רזי אומר לי, 'אבל אריק השמאלני?'. אני עונה לו, 'מאיפה אתה יודע? בגלל שכל האמנים שם?'.

"בסוף השיחה הוא אמר לי, 'בסדר, רק אל תפסיק לשיר'. מאוד תלוי איך הדברים נאמרים. והנה עוד טעות: אסור להגיד למי אתה מצביע, אסור להגיד שאתה מרגיש הזדהות טוטאלית עם משהו, אלא אם אני הייתי רוצה להיות שר".

שר התרבות?

"למה לא?".

היום אתה עדיין תומך בליברמן?

"כיום אין לי שום אג'נדה פוליטית. כלום. בבחירות האחרונות הצבעתי ליאיר לפיד. כי דעותיי השתנו, וגם כי אני חושב שליברמן הקצין ימינה. אבל אנחנו עדיין ידידים טובים".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg