אחרי 30 שנה: חיים שכאלה עם דן תורן
במקום אחר דן תורן כנראה היה יכול לנוח על זרי הדפנה, אבל בישראל של 2016 היוצר הפורה נאלץ לדלג בין כיתות וסדנאות למוזיקאים צעירים. ובכל זאת, המוזיקאי שכתב עשרות להיטי רדיו לא מרגיש ממורמר: "כל עוד אני יוצר וסקרן כמו ילד - אני שמח בחלקי"
רצה הגורל ובערב שלפני המפגש עם דן תורן שודרה בטלוויזיה הקומדיה "רווק פלוס ילד". בסרט, שמבוסס על ספרו של ניק הורנבי, מגלם יו גרנט רווק נצחי, עשיר ובורגני שפוגש בנסיבות משעשעות אם חד־הורית ואת בנה, שמחליט להפוך אותו לאבא מאמץ. את הכסף שמאפשר לו לגור בבית יוקרתי בלב לונדון ולנהוג במכוניות ספורט קיבלה דמותו של גרנט מתמלוגים לשיר כריסמס שכתב אביו המנוח. השיר התברג בהצלחה במצעד הפזמונים הבריטי, ומאז מאפשר לו אורח חיים נהנתני ונטול דאגות.
עוד כותרות:
• הפנים האמיתיות של ליידי גאגא
• גל גדות: "ישראל היא הבית שלנו"
• הסלבס שלא הצליחו להתחמק ממאסר
הריאיון עם תורן נקבע לתשע וחצי בערב בנמל תל־אביב. הוא מגיע חמוש בגיטרה ועם עיניים טרוטות, תוצאה של עוד שיעור שהעניק בבית ספר לפרסום שבו הוא מעביר סדנת כתיבה יוצרת לסטודנטים. עם לחיצת היד הראשונה, המחשבה נודדת לסרט ההוא ובעיקר למרחק העצום שבין אורחות חייו של מי שאמון על עשרות להיטי רדיו בישראל, לבין הדמות הנהנתנית שחיה במדינה אחרת, בפאר ללא גבול, בזכות להיט אחד בלבד.
"גידי" ו"קולנוע" לשרון ליפשיץ; "ביום של הפצצה", "את שרה ברדיו" לרמי קלינשטיין; "גברים מקצוענים", "חוץ לארץ" ללהקת בלאגן עם הסולנית דנה ברגר, הרכב שבו גם היה חבר; "אימפריות נופלות לאט", "בך לא נוגע", "רעש לבן" ,"השומר של הגן", "מפנה מקום", "העין" לברי סחרוף ואיתו. רשימה חלקית מאוד של שירים מתוך הביוגרפיה הפעלתנית של תורן - שירים שכתב להם מילים או לחן, או את שניהם גם יחד. רשימה שאמורה לחסוך ראיונות טרוטי עיניים וכיתות לימוד.
למרבה ההפתעה ובניגוד גמור לתיאוריות שכבר נבנו אצלי בראש, מתברר שהעניין מטריד אותי יותר מאשר את תורן עצמו. כבר בתחילת השיחה אני מנסה לעורר אצלו קצת אמוציות ולשנורר כמה כותרות, אבל הדבר היחיד שהוא מוכן להודות בו ביחס לדמות של גרנט, הוא הקנאה בבלורית המתנפנפת. בשאר הרבדים תורן אימץ לעצמו גישה שמשאירה את התסכול והמרמור מאחור ומאפשרת את המשך היצירה שלו.
"אני לא יכול להתלונן לגבי מה שהמוזיקה נתנה לי כלכלית. נכון, זה לא אנגליה פה ולא ארצות־הברית אבל סך הכול אני שמח בחלקי", הוא אומר, "אני בן חמישים וחמש, אני חי חיים מלאים, מגדל ילדים, יכול לשלם מיסים, נוסע וחוזר לעבודה באוטו והכסף מסתובב מסביב לעבודה שאני יוצר. אני בסדר גמור עם זה".
רואים פה כל הזמן אמנים עם רזומה מפואר שלא מצליחים בשלבים מסוימים אפילו לקיים את עצמם. לא מפחיד?
"אני לא חי במקום אחר ומתעלם מזה ולא טוען שזה לא קיים. העניין הוא שהבחירה שלי, המודעת, בטח בשנים האחרונות, היא לא לדבר על הצד המר של הפרוסה. לכל תמונה יש הרבה צדדים ובקלות אני יכול להיכנס למצב של רטינה. תמיד אפשר למצוא בקלות מה אין כרגע, אבל אני לא רוצה לחיות ככה. זה יכול לקחת את היצירה שלי למקום מאוד בעייתי, אז אני מנסה לראות מה כן יש בסיפור הזה.
"אני משתדל להתעסק בעיקר. בזה שאני רוצה להמשיך להיות סקרן, להמשיך להיות סוג של ילד שמתעניין בסביבה האינסופית שלו. זאת דרך הטיפול הטובה ביותר שאני מכיר כדי לא ליפול למרה שחורה ולקוטריות. להגיד לך שאני תמיד מצליח? לא ממש. אבל כל עוד יש לי את התכונה הזאת של הסקרנות, אני רוב הזמן מצליח לא לחיות בתחושות האלו".
הטקסטים שאתה כותב לא בהכרח מבטאים את הניתוק הזה שאתה מדבר עליו.
"זה נכון, אבל השנה האחרונה גרמה לי לשים לב להבדלים שבין הטקסטים שהייתי כותב בשנים הראשונות שלי לבין אלו שיצאו עכשיו. דברים שכתבתי בתחילת הקריירה המוזיקלית שלי ובעיקר בתקליט הראשון הגיעו אמנם ממקום מאוד משוחרר, אבל גם ממקום של נאיביות ומרגישים את זה. הייתה לי גם חשיפה הרבה יותר גבוהה אז. בסדנאות שאני מעביר, אני תמיד משתדל להבהיר את ההבדלים בין רמות החשיפה שהגיל והמקום שאתה נמצא בו מאפשרים.
"מהסיבה הזאת אני מאוד אוהב את האינטראקציה המוזיקלית עם ילדים, ובכלל את העולם של הילדות. יש משהו בתפיסה שלהם שמרתק אותי. מעבירים תקופות שלמות של הווה בלי לקלוט שעובר כל כך הרבה זמן. גם השאלות הקיומיות שעולות שם מעסיקות אותי, השוק הראשוני של ההתמודדות עם זה והפרספקטיבה שלהם על החיים. זה מתבטא בכך שאם תבקיע גול בהפסקה זה יעסיק אותך פי אלף מאשר הגילוי שאנחנו נמות מתישהו. פה אין מים, שם מלחמה, אבל 'היא עזבה אותי, איך היא העזה?'".
איך אתה קובע איזה שיר יישאר אצלך ומה ילך הלאה לאמן אחר?
"זה אולי יפליא אנשים, אבל אני לא כותב סתם ככה לאחרים. כתיבה מהסוג הזה כמו שהייתה לי עם ברי או עם אמנים אחרים מתרחשת רק אחרי שאנחנו יושבים ביחד, מדברים ואז מחליטים על כיוון מסוים. את כל מה שאני כותב למגירה סתם ככה אני בדרך כלל משאיר לעצמי. באלבום ישן שלי, 'מתחת לרדאר', היה שיר שנקרא 'החופש לא חוזר'. כשישבתי עליו עם מאור כהן, הבנו שיש לו וייב ים־תיכוני והצענו אותו לאייל גולן, אבל בסוף הוא ויתר על זה. די מהר בתחילת הדרך עבר לי בראש ששירים זה כמו שרשרת, מחרוזת. פחות מעניין אותי לתקוע דגל על גבעה ולהגיד משהו על שיר מסוים. מבחינתי הכתיבה שלי היא רצף - עוד שיר ועוד שיר".
כל מי שנתקל בפרסונה הדן תורנית על הבמה, בקליפים שצילם ובין השורות שכתב, יכול לזהות די בקלות את ה"ילדיות" שהוא מדבר עליה. הדבר מתבטא לא רק בתוצרים הסופיים, אלא גם בחבורות המוזיקליות שתורן בחר להסתובב איתן במהלך השנים האחרונות, אשר הורכבו לרוב ממוזיקאים שצעירים ממנו בעשור לפחות עם נטייה רוקנרולית. לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבחין שתורן עדיין לא ממש מעכל את הפוזיציה החדשה שהוא לכאורה אמור לעטות על עצמו, בעיקר עכשיו כשיצא אלבום האוסף החדש שלו, "לא ארזתי לבד", המסכם שלושים שנות קריירה.
תורן צריך כמה דקות טובות ובירה כדי שיהיה מסוגל להתייחס לאלבום המסכם בלי לחשוש למצוא את עצמו תחת תווית של פנסיונר מוזיקלי: "אלבום אוסף הוא תמיד סוג של חיים שכאלה, אבל זה תמיד זורק אותי לסיפור. פעם כששחיתי בדיזנגוף סנטר, בשנות התשעים, אישה אחת מבוגרת נכנסה לסאונה, עמדה מולי כמה שניות ואמרה לי: 'מה אתה מסתכל כל כך מוזר על זקנים? אמנם הגוף שלנו לא ממש אותו הדבר אבל מבפנים שנינו עדיין לא מתים'.
"בגדול", ממשיך תורן, "כשאני מסתכל אחורה על שלושים שנות קריירה אני מרגיש שהאוסף הזה מתאים בדיוק למשפט שהגברת הזקנה אמרה לי. הוא מסכם את זה שפשוט לא מתּי בדרך וכתבתי שירים. לא משהו אחר ובטח לא משהו שאמור להעיד על העתיד".
לדברי תורן, גם הרעיון להוציא אלבום אוסף לא היה שלו: "ברי סחרוף והמנהל האישי שלו ניצן זעירא, שגם מנהל את חברת התקליטים 'נענע דיסק', דיברו ביניהם על לעשות לי מין מחווה כזאת, והחליטו להרים את הסיפור הזה. הם הכריחו אותי לקחת פסק זמן מעבודה אחרת. לא להקליט קולות, לא לכתוב לאחרים, לא להתחיל להתקשקש על כל מיני פרויקטים חדשים, להתנזר באופן מוחלט. אלו דברים שמאוד קשים לי. כמו שאמרנו בהתחלה, הסקרנות מביאה אותי ליצירה שאני מרגיש שהיא חלק אינטגרלי מהחיים שלי. רק עכשיו כשהאוסף יצא, קיבלתי פס וחזרתי לסורי. זה שחרור שאין לתאר בכלל. אחרי שנה שאני ילד טוב וממש הולך לישיבות עבודה, בוחר שירים, פותח מחברות ישנות, אני יכול לחזור למקום שהוא הרבה יותר טבעי לי".
תורן, גרוש ואב לשניים, נולד בקיבוץ ראש־הנקרה. הוא למד קולנוע באוניברסיטת תל־אביב והחשיפה הראשונה שלו לציבור הייתה בשנות השמונים, בפינה המיתולוגית "על הברזלים" במסגרת התוכנית "זהו זה". בהמשך הגיעה קריירת הקולנוע עם השתתפות בסרטים "בחינת בגרות", ו"עתליה". רק לאחר מכן, בעידודו של המוזיקאי מיקי שביב, החל לכתוב מוזיקה. הוא עבר כאמור בלא מעט תחנות מוזיקליות, חלקן עצמאיות (13 אלבומים אישיים), וחלקן במסגרת הרכבים - "בלאגן" עם דנה ברגר ויובל מסנר, "הזבובים" עם מאור כהן ופיטר רוט, "שונרא" האחראית ללהיט "לבן על לבן" וההרכב האחרון שלו "לואי מרשל" עם פרסונות כמו יובל מנדלסון (שייגעצ) ויובל שפריר. במקביל עבד כאמור לצדו של ברי סחרוף ככותב שירים וכמנהל אמנותי בחלק מהאלבומים.
נדמה שהתחום שהכי מעסיק ומעניין את תורן מלבד הכתיבה הוא ההוראה - מפגש והכוונה של הדורות החדשים בנבכי עולם הכתיבה. הוא מלמד בבצלאל, מרצה ברימון ומעביר סדנאות למתלמדי הבצפר, בית הספר לפרסום. אבל המקום שבו ככל הנראה הוא פוגש עולמות חדשים באמת הוא בית הספר הדתי למוזיקה, מזמור.
תורן עצמו לא ממש מכחיש את הפער בין התפיסה המוקדמת שהייתה לו בנוגע לתלמידי מזמור, לבין המפגש עמם בפועל. כאשר שומעים את הקלטת השיחה איתו, ניתן לקבוע יחסית בקלות כי זה הנושא שתורן חש בו הכי משוחרר ופתוח.
"מזמור הוא מקום מאוד טוב ומיוחד מבחינתי", הוא אומר, "ההנהלה שם ובכלל המוסד נמצאים בהתלהבות מדהימה שלא תמיד אפשר למצוא במקומות אחרים. לא פעם כשאני מגיע להופעות בכל מיני מקומות אני שואל את עצמי למה פאב איקס מצליח ואילו הפאב השני שלידו נסגר אחרי חודשיים. לדעתי, התשובה לזה נמצאת במקום הזה שבין הלב לשכל. מי שהמוזיקה נמצאת אצלו עמוק בלב יצליח בתחום הזה של המוזיקה הרבה יותר טוב, כי הוא גם יהיה מוכן ללכת רחוק יותר ולהשקיע יותר. שם אתה קולט שהעשייה מגיעה ממקום של הרבה לב ואמוציות. מבחינתי זה דבר מדהים ומפרה ונותן לתלמידים את הגב שהם צריכים בשלב כזה בחיים המוזיקליים שלהם. יש שם גם תנאים מבחינת התלמידים שלא תמצא בשום מקום אחר".
איך אתה מצליח להוריד מחסומים של תלמידים שמגיעים עם מטען שלא פעם כובל, אפילו אם זה
בתת־מודע?
"אני לא יודע אם זו גם התחושה של חמי או רונה (רודנר וקינן בהתאמה, שמלמדים בבית הספר - י"ה), אבל נדמה לי שבמקרה של מזמור זה מתחיל ממקומות אחרים. אם אתה בא מבית דתי המשמעת שלך הרבה יותר גבוהה, ואני כמרצה מרגיש את זה מיד. מגיעים ממקום שקודם כול עובדים, באים להשקיע ועם זה הרמה עולה ופורצים מחסומים. דבר שני, יש מערכת שלמה שמפצה על החוסרים ששאלת עליהם. זה נשמע אולי שולי, אבל אין מצב שתלמיד בבית ספר חילוני יציע לי תה בסוף השיעור, מה שקורה לי במזמור בדרך קבע. זה חינוך שמגיע מהבית ועוזר גם במקומות של עבודה על יצירה".
מה היית שמח אם היית מוצא גם במסגרות חילוניות מקבילות?
"ידיעת השפה והיכולת לשחק איתה משמעותיים מאוד בעיניי. מי שגדל בתוך חינוך דתי ובילדות שלו למד מתוך המקורות היהודיים, העברית שלו הרבה יותר עשירה וזה יתרון היסטרי. היכולת של ילד כזה לעבוד עם מילים היא מאוד גבוהה ואי אפשר להתכחש לכך שאצל הסטודנטים שלי במזמור זה פשוט בולט לעין. זה אגב לא מבטיח כלום מבחינת להוציא תוצרים סופיים טובים. יש עדיין לאן להתקדם בכל מה שקשור לתוצרים ולאופן שבו הם אולי תחת קטגוריות מוגדרות מדי. אני מקווה לקצת יותר מגוון, ליותר פיוז'ן בגישה. הייתי רוצה שדברים יתחילו להתערבב יותר. שלא תהיה הפרדה דיכוטומית שבה אתה לא יכול לשים את האצבע על מי כתב שיר מסוים ומה המניע שלו. שלא יהיה ברור לי שאת השיר לשבת כתב חנן בן ארי ואת השיר על הזוגיות כתב מישהו אחר. יותר גיוון מחשבתי יביא את זה, אבל התוצר הסופי של כל מה שהזכרתי - בין אם זאת השפה ובין אם הלב הרעב - מבטיחים עבודה הרבה יותר ממוקדת ומאומצת להגיע לדברים טובים".
המפגש הזה גורם לך להרהורים על הזהות הפרטית שלך - דברים שהיית רוצה לשנות, או דווקא להגן עליהם?
"האמת שניסיתי אינטרנט רימון (גלישה בטוחה ברשת - י"ה) אבל זה לא ממש עבד על הילדים שלי, זה שחור ולבן מדי בשבילם. מה גם שהם כבר בגיל עשרה ואני צריך שהם ייתנו לי רשות וסיסמאות ולא להפך. אבל ברצינות, זה לא מהמקום הזה, אני פחות בענייני בניית בית המקדש.
"יש אצלי יותר הסתכלות על ציבורים שלא נחשפתי אליהם עד עכשיו. גם הז'אנר שהכי התקדם מבחינתי בשנים האחרונות, הוא מה שאוהבים לקרוא לו 'מוזיקה יהודית', ובעיניי זה יותר הז'אנר האמוני. הפלייליסט הישראלי קיבל שירים שלא היו נכנסים לשום מקום לפני עשור. את עדי רן אני מכיר שנים, זוכר אותו מוציא סינגלים בתור המשוגע ההוא, היום זה כאילו טריוויאלי. לראות את זה מבפנים גם כמי שמלמד את הדור הזה, זה מעניין. אני זוכר שיצאתי יום אחד פה, בנמל תל־אביב, וראיתי חבורה של חרדים מתפללים ערבית. מאוד מעסיק אותי אם הם מתפללים פה שנים ואני פשוט לא ראיתי את זה כי זה לא היה בתודעה שלי, או שזה משהו שמסמל שינוי. זאת הסקרנות שמדברת".
טפסי ההתפקדות לבית היהודי כבר בדרך אליך.
"אין צורך בפאניקה, השינוי והדברים שאני שם לב אליהם נמצאים בעוד מקומות - למשל שה'בארבי' מפוצץ באלף אנשים ששומעים מוזיקה תימנית שורשית. זה בחיים לא יכול היה לקרות כמה שנים אחורה. הקהל נמצא במקום יותר מכיל ממה שהיה בתקופות אחרות, אפילו הרוקנרול חוזר. הקירות של הבית התרחבו, וזה דבר נהדר לבסיס שכולנו נשענים עליו".
אקו"ם