גלי עטרי: "למדתי לאהוב את עצמי"
היא התחילה את דרכה המוסיקלית בגיל 17 עם "יש לך שמש" ומאז לא הפסיקה לייצר להיטים. בראיון אישי מאוד היא מספרת על הילדוּת ללא אבא ("להיות בפנימייה בגיל 9 ולחזור הביתה פעם בחודש זה לא פשוט"), על חוסר הביטחון שליווה אותה ועל תהליך ההשלמה שעברה
בשביל להבין את רמת הפרפקציוניזם של גלי עטרי, צריך להיות עדים לאופן שבו היא מכינה לעצמה כוס קפה בבית זר. במקרה הזה - בביתו של כותב שורות אלו. בתחילה היא ממלאת כוס מים חמים ממתקן המים המינרליים ואז היא שופכת אותם אל הכיור כדי להעריך את מידת החום על פי האדים הבוקעים מן הכוס. אחרי שהיא מאשרת את טמפרטורת המים היא ממלאת את הכוס במים חמים חדשים, מוסיפה שתי כפיות גדושות קפה שחור, שתי כפיות גדושות סוכר ומערבבת במהירות. ואז היא מוסיפה חלב במידה שרק החושים שלה יודעים להעריך בהתאמה לגודל הכוס (כוס זכוכית גדולה מאוד, דרך אגב). ואז היא לוגמת לגימה קטנטנה לבדיקת התוצר הסופי.
עוד כותרות:
• פינק פלויד מתאחדת למען עזה
• הכל לטובה: נתן זהבי עצבני מתמיד
• אנשי השנה: גל גדות ישראלית בהוליווד
• "חזיר שונא נשים": הסלבס מגיבים לטראמפ
"לא, לא, לא! טעיתי!" היא פוסקת כמו שופטת מחמירה בתוכנית בישול, "המים לא מספיק חמים". "את רוצה להכין חדש?" אני שואל בתחושת כישלון כבעלים של מתקן מים מינרליים פושרים, והיא מעדכנת שתסתפק בחימום קצר של הכוס במיקרוגל. "את הקפה שלי רק שני אנשים מכינים: אני או אסף דרעי, שהוא המנהל שלי בשנים האחרונות ויודע טוב טוב איך להכין לי אותו". "ובן זוגך? והילדה?" אני מתעניין. "לא, לא. ממש לא. עדיף לא להסתבך איתי ועם הקפה שלי".
אבל שלא תהיה אי הבנה. מעבר לענייני הקפה השחור, עטרי דווקא די משוחררת ומשחררת. הנה, אפילו את גב עטיפת הדיסק הכפול והחדש שלה, שמנציח את הופעתה האחרונה בקיסריה (ועונה לשם הפשוט "גלי עטרי - הופעה חיה בקיסריה"), היא לא אוהבת, אבל היא לא אמרה על זה כלום לאף אחד. כי "בעיקר זאת סתם נראית תמונה פשוטה מהחיים שלי ולא איזה פוסטר. אבל זה כבר לא כל כך חשוב לי כל העניין הזה של המראה. הרפיתי מענייני 'זה הצד הטוב שלי והצד הרע שלי'. אני כבר לא במאבקים האלה עם עצמי. אולי זה קשור לגיל ולהזדקנות. פעם הייתי משקיעה בלבוש ובאיפור שלי, היום אני משקיעה בנוחות שלי".
והיא גם לא מוטרדת מהעובדה שביום הולדתה הקרוב תחגוג 63 שנים וממש לא ממהרת להזריק, לנתח או לשנות משהו בפנים שלה, כמקובל במחוזותינו ובעולם הבידור. "לכל היותר אני מבקשת בצילומים שיעשו לי פוטושופ, אבל גם זה במידה מידתית ביותר כדי שלא ייווצר מצב שאני לא מזהה את עצמי".
אבל לא תמיד גלי עטרי היתה קלילה. היו לא מעט שנים, ליתר דיוק 20 שנים, שהן מחצית מהזמן שבו היא הפכה להיות חלק מפסקול חיינו ו"הללויה" ו"דרך ארוכה" ו"מקיץ אל חלום", שהיא היתה די נוקשה עם הסביבה ובעיקר עם עצמה. שהיא לא היתה מרוצה ממה שיש וודאי שלא היתה מרוצה ממה שאין. אבל עכשיו, ממרום גילה, היא רגועה יותר. היא יכולה להסתכל לאחור ולהפנים שהיא בוחרת חומרים מצטיינת שכמעט כל השירים שהקליטה הפכו ללהיטים, שלא לומר להמנונים, ובראשם "מהמרחקים", "חזקה מהרוח", "רק מה שאת אוהבת", "סוף העונה", "אם יש לך שמש" ו"אין לי ארץ אחרת", שכבר מזמן הפך לשיר ההתנתקות, שיר המלחמות והשלום וכל רגע היסטורי והיסטרי אחר שחלף במדינה הזאת.
"אני חושבת שרק לפני בערך 15 שנים הרגשתי טוב עם עצמי כזמרת", היא מספרת בגילוי, "זה היה כשיצאתי עם המופע 'השירים שיביאו לך אהבה' ושם נפל לי פתאום האסימון שיש לי אסופת שירים גדולה שנאספה לאורך השנים. אבל זה לא היה רק ההכרה בשירים שיש לי אלא פתאום הרגשתי שאני בבית ובמקום הנכון לי. פתאום החרדות פחתו ובעיקר תחושת ההחמרה העצמית שליוותה אותי במשך שני העשורים הראשונים של הקריירה. הפכתי להיות מפויסת יותר".
איך החרדות וההחמרה באו לידי ביטוי בזמנו?
"מכיוון שאני פרפקציוניסטית אז כל דבר שהיה סוטה ממושלם היה גורם לי להחמיר עם עצמי ועם הסביבה וגורם לי לחזור הביתה מחזרה, מהופעה, מהקלטה או מכל דבר שקשור לעשייה שלי עם תחושה לא נעימה של כעס ותסכול. הייתי יותר עומדת על הבמה ומתעסקת יותר מדי באם הקהל הגיב כך או אחרת במקום להתעסק במוסיקה. פעם הייתי מחמירה ולא הייתי צוחקת בתוך העבודה, היום למדתי לצחוק וליהנות מהדרך. כל תקלה היתה מייסרת אותי.
"פעם חוה אלברשטיין אמרה לי: 'אני יכולה להופיע לפני אלפי אנשים אבל תמיד אני אחזור הביתה עם שני האנשים האלה בקהל שראיתי שלא היו מרוצים'. ככה זה עם אמנים. אז עם השנים, הודות לדרך הארוכה שעברתי, למדתי לסלוח לעצמי ובעיקר לאהוב את עצמי. לקבל את הטעויות שלפעמים קורות על הבמה ולא לכעוס יותר מדי. להיות זמרת זה מקצוע מאוד קשה נפשית. אתה כל הזמן חשוף לעיניים של כולם ולמבקרים. לכל אחד יש דעה ומחשבה ומה לומר".
זה לא שונה בהרבה מכל בעל מקצוע שנפגש עם קהל, לא?
"אתה צודק ועדיין יש פגיעות גדולה יותר בעולם הבידור. יש הרבה חרדות והרבה בדידות. מצד אחד, חיבוק גדול של הקהל ומצד שני לבד לבד. בגלל זה, בין היתר, קיבלתי את המוות של קוקה (הכינוי של עטרי לאחותה שוש ז"ל - י.א) באופן קשה. היא היתה האדם שהייתי מתקשרת אליו לפני הופעה כדי לקבל מילת עידוד או זו שהייתי מתקשרת אליה אם משהו השתבש. תמיד היתה לה את המילה הנכונה שמרגיעה אותי.
כבר שמונה שנים וחצי שהיא איננה והחוסר שלה מורגש יותר ויותר. לפעמים אני מנסה לחשוב מה היא היתה אומרת לי ולפעמים אני ממש יכולה לדבר אליה בקול רם... אני יכולה להופיע על הבמה ויהיו בעיות סאונד אז פעם־פעמיים אסמן לסאונד ואם לא יתקנו אני פשוט אמשיך ככה ולא אעשה מזה דרמה. בקיצור, הניסיון וההבנה שאני פה כל כך הרבה שנים הפכו אותי לסלחנית יותר. אני כבר לא שומעת בראש קולות שאומרים לי 'זאת הילדה משעריים' או 'הנה אחות של יונה עטרי'. אני סופסוף מרגישה ראויה לעמוד על הבמה ושזה המקום שלי".
כדי להבין את חוסר הביטחון המקצועי והאישי שאפף את עטרי מחצית מהקריירה שלה, צריך לחזור אחורה במנהרת הזמן אל ילדותה. אל הילדה בת ה־4 שאיבדה את אבא שלה ממחלה ונשלחה, בשל המצב הכלכלי בבית ועבודתה של האם, לפנימיית הדסים כבר בגיל 9. "כשאבא שלי נפטר בגיל 38 ממחלה, אמא שלי היתה בת 21 והיו לה כבר 4 ילדים. הדבר הראשון שהיא עשתה היה להעביר אותנו משעריים לתל אביב. גרנו ברחוב אלנבי והתחלתי ללמוד בבית ספר הדתי 'תלפיות' שהיה מיועד רק לבנות. אמא שלי עבדה במשק בית ובמקביל לקחה שיעורי ערב של עברית וחשבון. היא היתה יוצאת לפעמים בחמש בבוקר וחוזרת אחרי חצות. היא היתה מנקה ומבשלת ומגהצת והיא היתה אישה מאוד חזקה ואסרטיבית".
גדלתם בחוסר?
"עקרונית כן אבל אף פעם לא הרגשתי את זה. לא היה שפע אבל לא היה חסר למישהו משהו שהוא קריטי. היינו תמיד ילדים מסודרים, נקיים ושבעים. אבל כן חרותות לי בזיכרונות כל מיני חוויות שממרחק הזמן הן קצת מטורפות. אני זוכרת שיום אחד בבוקר היא לקחה את קוקה, את אחי ואותי לים בתל אביב עם פירות וסנדוויצ'ים ואמרה 'אני תכף באה' וחזרה בחמש אחר צהריים. ככה בשיא הטבעיות. הרי היא לא תוציא עכשיו את הכסף שלה על ביייביסיטר. אז היא פשוט השאירה אותנו בים. הגיוני, לא? היא היתה אישה שמרוויחה 800 לירות ואיכשהו חוסכת אלף לירות, היא היתה אישה חזקה ועמידה ולמדתי ממני להילחם על מה שרוצים להשיג בחיים וגם לספוג מכות ולהמשיך הלאה".
וספגת מכות בחיים?
"ברור. להיות בגיל 9 בפנימייה ולחזור הביתה פעם בחודש לסופ"ש קצר, שמתוכו אמא בכלל לא בבית כי היא עובדת, זה לא דבר פשוט. היא היתה מגיעה לבקר אותי אחת לכמה שבועות ומביאה לי תפוח, שוקולד פרה וחמש לירות וזהו. התבגרתי נפשית ופיזית לבדי. הדסים היתה נחשבת לפנימייה מאוד מיוחדת כי היה בה שילוב של משפחות מצוקה לצד משפחות עשירים. הפערים היו מאוד גדולים ורק יצרו אצלי תחושת בלוף, כי הייתי צריכה לנסות להיות כמו הבנות האחרות.
"אני זוכרת שדי בהתחלה ישבנו באיזה מעגל היכרות וכל אחת היתה צריכה לספר מאיפה היא ועל אבא ואמא, ואני אמרתי שאין לי אבא וכולן הסתכלו עלי במין מבט עצוב. באופן אישי לא באמת הייתי עצובה, כי גדלתי בלי שממש הכרתי את אבא שלי, אז לא הבנתי את גודל האסון. אבל מהר הבנתי שאני צריכה להעמיד פני עצובה ולשחק את משחק הילדה שהיא יתומה מאבא. אני חושבת שהעובדה שבתקופת 'הללויה' יכולתי להסתובב בעולם היא חלק בזכות החיים בפנימייה. התרגלתי להיות לבד ולכל תנאי השדה. הקלף שלי באותה התקופה בפנימייה היה שאני הייתי אחות של יונה עטרי שהייתה אז בשיאה. אבל זה גם היה בעוכריי כי כשרציתי לשיר פחדתי כל הזמן שיגידו 'הנה האחות של יונה'. זה משהו שרדף אותי במשך הרבה מאוד שנים".
את זוכרת את הפעם הראשונה ששרת?
"בפנימייה שרתי בכל מיני אירועים שהיו אבל הפעם הרצינית הראשונה, או לפחות זו שרציתי שתהיה ראשונה, היתה בגיל 15. בזמנו היתה תוכנית רדיו ששמה 'תשואות ראשונות' שהיתה המקבילה של 'כוכב נולד' של ימינו. אבי טולדנו, דורית ראובני ועוד זמרים וזמרות התגלו שם. שלחו אותי מהפנימייה בגלל שהייתי שרה בכל החגיגות והעצרות, הכנתי שני שירים וכשנכנסו פנימה הפסנתרית אמרה 'זאת אחותה של יונה עטרי'. נורא כעסתי כי רציתי להיות בזכות עצמי. בכל מקרה, אחרי בית אחד הפסיקו אותי ואמרו לי 'נודיע לך'. חודש וחצי אחרי זה הגעתי לבקר את יונה בבית חולים כי היא ילדה והיא אמרה לי 'תשמעי, באו לבקר אותי מקול ישראל ואמרו לי שניגשת ל'תשואות ראשונות'. אומרים שאת קצת בוסר'. זאת היתה דרכה העדינה לומר לי שלא התקבלתי ואני רק זוכרת שמאוד נעלבתי והתביישתי ונחרדתי והרגע הזה ליווה אותי המון שנים למרות המון פסגות ושיאים".
בשביל להבין על אילו פסגות ושיאים מדברת עטרי צריך להקשיב לדיסק החדש שמקיף 40 שנות שירה או לקפוץ לגוגל הקרוב לביתכם. כבר בתחילת דרכה, בגיל 17, ייצגה את ישראל בפסטיגל טוקיו שביפן עם השיר "יש לך שמש", שהפך ללהיט ענק בישראל ובארץ השמש האדומה. בגיל 18 עברה לניו יורק ולאחר שנה של הופעות ולימודי שירה חזרה לארץ והשתתפה כמעט בכל פסטיבל זמר אפשרי שהתקיים בזמנו. ההצעה להחליף את רותי נבון בתוכנית "ראש כרוב" הכניסה אותה לכל בית, בימים של הערוץ הראשון, ומשם עברה ל"הלהקה" שהפך לאחד הסרטים המיתולוגיים של הקולנוע הישראלי.
"אחרי 'הלהקה' וכל מה שכבר עשיתי לא הייתי לגמרי בטוחה מה אני אעשה כשאהיה גדולה ותמיד חלמתי להיות דיילת באל על. התקבלתי לאל על והתחלתי לעבוד שם, אבל כמה חודשים אחר כך יצא 'ולנטינו' שהפך ללהיט וזה התחיל להיות מביך להיות במטוס, כי אנשים היו שרים לי את זה בזמן שהייתי עוברת עם האוכל. אז בשלב מסוים העבירו אותי לעבוד במטבח כדי שלא אצטרך לעבור בין כל הנוסעים עד שזה היה בלתי אפשרי והקריירה המוסיקלית לקחה אותי למחוזות אחרים ולראות עולם".
המהפך הדרמטי התרחש בשנת 1979 כאשר נבחרה לבצע את השיר "הללויה" שכתבו שמרית אור וקובי אושרת. לאחר הזכייה עם השיר באירוויזיון, יצאה עטרי לסיבוב הופעות ברחבי אירופה והפכה ליקירת המדינה ולאחת מזוכות האירוויזיון הזכורות לאורך השנים. הקריירה הענפה שלה כללה גם השתתפות בסרט "דיזינגוף 99", שבו איחדה כוחות עם אבי נשר, ועל אותה אפיזודה היא אומרת: "כחלק מההתבגרות התפייסתי גם עם הסרט שבתקופה ההיא הביך אותי וגרם לי אפילו לנתק של כמה חודשים מאמא שלי בגלל סצנת העירום. היום אני מבינה שבאיזשהו מקום הסרט הזה תרם לי. הבת שלי, אגב, לא ראתה את הסרט הזה וגם לא בא לה לראות אותו".
בתחילת שנות ה־80, לאחר פרידה מההרכב "חלב ודבש", יצאה לדרך עצמאית שהניבה כמות מכובדת של אלבומים ושירים. להבדיל מרבים מבני מחזורה שממחזרים חומרים ישנים בעיבודים חדשים, עטרי לא מפסיקה להקליט וזכתה בשנת 2008 להצלחה ולעדנה בעקבות אלבום מוצלח שהקליטה עם סגיב כהן. בזמנה החופשי היא קוראת ספרים ללא הפוגה ("זה האסקפיזם שלי. אני קוראת אותם כמו שאדם מעשן מצית סיגריה אחרי סיגריה. עכשיו אני קוראת את "החיים אחריך"), מכורה למשחקי הרפתקאות במחשב ("הבעיה שאין לי כל כך פרטנרים לדבר איתם על זה. זה בעיקר צעירים") ומקפידה לצעוד, ללכת לשיעורי יוגה ופילאטיס בכל אחד מימי השבוע. כבר 17 שנים שעטרי בזוגיות עם יורם ירזין, מסעדן בעל עסקים רבים, אמא של לי בת ה־20 וסבתא לשני נכדים מילדיו של בן זוגה.
"עברתי המון גלגולים בקריירה שלי: הצלחתי בארץ, הצלחתי בחו"ל, טסתי, הופעתי, כיכבתי והייתי חלק מתקופת הזוהר של ירדנה ארזי, עפרה חזה ואחרים. קרעו לי את הבגדים, התנפלו עלי, רדפו אחריי וזה התאים לאז. אני ממש לא מתגעגעת להיסטריה ההיא. היום תן לי ללכת לסופרמרקט לבד עם הטרנינג ולחיות את החיים שלי ואני מאושרת. כשאני צריכה להיפרד מהמחשב שלי אני קצת עצובה. אני נהנית להופיע במינונים שנכונים לגיל ולעניינים שלי. לאחרונה הפסקתי להופיע, לדוגמה, בימי שישי בערב. אני מרגישה שאני כבר לא חייבת את זה לעצמי או לקריירה שלי ואני רוצה להיות בבית עם יורם, עם לילוש, עם הנכדים או עם החברים. זה חלק מיתרונות הגיל והניסיון. זה התרגום של הקריירה למעשים. שאפשר לבחור, בשלב מסוים, לעשות או לא לעשות מה שרוצים".
חתונה תעשי?
"יצא לי לעשות על כף יד אחת בר מצוות וחתונות. ברגע שזה מתאים, אין לי שום דבר נגד. אם זה מכובד ואם מקשיבים אז למה לא? אם זה בשביל הרקע אז אפשר לקחת תזמורת חתונות. אני מניחה שזה יותר זול".
אפרופו מחירים, הסתדרת כלכלית בזכות המוסיקה?
"אמן מצליח מאוד בישראל יכול להתפרנס יפה מאוד, ואף מעבר לכך, והיו לי לאורך הקריירה כל מיני שנים כלכליות. היו שנים נפלאות והיו תקופות שהתפרנסתי פחות טוב בגלל החלטות שגויות שלקחתי ובגלל כל מיני דברים אישיים. זה אף פעם לא היה קשור לביקוש כי ביקוש, לשמחתי, תמיד היה. אבל שוב, הגיל עושה את שלו, וגם פה זה משתנה כי אנשים מבינים שעל דרך ארוכה וניסיון משלמים".
בשנה שעברה כשכבשת, סופסוף, את קיסריה נכתבו עלייך לא מעט כתבות וביקורות. אחד המבקרים הגדיר אותך שורדת. את מרגישה ככה לפעמים?
"המילה שורדת נשמעת כאילו אני דינוזאור, אבל אני יכולה להבין את מה שהוא כתב. כן, זה מקצוע לא פשוט בכלל להיות בו ואם אני יושבת איתך, אחרי כל השנים, ומוצאים בי עניין, אז כנראה שרדתי".
הוא התייחס לעובדה שאת דיפלומטית ושומרת על מקומך הבטוח.
"אז אני צריכה לספק יותר כותרות?".
את רוצה לנסות?
"אני לא מרגישה חייבת. המוסיקה שלי מדברת בעד עצמה. בחירת השירים שלי אומרת הרבה דברים. משירי העצמה נשיים ועד שירים על המקום שבו אנחנו חיים. אין לי עניין לחפש סערות ולייצר שערוריות. לפעמים מנסים לשרבב אותי לכותרות וזה מתפוגג מחוסר עניין של ממש. לפני כמה שבועות הופעתי בהתנחלות שילה והיו כמה אנשים שפתחו עצומה נגדי, שחתמו עליה 70 אנשים בלבד, וזה הפך לכותרת. כותרת על מה? אני אגיע, בשמחה, להופיע בכל מקום שמזמינים אותי אליו".
אפרופו סערות, מה דעתך על שרת התרבות שנדמה שכל אמירה אקראית שלה מצליחה להקפיץ פה את האמנים?
"תשמע, אין ספק שיש ריח של פרובוקציות באוויר, אני לא עוקבת אחרי כל האמירות ואחרי כל המילים שלה או של המתנגדים לה. אני כן שומעת שיש דיבור על מהפכה מזרחית שצריך לקיים. לטעמי, המהפכה המזרחית הצליחה כבר לפני שנים. המוסיקה המזרחית כבר מזמן שולטת ברדיו ובהופעות. על איזו מהפכה מדברים? אין לי מושג לעומק על מה בדיוק היא מדברת. אולי בקטע של תקציבים תרבותיים יש חלוקה לא הוגנת. אם זה כך, אז זה לא בסדר וצריך לעשות סדר. אבל מעבר לזה, אני ממש לא מסכימה על כך שיש קיפוח. תסתכל על רשימות ההאזנה של הרדיו".
אם אנחנו כבר עוסקים בעניין עדתיים, מה עמדתך על פרשת התינוקות התימנים החטופים? לאחרונה זה עלה לכותרות והיה נדמה שאוטוטו הפרשה נחשפת והיא שוב הושתקה.
"אני מתה שיפתחו כבר את כל הפרוטוקולים ויגלו מה בדיוק קרה. באופן אישי, הברק לא פגע בנו כי ההורים שלי עלו לארץ עוד בשנות ה־30 וזה קרה בשנות ה־50. הדבר היחיד שאני לא מבינה בכל הסיפור הזה הוא למה סוגרים פרשה ל־70 שנים? מה יש להסתיר? איזה שופט נותן לזה אישור?".
אפרופו שופטים, היה מעניין אותך לשפוט בתוכנית טלוויזיה?
"אני לא בטוחה שאני מתאימה לזה. עשיתי פגישה או שתיים בעניין במהלך השנים ותמיד מצאתי את עצמי מרגישה לא בנוח עם זה. לא רציתי ליצור מצב שבו אני אומרת למישהו צעיר דעה נחרצת וקשה ומחסלת לו את הקריירה ובעיקר את הביטחון. אני יודעת שזה מעולה להיות שופט, זה מחזק את המעמד, מעלה מחירים, סוגר הופעות אבל אני לא מרגישה שמצאתי את הדרך הנכונה לעשות את זה. אולי זה יגיע בעתיד. לא כרגע".
נו, אז אולי צדקו שכתבו עלייך שאת מיינסטרים. לא רוצה לפגוע ונזהרת בלשונך.
"נו, ובכל זאת הגעתי עד הלום. אז כנראה בכל זאת עשיתי כמה דברים שהם בסדר".
אקו"ם